אוניברסיטת בן גוריון 03.05.2023

השבוע ה 23 בקמפוס הדרומי 😊:

מחזור ד' (יב')

פילוסופיה (רמי גודוביץ) - חזרנו לשאלה עמה פתחנו את הקורס לפני שנתיים וחצי: ״מדוע להיות מוסרי?״ הפעם מנקודת מבט בוגרת ומלומדת יותר. התלמידים/ות קראו את משל הטבעת של גלאוקון בפוליטאה והתבקשו לחלץ את העמדה שהוא מבקש לתקוף ולהסביר כיצד המשל עושה זאת. התשובות היו מצויינות והדיון היה עשיר ונגע בלב הדברים: אם נסכים, כפי שמציע גלאוקון, כי אדם שהוא רואה ואינו נראה יבחר ברע לטובתו האישית, נובע שנסיבה היחידה לבחור בטוב היא התייחסות החברה אלינו, ומכך עולה כי שיקולים מוסריים אינם מהווים טעמים לפעולה. ואם גלאוקון צודק שאנו היינו חושבים שאדם שלא היה בוחר ברע לטובתו האישית הוא פראייר, נובע מזה שכולנו יודעים ששיקולים מוסריים אינם מהווים טעמים לפעולה. כך, ביקורת גלאוקון היא כי איננו מחויבים להיות מוסריים. ביקורת חריפה שמבחינות רבות, היא נקודת המוצא לביקורת אפלטון לאורך כל הפוליטאה.

בשעה השנייה ביקשתי שנכין עצמנו לסיום המתקרב. שוחחנו שיחה ערה ומעניינת על מה עוד נרצה לעשות בשיעורים האחרונים, בעיקר לאחר בחינת הבגרות. המסקנה הייתה ברורה: התלמידים/ות מעוניינים ללמוד פילוסופיה כמו שלמדנו ״בימים הטובים״ (עד לפני שבועיים בערך, כשהתחלנו להילחץ מבחינת הבגרות): לקרוא טקסטים לא מוכרים ולתת להם להוביל אותנו לדיון על העולם סביבנו, על החיים ועלינו.

ספרות (עידו פלד)  - התחלנו בחזרה בעל פה על שירים שלמדנו בשנים האחרונות. היה מרגש ומפתיע, ושתי תלמידות זכרו שיר של רביקוביץ ששכחתי שלמדנו.

אח''כ פתרנו באקראי שאלה מבחינות בגרות, שאלה די מעצבנת, וקראנו שיר של וולך, האחרון שנשאר לנו בחומרים לבגרות. משם, עד סוף המפגש, קראנו ב"מקבת". דיברנו על מאפייני הטרגדיה לעומת הקומדיה ועל מה יוצר את האפקט הטרגי, דיברנו על איזה מין זוגיות יש למקבתים והשווינו אותה למערכות יחסים אחרות שראינו לאורך השנים, אמרנו שדנקן הוא "אחלה גבר" ושמקבת פרנואיד בצדק, ושזה סוג גרוע מאוד של פרנויה.

מחזור ה' (יא')

ספרות - (עדי חבין)  - התלמידות היו כל כך עייפות שנאלצתי לצרוח עליהן. ״שימבורסקה!״ ״האיילה הכתובה!״ ״ציידים!״ ״משפטים מכתרים!״ ״נקמת היד בת התמותה!״. אבל ברוח טובה כמובן. רימון הצביעה על זה שלמרות שבשיר יש הרבה - מילים, דימויים, פעולות, ולמרות שהשפה ברורה והשיר מזמין, בכל זאת יש תחושה שמשהו נאמר רק בעקיפין, וה״יש״ בשיר מקיף איזה מסתורין גדול. ניסינו לסמן את המסתורין הזה. מי הדוברת בשיר ומה היחסים שלה עם העולם שנפרש לפניה? מה מידת האוטונומיה שלו והכוח שלו על היוצרת? איך יכול הכתוב להפתיע את הכותבת, ואיך יכולה היא לגעת דרך הכתיבה בכל אותם דברים שאי אפשר להחזיק אותם? זמן, גורל, סופיות?

״אני לא מרגישה שאני מוכנה להיפרד מהשיר,״ אמרה לייל. ״נו,״ דחקתי בה, ״אז תגידי עוד.״ אבל היא סירבה ואמרה שזה טוב שהיא מרגישה ככה. אז טוב.

וכך, על אףףףףףףף התחושה הזאת - עברנו לגוגול. יחד עם הספר איוואן יאקובלביץ׳ גם כל הכיתה התעוררה, ואפילו אירחנו את עינת כתוספת חגיגית. קמילה קראה את המקור הרוסי במקביל, סיפקה הערות בדבר דרגות צבא, מדי שרד והגייה נכונה של שמות. אריאל צייר את המאיור קובאליוב בלי האף, את האף המכובד בכובע הנוצה שלו, ואפילו את האף רוכב על סוס, עוצמתי כמו פוטין. 

