שבוע 13 של לימודים בבית החינוך שלנו באונ' ב"ג. האומיקרון משתולל ועושה בנו שמות ובכל זאת יכול נוכל לו. עברנו במהירות לזום והנה מה שהתרחש בין המסכים:
מחזור ג' (יב')
ספרות (ענבל המאירי) - את השיעור פתחה ליהיא. בשבוע שעבר היא לקחה את ספר השירים של דליה רביקוביץ' וסיפרה לנו על חוויית הקריאה (למשל, על היחסים העולים בין דליה רביקוביץ/הדוברת בשירים לבין אביה) ומחשבות שהתעוררו בה, וביקשה להקריא שירים שדיברו אליה במיוחד, כמו "כתמי אור" ו"הלטאה הכחולה בשמש". השיחה התגלגלה לדברים קטנים שנראים מאיימים (קני עשבים שנחשבים כיער גדול), לתפיסה הרווחת ביחס לאור כטוב ולחושך כרע המחמיצה את ההזדמנויות שיש דווקא בחושך (ההשתהות, הגילוי של מה נוכח בצללים), ומתעלמת מהיבטים קשים של אור (עלו אסוציאציות של חקירות, סינוור), ולטריפת המחוזות האלה בשירים.
אח"כ יצאנו לתרגיל כתיבה קטן של התבוננות מבעד לחלון ותרגיל הפוך של מישהו עומד מחוץ לחלון ומסתכל פנימה. הקראנו כולנו (האם זה מקרה שכולנו כתבנו שמי שמתבונן בנו מבחוץ לא יכול לראות באמת אל תוכנו?) ועברנו לדבר על מבט ועל חלונות בהקשרים מגדריים ותרבותיים, בהתחלה דרך דימויים מעולם האמנות ("מוזגת החלב" של ורמיר, "חלון אחורי" של היצ'קוק, "אלמנה טרייה" של דושאן, Blinds של ציבי גבע).
דיברנו על חלון כמסגרת התבוננות וכשרטוט של גבולות התודעה שהופך אותנו ערים לדבר שאנו רואים ולאופן הראייה עצמה, ועל הצופה כמי שקיים בזיקה לחוץ וגם נבדל ממנו, ודיברנו גם על הבחירה לראות או לראות (למשל - את המציאות הפוליטית, כמו בתריסים הסגורים של ציבי גבע).
המשכנו עם השירים "החלון" של דליה רביקוביץ ו"משלושה או ארבעה בחדר" של יהודה עמיחי, ודיברנו על העמדות של הדוברים בשני השירים, שבקריאה ראשונה נראות הפוכות לחלוטין. אצל עמיחי - המשורר הנביא מוכרח לראות את העוולות ואף אחד לא מקשיב לו, לעומת הדוברת אצל רביקוביץ שטוענת "מה כבר עשיתי? / אני שנים לא עשיתי כלום... ישנתי כל כמה שאפשר", ולא באמת מתעניינת במעמד שלה כצופה בחלון.
אך ככל שהעמקנו בשיר של רביקוביץ גברה החשדנות כלפי אמירות אלה. איך היא יכולה להגיד שהדשא רך, אם רק הסתכלה בחלון? ולמה לקרוא ללוע הארי "לוע-האריה"? ואיך אפשר לנתק את השחרורים מקונוטציות של חופש, או להגיד שכל הפרחים בגינה האסתטית כל כך הם "שום דבר מיוחד"? ואם "היה זה חלון גדול די הצורך. / כל מה שיש בו צורך / ראיתי בחלון." - אז אולי כל מה שמעבר לו בכלל לא רלוונטי כי המבט של המשוררת בכל זאת רואה הכול?
פילוסופיה (אילן בר דוד) - בשבוע שעבר הודעתי שאני מפקיד את טקס הבאת שיר הפתיחה בידיהם הנאמנות. הדבר יאלץ אותם במהלך מסעם לבחירת השיר הרצוי בעיניהם לקרוא שירים רבים נוספים. כך שכרם יהיה שכר כולנו.
והדבר צלח – רובי הביא לנו שני שירים יפים מאוד, האחד של אברהם חלפי (ללא שם) והשני של דוד אבידן ("עקרונית לא"). לאחר דיון בכל אחד מהשירים הצבענו על היחס השונה שלהם לגוף הפרטי.
