שבוע 14 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.
כיתה י' – עדי חבין ותמר חנה נקש רות
במפגש הקודם-קודם הצגתי (עדי) לכיתה את הטרגדיה היוונית דרך מבנה התיאטרון, דרך הקשר של המחזות למיתוס ודרך המסגרת התרבותית שבה הם הוצגו. דיברנו על הרעיון של אגון טרגי, על ההתנגשות הערכית בעצימות גבוהה בין שתי דמויות, שהן שתי תפיסות עולם בתוך אותו קונפליקט. השבוע הגיע תורה של המקהלה.
התחלנו בקריאה מתוך ״פואטיקה״, על ההבדל שבין שירה והיסטוריה, על העיצוב שהמשורר עושה לחומרי המציאות כדי לדבר דרכם על ״מה שעשוי לקרות״. המשכנו בקריאה של קטע נוסף, שבו הוא מתאר איך צריכה להיות העלילה הטרגית כדי לעורר פחד וחמלה.
מכאן, אחרי שניסיתי קצת להרחיב את ההיכרות עם הצורה האמנותית ״טרגדיה״, פניתי אל המקהלה עצמה, דרך מבוא: המקהלה בניגוד לדמות לא שייכת למיתוס, אבל היא זאת שמביאה אותו לא אחת; המקהלה נוכחת תמיד על הבמה, כקבוצה ששרה, רוקדת, מגיבה לאירועים ופונה אל הדמויות, אבל גם פותחת פרספקטיבות רחבות על קונפליקט שבלעדיה יכול להיות פסיכולוגי/מצומצם בהיקפו, נטול הקשר פוליטי. דיברנו על זהות המקהלה, כפרט מלמד מאוד לגביה: זהות שהיא תמיד עם אחרות מסוימת (אל מול האזרח הגבר היווני), ותמיד בעלת קשר לקונפליקט המסוים שבבסיס העלילה. על השפה שלה: מפותלת, עשירה מיתית, לא מתארגנת בתוך הדיאלוג אלא מקיפה אותו. אחרי שבשיעור שעבר קראנו אגון מתוך ״אנטיגונה״, היום קראנו את האודה לאדם ודיברנו על השיר (מעט).
ביקשתי מהתלמידות לחזור אל הקונפליקט האישי שהן התחילו לכתוב בשיעורים קודמים, כשהמשימה הקודמת היתה לכתוב את הסוגייה כאגון בין שתי דמויות שעמדותיהן שוות כוח. הפעם ביקשתי שיחשבו על מקהלה רלוונטית, שזהותה קשורה באופן כלשהו לסוגייה, ויתחילו לנסח את שיר המקהלה שיעטוף את האגון ויוסיף לו רבדים ונקודות מבט. עם העבודה הזאת נמשיך במפגש הבא.
התחלתי (תמר) את השיעור בלהמשיך מעט עם הירקליטוס, הפעם עם כמה פרגמנטים שעניינם בלוגוס ובחושים. דיברנו על המילה "לוגוס" והצגתי אותה כרבת משמעות כשם שהיא רב משמעית (דיבור, דיון, הסבר, היגיון). מרכזיותה בדיבור הפילוסופי של הקדם-סוקרטיים התבהרה ביתר שאת כשעברנו מהרקליטוס אל פרמנידס. פרמנידס אמנם מביא את דבריו מפי אלה (דיקי), אבל האלה מעלה בפני פרמנידס טיעונים לדבריה, מעודדת אותו להשתכנע (דרך השכל) ולשים לב לדיבור שלה עצמו. השילוב הזה בין מעין מיתוס ללגמרי לוגוס, לאור החיץ שניסינו לרגעים לטפח ביניהם, הוא מעניין, והתלמידות.ים ייחסו אותו בין השאר לכך שפרמנידס רצה להפוך את הפילוסופיה שלו לנגישה (והפגינו הפנמה של עקרונות שעלו עם עדי בדיון המתמשך על מיתוס ותאטרון). הקדשנו חלק ניכר מהזמן לקריאה בשיר (בעיקר בהקדמה ורק קצת בדרך השכנוע), ותוך כך הסבתי את תשומת הלב לפרטים יפים שהזדמנו אלינו, שאינני יודעת לרדת לעומקם אבל הם מעוררים בי השראה בכל פעם שאני חוזרת לטקסט המעניין והסוגסטיבי הזה. המשכנו מהסיסמא הפרמנידית "היש ישנו והאין איננו", והגדרתי לצדה את המושג טאוטולוגיה (וגם סתירה עצמית). לא היה קשה לשכנע את התלמידות.