 …אלא שכאן יורד ערפל כל המעשה, ומה קרה לאחר-מכן, על כך אין יודעים ולא-כלום.

פילוסופיה – שי זילבר - אוריאן עמדה באתגר ופתחה בחזרה על המושגים אנליטי-סינתטי, אפריורי-אפוסטריורי, הכרחי-קונטינגנטי. ההסבר שלה פתח את השער לביקורת של יום על הסיבתיות. דיברנו על המרכיבים של הקשר בין סיבה לתוצאה: סמיכות, עקיבות והישנות והגענו למסקנה שלא די בהם כדי למצוא את ההכרחיות שמחברת בין סיבה לתוצאה. כך הגענו לדובדבן שבמתקפה ולהסבר הפסיכולוגי שיום מעניק לסיבתיות. היה משעשע שהכיתה הכריזה בנחרצות על מסקנות שההדיוטות ישללו, למשל: ברור שייתכן עשן בלי אש. מלבד זאת מורגש לחץ שבו נתונות התלמידות בגלל הבגרויות, אבל העומס אצלנו לא יורד ובשבוע הבא נתחיל בשפינוזה. 

מחזור ו' (י')

הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – ד"ר חן שטרס ואילן בר דוד:

החלטנו להתמקד בתענוג אמיתי ולהקדיש את שני השיעורים להגותו האתית של עמנואל קאנט. את הפתיחה הנהוגה לדבר על נושא שמעלים התלמידים תיעלנו להצגת שתי סיטואציות של דילמה מוסרית שקאנט עצמו מדגים בספרו "ביקורת התבונה המעשית". הכניסה הישירה לדוגמאות הללו מיד עוררה דיון והתנגדות והשתתפות פעילה, ובעצם, כפי שרצינו, קפיצה לבריכת מחשבתו של קאנט בענייני מוסר. הנקודה החשובה בשתי הדוגמאות נגעה בכך שישנן דילמות מוסריות שקל להכריע בעניינן וישנן קשות מאוד שמתעוררות בתוכנו באופן טבעי, אנחנו שומעים בראשנו את הקול שאומר "אסור לנהוג כך", אך במקביל אנו מצויים בסיטואציה בלתי אפשרית – האם להעיד עדות שקר שתוביל להריגת אדם פלוני? אם לא נעיד נמות. חיינו עומדים מול חייו של אדם אחר. כיצד לנהוג? מה קאנט חושב על כך? מתי הפעולה שאנו עושים היא פעולה מוסרית? האם רגשות כגון אהדה וחמלה הם רלוונטיים למוסר הקאנטיאני? מכאן הגענו לכך שלפי קאנט הפעולה המוסרית היא פעולה שחייבת להתבסס על התבונה, תבונה כזו שאומרת לנו מה החובה שלנו, בלי קשר לשאלה מה אנחנו מרגישים או לא מרגישים. כלומר החובה המוסרית היא המפעילה אותנו, ולקאנט חשובה הכוונה של מגיש העזרה: מה ניסינו לעשות (הכוונה) ולא רק מה הצלחנו לעשות (התוצאה).

לאחר דיונים ערים חזרנו לקרוא את הפרק הראשון של "הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות" מתחילתו וניסינו לבאר את הדברים לאחר כל פסקה עד שסיימנו את הפרק. במהלך הקריאה עלו עניינים רבים: הרצון הטוב או הכוונה כ"העיקרון העליון של המוסריות". הרצון הטוב רוצה לעשות את הטוב רק מפני שהוא טוב ולא כדי להשיג תמורה כלשהי; מושג החובה – הרצון הוא טוב כשהוא מציית לחובה והמעשה הוא מוסרי משום שחובה לעשותו. המעשה המוסרי כרוך במאמץ ולא תמיד אפשר לעשות אותו בקלות ובספונטניות (כפי שראינו גם בדוגמאות הפתיחה), אלא מתוך התנגדות פנימית לפיתוי ההפוך; מושג החוק "חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך הכרת-כבוד לחוק". הכרת הכבוד היא אמנם מניע סובייקטיבי זר לשיקול המוסרי אך הוא מבוסס אצל קאנט על הכרה בתוקף האובייקטיבי של חוק מוסרי מחייב; ולבסוף, הכלל שלפיו עלינו לנהוג חייב להיות כזה "שאוכל לרצות גם כן כי הכלל המעשי שבידי יהיה לחוק כללי". חווינו כמה מעקשים בדרך אך לפנינו גם הפרק השני וכמובן התקווה שהדברים יחלו לשקוע אט אט. בכל זאת, קאנט.