אצל חלפי הדבר היה מפורש "קרוב אני לגופי מאוד / רחוק אני מגופי עד אין פשר". ואצל אבידן "אני אידיאולוגית נגד / עודף לחות / עודף קור / עודף חום". לקינוח האזנו לשיר "שחמט" של חנוך לוין בביצועה של חוה אלברשטיין.
בשבוע הבא ודאי נופתע מבחירה חדשה.
חזרנו למטפיזיקה של קאנט. דיברנו על אפשרותה של המטפיזיקה. בעיני קאנט, יסודות מדעי הטבע, והניסיון הרציונלי לטפל בסוגיות אוניברסליות של האנושות, מצויים בתחומו של מדע מיוחד ובסיסי – מדע המטפיזיקה.
את המטפיזיקה הוא הבין במונחים הכרתיים (אפיסטמולוגיים), כלומר המטפיזיקה היא מדע שמוגדר עלי ידי המעמד ההכרתי האפריורי של עקרונותיו ולא עלי ידי המושאים שבהם הוא עוסק. את הדיון הזה הכתבתי במסודר, שיהיה במחברת, ולו רק כדי לתת לאצבעות ללכת במקומם אל מעבר למשבצת הזום.
את השיעור השני הקדשנו בעיקר לעבודות החקר – איך בוחרים נושא, איך מתמקדים ואיך כותבים. כמו כן נקבע דדליין להגשת הנושא ושאלת המחקר.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - בבוקר הבנו שנצטרך לצערנו לשוב אל משבצות הזום, וחזרנו אל מאמרה של מירה בלברג שובה של יהדות הבשר והדם. דנו בביקורת שלה על כך שהטענה כי חז"ל עיצבו, בעקבות חורבן בית המקדש, "יהדות ללא קורבנות" (שכזכור מהשיעור לפני שבועיים, נתפרה על פי מידותיה הפרוטסטנטיות של הנאורות), מוכרחת להתייחס לקורפוס הטקסטואלי הרחב העוסק בהקרבת הקורבנות בתקופה שלאחר החורבן כלא יותר מ"מחווה ריקה של שימור עבר". כנגד ההנחה הזו הצבענו על האלטרנטיבה של בלברג- להראות כיצד הדיון בקורבנות בספרות התנאים מבטא תמורה היסטורית של התפיסה הכוללת של הקרבת הקורבן, שמושפעת מדיונים דומים בקרב קבוצות שונות באימפריה הרומית באותה התקופה. לאחר מכן עברנו לדיון החותם של בלברג, המנסה להציב את הפנייה כיום בקרב תנועות המקדש לחידוש הקורבנות כביטוי של "שובו של המודחק", וראייתה כביטוי של עמדה עממית ואנטי-אליטיסטית. דנו בבעיות בטיעון הזה של בלברג, הצבענו על האופן שבו כל תפיסת בניית המקדש וחידוש הקורבנות היא למעשה קשורה בשיח המודרני של שיבה אל המקרא, ובאיווי הלאומי המודרני אל ה"מקור", זאת בניגוד לשיח המסורתי הגדוש על הקורבנות - שהוא בשום פנים ואופן לא יכול להיחשב "מודחק" - אך מאפשר ייצור של מרחבים סימבולים אחרים עבור המקדש. הצבענו גם על הבעייתיות בטיעון שמייחס "עממיות" לתנועות המקדש וחידוש הקרבנות, ושלמעשה מדובר בקבוצות אליטה שיוצאות כנגד העמדות הרבניות הרווחות המתנגדות לכך.
מחזור ד' (יא')
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - החזרה לזום היתה יותר מוצלחת משחששנו. מהדיון במהלך הטיעון של דקארט פנינו לדיון במסקנות שהוא גוזר מהטיעון. האם הקוגיטו מוכיח את קיומה של הנפש? פנינו לקריאת הפרק ״על הזהות האישית במסכת של יום וראינו איך ניתן לראות ביום כממשיך את המהלך הספקני של דקארט אולם מוביל אותו צעד קדימה וכך ממוטט את מה שדקארט ביקש להשיג: אבני בניין יציבות עליהן נוכל להעמיד את בניין הידע.
יום מפורר את ה״אני״ עצמו לרסיסים, לפחות תחת ההנחות שהוא מחוייב אליהן (שלעת עתה לא מצאנו בהן קושי) . המשכנו למסקנה אחרת של דקארט, הקשורה לזו הקודמת: האם דקארט הצליח להוכיח את הדואליזם?