ים שיש דברים שהם פשוט נכונים בהכרח. ראינו שפרמנידס טוען שיש שתי דרכי חקר אפשריות ושבעוד שאחת הכרחית השנייה היא לא אפשרית, וזאת הייתה הזדמנות טובה לשים לב לטווחים של שלילות (למשל, "לא כל החתולים חמודים" זה משפט אחר לגמרי מ"כל החתולים לא חמודים") וגם לסכמה של טיעון: אם א' או ב' וגם לא ב' אז חד משמעית א'. שמנו לב לחוט מקשר להירקליטוס ולדקארט – עצם העיסוק בדרכי חקר וברצון להישמע להיגיון כדי להגיע אל אמת. הצלחנו לפענח מהטקסט גם שלמרות נקודת המוצא הדומה הזאת, פרמנידס שולל במובהק גישה כשל הירקליטוס ומגיע מהטאוטולוגיה התמימה למראה "היש ישנו והאין איננו" למסקנות מרחיקות לכת לא פחות משלו, כמו שלילה של ריבוי, של היווצרות וכליון, של תנועה ובכלל של שינוי. ברוח הפרשנות של רוצ'ניק הצעתי לראות את הירקליטוס כמי שמבטל את הרעיון של ארכה, ובשבוע הבא אחדד איך פרמנידס במובן דומה מבטל את הרעיון של התופעות עצמן. זה יקח אותנו למים פרדוקסליים שניעזר בזנון כדי להתמצא בהם, ובהמשך נפליג מתוכם על הספינה של תסאוס.
כיתה יא' – יעל איזנברג ונוריאל פריגל
(נוריאל פריגל) - לאחר סדנת הכתיבה שנמשכה על חלקה לאורך שני מפגשים, חזרנו ללמידה. התחלנו את החטיבה השנייה שלנו, "מי לחיים ומי למוות". לפני שנצלול לחטיבה עם קאנט, ביקשתי להעביר בעיה חשובה ומכוננת בפילוסופיה של המוסר ושיש לתת עליה, כשל הראוי-מצוי של דיוויד יום, וגרסתה, הכשל הנטורליסטי על פי ג' אי מור. הצגתי לכיתה את הצגת הבעיה מפיו של דיוויד יום, המעבר ממשפט עובדתי למשפט מוסרי, מהיות לראוי, ומה הבעיה בכך. לפני התוכן וחיפוש פתרון הבעיה, קודם נבין שהבעיה היא מושגית-לוגית, ועל כן קשה לפתור אותה או לפטור אותה כלאחר יד. למרות המופשטות והמושגיות שבדיון, הנורות בכיתה כבר החלו להידלק באי אלו דיונים וניסיונות להבין את הבעיה.
יום מותיר אותנו עם ההבנה שתחום המוסר לא יכול להיות מדעי, ולמעשה כל ביסוס ודיון מוסרי לא אפשרי, שהרי תמיד אנו מדברים על עובדות ותיאורים וקופצים למסקנות והכרעות מוסריות, אבל אפשר לנהל דיון מוסרי בצורה אחרת?
משם עברו למור לכשל הנטורליסטי, וההפרדה המוחלטת של התחום המוסרי והמשפטים המוסריים ממשפטים עובדתיים, ובכך הפיכת למוסר לתחום סגור, ההפרדה בין עבודות טבעיות לעובדות מוסריות.
גם יום וגם מור דיברו על אינטואיציה מוסרית ורגש מוסרי, אבל בעוד יום הדף את התבונה הצידה ונתן את הבכורה לרגש כבסיס למוסר, מור דווקא הביא לכך שהפילוסוף העוסק במוסר לא עוסק בעקרונות ראשוניים, אלא תפקידו להנהיר מושגים ולדייק את השפה והדיון; מה הנפקא מינא מכך? לא מספיק. על תסכול בכיתה ששוב אין תשובות.
עלו שלל נושאים כביכול נפיצים, מה טבעי ומה לא? ולמה לאחד אנו קוראים לא טבעי ולכן לא מוסרי (גילוי עריות), ולדבר אחר שאחרים קוראים לא טבעי (כלומר חריג סטטיסטית), ולכן לא מוסרי, נאמר שאין עמו בעיה. אז עלו נושאים כמו פדופיליה, הוצאות להורג, הומוסקסואליות, למה החזק פיזית לא שולט, וכמובן וכרגיל הגענו להפלות ופה היה דיון מרתק שכרה את אוזניהם של שלושה סטודנטים של האוניברסיטה שהיו בכיתה שלנו כי נשארו לעבוד על לימודיהם: מה זה כאב? מה זה עובר ולמה תיאור טבעי שלו מביא למסקנה שאסור או מותר להפיל אותו, מה זה הפלה (טכנית, דבר שמסתבר שהרוב לא ידעו אותו), מה מתנגש עם מה בנושא? האם זכויות זה משפט מוסרי ולמה זה לא משפט עובדתי? באיזשהו נקודת בכלל אזכור של משהו, הבנתי שיש תרעומת ו"יצאתי " קצת על הכיתה והזכרתי שאנחנו דנים בהכול ויש להבין מורכבות ולא משביתים נושא כזה או אחר סתם כי לא נוח למישהו לשמוע על משהו שהוא לא מבין לגמרי או את המהלך הרעיוני שנבנה בכיתה.
היה סוער, מעניין, מכובד והעביר את הנושא שלשמו התכנסנו מלכתחילה. לאחר השיעור הסתערו עליי וגמעו לי את כל ההפסקה. יותר מכך, הסטודנטית שישבה בכיתה, חיכתה שהתלמידות יסיימו לדבר/לדון איתי או לבקש הסבר. לאחר שהסבירה שממש הזדעזעה מהתיאור של הליך ההפלה, אמרה כך: "למה לאישה זה מוסרי להפיל?", חשבתי שהיא שאלה למה זה לא מוסרי לפי מתנגדי הפלות. היא ענתה שהיא תומכת בהפלות, אבל רוצה לדעת למה לאישה מותר להפיל. זה היה רגש מקסים של יושרה וסקרנות אינטלקטואלית ואמיץ בעיניי. ניסיתי להסביר על אוטונומיה, חירות, עיקרון קדושת החיים, תנאים והקשרים שונים. זה היה סיום נהדר לשיעור הזה.
(יעל איזנברג) - בחלק השני של המפגש התחלנו סופסוף לקרוא את המחזה "מקבת". קראנו את שלוש התמונות הראשונות, ובסוף כל תמונה התלמידים העלו נקודות למחשבה, אבחנות ושאלות. היו הערות מצוינות אבל הדיון היה טיפה מבולגן. במאמץ לארגן את ההערות ולסכם אותן באופן שיאפשר לנו להשתמש בהן בהמשך ביקשתי לכתוב במחברת שלוש שורות - שורה מכל תמונה שקראנו - ולכתוב למה הן משמעותיות בעיניהן. נפתח בזה את המפגש הבא ונבנה על זה את המשך הקריאה.
כיתה יב' – אור פיינר ואילן בר דוד
(אור פיינר) - את השיעור הראשון פתחתי בתנועת איסוף של תהליך העבודה שלנו עם השיר "ילדה מאושרת מאוד" של חדוה הרכבי, שכלל סדרת שיעורים שהעבירו התלמידות עצמן. ביקשתי לסכם ממעוף הציפור איך נכנסנו לשיר, ולהתוות דרך לסיבוב נוסף שיהיה גם אולי, הפעם, מסכם.