פנינו לצפות בסירטונים שהראשון מציג את טיעון דקארט לדואליזם והשני מבקש להציג קושי בטיעון, בעזרת סיפור ״האיש במסכה״: נניח שלמסיבה מגיע איש במסכה. חבר אומר לי שזה אבי אז אני עונה: ״לא יתכן.
אני יודע מיהו אבי ואני לא יודע מי זה- לכן זה בלתי אפשרי שזה אבי!״ טיעון זה מקביל לכאורה לטיעון דקארט לדואליזם בין גוף ונפש כפי שהוא מציג ב״הגיונות״ אך הוא מראה שהטיעון חזק מדי והמסקנה לא נובעת: מה אני יודע אינה תכונה של הדבר! בשלב זה, שחקן רכש יהודי אמריקאי נחלץ להגנתו של דקארט, והרי הוא הפילוסוף הגדול, בן זמננו, סול קריפקי. תחילה ניסינו לקרוא את הסעיפים הרלוונטיים בספרו ״שיום והכרח״ (מתורגם בטעות: ״שמות והכרח״) אולם גילינו שהתרגום מקשה על הקריאה אז שוב, בסיוע חומרים מהרשת הצגתי להם את המהלך של קריפקה, המציג את המהלך הקרטזיאני לא כמהלך אפיסטמי, כפי שעושה טיעון האיש במסכה, אלא כמהלך מטאפיסי: פסוקי זהות בין שמות (ובכלל, ביטויים מציינים אותם מכנה קריפקה ״מציינים כשיחים״) הם הכרחיים. לכן די בעובדה שיש מובן לשאול אם יכולתי להתקיים ללא גופי, או שיכולתי לשאול אם כאב הבטן שהיה לי הבוקר ב 8:43 זהה עם מצב נוירוני נתון, די בה כדי להבטיח שלא מתקיימת כאן זהות.
סיימתי את השיעור מודאג מעט. האם התלמידים עקבו אחר הטיעון המפותל? לעיתים, הזום עלול להיות מתעתע. שאלתי, והתשובה היתה מעודדת מאוד. התלמידים הרגישו שהיום התקדמנו התקדמות ממשית במהלך הדברים.
מחזור ה' (י')
ספרות (עדי חבין) – ניצלתי את העובדה שהמפגש עבר לזום כדי לעשות סקירה קצרה אחורנית על היוצרות והיוצרים שלמדנו עליהם בשיעורים הקודמים, דרך תמונות וציטוטים נבחרים.
קראנו יחד שני שירים, "מילים" של שיבטה טויו ו"הכל משתנה" של ברכט. בחנו את המבנה של הטקסטים האלה לעומת שירים קודמים שקראנו וסימנו מילות קישור קטנות שמפעילות את כל הטקסט.
אחר כך קראנו יחד סצנה מתוך מקבת' ("צא כתם צא!") וצפינו בשלושה ביצועים שונים לסצנה, בימתיים וקולנועיים, השווינו ביניהם וניסינו לראות איך פוטנציאל של טקסט כתוב מתממש בדרכים שונות.
התלמידות דיברו על הצורות שבהן ההפקות התייחסו לאלמנטים מרכזיים בסצנה, ועל האופן שבו אפשר להגיע לאותה מהות דרך סגנונות אחרים לחלוטין.
פילוסופיה (שי זילבר) - פתחנו את הזום עם ניסיון להציג פתרון לשני חלקי המבחן, ולהציג את המודל של אריסטו לאתיקה, ואת העמדה של סוקרטס כלפי משפטו.
המודל הוצג בתרשים זרימה, ניכר היה שרוב התלמידות מבינות את החומר, ועל כן לא ברור כל כך מה קרה לרבות מהן במבחן. ניסינו לדבר על זה, וכשהן הציגו את השיחה כשיחת מוטיבציה הרגשתי שאני חוזר לצבא לא עלינו, והתאכזבתי מעצמי.
בחלק השני קראתי את התשובה הנפלאה של מעין אור מהמבחן, כדי לשבח אותה וכדי לתת מושג איך צריכה להיראות תשובה. היו הסתייגויות רבות, שהיא ארוכה מאוד ומייאשת, אבל אולי גם שכרוך בה סיפוק.
לסיום ביקשתי מכל אחת לכתוב לי איזה ציון היא רוצה בתעודה, בתוספת נימוק.
Comments