את השיעור הראשון עם השיר פתחנו בקריאה והמטרת שאלות, ולאחר מכן התחלקה הכיתה לקבוצות לימוד ועבודה לפי מפתחות מושגיים - אינטרטקסטואליות, חזרות, אירוניה, סיטואציה תקשורתית. ראינו יחד שמסלולי הגישה הללו שלנו לקריאת השיר היו צורניים, ונזכרנו בשיעורים שפתחו את השנה, שבהם דיברנו על היחסים בין צורה ותוכן. ראינו שהמושגים השונים אפשרו לנו לקלף שכבות בשיר ולפגוש כל שיעור מחדש, אפילו בשיעור הרביעי, שאלות ותהיות חדשות לגביו. ניסיתי לשכנע – בשבח הצורה – שהגישה הזו היא שסייעה לזהות עוד פרטים וזוויות, מה שאולי לא היה מתאפשר בקריאה תמטית, שבה אנו אמנם מורגלות יותר, אך זו נוטה להרחיק אותנו מדרכי הביטוי הייחודיות ומהפרטים המסוימים. נזכרנו כאן שוב בהבדלים בין טקסט תיאורטי או אינפורמטיבי משוער שהיה עוסק באותם הנושאים, ובין שיר או טקסט ספרותי בכלל.
ראינו שהתנועה בשיעורים שלימדו התלמידות הייתה כפולה – מצד אחד כל שיעור האיר איזה פרט זנוח שטרם נגרף לשיחה, ומצד שני כל שיעור חזר בעיקשות בלתי נמנעת לאותן השאלות העקרוניות שהעלנו יחד עוד בקריאה הראשונה, ונסוב סביב מה שניתן עתה בתנועה לאחור לכנות הנושא/ים של השיר, הרעיון/ות או התמות שלו.
שאלתי מה הם אלו, ונעניתי שהנושא הוא "האם הילדה הייתה באמת מאושרת?". ביקשתי שנצא לברר מה עשוי להיות הנושא בתנועת הפשטה, מה עשויים להיות המושגים המופשטים שניתן לחלץ כשמפשיטות את הפרטים (ומה הם אותם "הפרטים"). דיברנו על הפרטיקולריות המתחייבת כשמדברים על ילדה מסוימת, כפי שמדבר השיר, ושאמנם כן, הספרות מבררת את אותם הרעיונות המופשטים דרך ייחודיות של חיים חד פעמיים של דמות או דובר.
מה ניתן להסיר, להפשיט, כדי לזהות את המופשט? הגענו למושגים אושר, ילדות. סימנתי שבשיעור הבא יוביל אותנו אילן לבחינה מופשטת של המושג אושר, וכאן שוב הזמנתי להתבונן בהבדלים בין הכלים שמזמנת הספרות לעומת אלו שמזמנת הפילוסופיה. אבל עד אז, עלינו לחקור את אותם מושגים שחילצנו בכליה של הספרות, ושמחתי מאוד שברקע הדיבור הזה שלי התלמידות כבר התחילו לרשרש בדפים. היה ברור שאנחנו עומדות לכתוב! שאלתי, מה נוכל לכתוב? התלמידות הציעו – מהו אושר? שאלתי – אבל מה נוכל לכתוב בכליה של הספרות? מה חסר לנו כדי לגשת למושגים הללו, כשאנחנו מניחים את השיר של הרכבי ברקע, בצד, לא עוד כמוקד פרשני? הן אמרו: חסרים לנו פרטים. חסרה לנו דמות. חסר לנו סיפור. ואיך נזמן לנו כזה? – מתוך עצמנו.
בקריאה הראשונה בשיעור הראשון עלתה השאלה "מהי ילדות מאושרת?", ובשיעור הזה – שתוכנן להיות האחרון – ביקשתי לחזור לאותה השאלה עצמה. ראינו שהשיר מתאר ילדות אחת מסוימת מאוד – מאושרת או לא – של ילדה אחת ייחודית. אבל דרכה הוא מזמין לברר מהו אושר, מהי ילדות – מהי ילדות מאושרת. בתנועה מהמסוים אל הכללי אל המסוים, הזמנתי את התלמידות לכתוב חיבור בנושא "מהי ילדות מאושרת?" שיתחיל ממקרה פרטי מאוד של דמות-אדם יחידית – כל אחת מהן. ביקשתי מהן להיזכר בזיכרון ילדות אישי (ותודה ליעל!) ולתאר אותו מקרוב. בתנועה ממנו והלאה, ממנו אל המושגים – מהאישי אל הכללי, מהקונקרטי אל המופשט – לברר את המושגים העמומים הללו, את השאלה "מהי ילדות מאושרת?". הזיכרון יהיה מנוע אישי שלהן, לברר דרך הניסיון מושגים מופשטים, והנחתי כאן כמה רמזים לקראת דיון – שימומש או לא – בז'אנר המסה הפושה בכל אצלנו.
הזמן שנותר הוקדש לכתיבה הזו. התלמידות, רובן, הספיקו להשלים את כתיבת הזיכרון המפורטת ולמשוך חוטים ממנו אל בירור פשרה של ילדות מאושרת. את המלאכה הן ישלימו בבית ויגישו בתיבת ההגשה שלנו בקלאסרום, ויקריאו (חלקן להוטות מאוד להקריא, ואחרות מודאגות מפרטיות הזיכרון) בשבוע הבא.
(אילן בר דוד) - בשיעור השני המשכתי את הקו של אור בניסיון להבין מהו "אושר" מהבחינה הפילוסופית. התוכנית הייתה לקרוא קטע מתוך "כיבוש האושר" לברטראנד ראסל "האם האושר עודנו בגדר האפשר?", וכן קטע מתוך "כה אמר זרתוסטרא" לניטשה העוסק בעל-אדם מול האדם האחרון (או האיש האחרון) המייצגים שני טיפוסים מנוגדים של בני אדם.
בסופו של דבר הספקנו לקרוא רק את ניטשה. לפני הקריאה שאלתי איך הם מבינים "אושר", והשיבו שזאת תחושת שלווה, רוגע, סיפוק, כשלא חסר לנו כלום, מצב רוח טוב, חיוביות וחיוניות שגם עבודה במלצרות לא מצליחה להרוס וכד'. העלינו את דבר החכמה של קהלת "הבל הבלים הכל הבל" שנאמר מפי אדם שלא היה חסר לו כלום, גם מבחינה חומרית וגם מבחינה שכלית, ובכל זאת הכריז שהכל "הבל". חסר טעם. ואם כך אז שוב – מהו אושר. כאן התחלנו לקרוא את הקטעים הנבחרים מספרו של ניטשה. הקטע היה מליצי ומשעשע למדי (לא רציתי לגלות דעתי על הסיטואציה הילדותית שניטשה מצייר לנו), ובו ניטשה מהלל את העל-אדם – אדם דגול וייחודי מבחינה אישית שהוא עצמו חוק לעצמו, והוא לא מתחשב בבני אדם פחותים ממנו ולא בכללים מוסריים או ערכים שמכתיבים הפילוסופים התועלתניים למשל (שמבססים את המוסר על תביעה לכלליות) או הדת הנוצרית (ערכים כמו חמלה על הסובלים והושטת הלחי השנייה הם מתועבים בעיניו): ".. ואל תאמינו לכל המדברים אליכם על תקוות שמימיות. נוסכי רעל המה...". העל אדם של ניטשה לא נמשך לעולמות שמיימיים אלא אומר "שמרו אמונים לארץ", הוא אדם אותנטי ששואף להיות הוא-עצמו וחי את החיים שבתוכו במלואם. ולעומתו האדם האחרון – או האנשים האחרונים – הם ההמון הפשוט שלא ניכר ייחודם האישי, הם האנשים המצויים שהולכים אחר מוסר העדר. ניטשה מבטא זאת כך : "רועה – אין, והעדר אחד! כל התשוקות שוות. כולם שווים". ובהמשך הוא לועג להם "'המצאנו את האושר', אומרים האנשים האחרונים וממצמצים בעיניהם". דיברנו על כך שניטשה רואה את השאיפה לאושר (כשהוא מוגדר כמה שמעניק הנאה או מה שמכונה "החיים הטובים") כשאיפה משעממת של האדם שמבזבז את זמנו לשווא. לעומת זאת הוא קורא לאדם למצוא משמעות ומציג את האידיאל של "על-אדם" ואת יצירת המשמעות בחיים כאלטרנטיבה לאדם האחרון, משמעות שכרוכה גם בסבל למען המטרה הנעלה, ואי אפשר היה שלא להזכיר את משפטו המפורסם "מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". לבסוף גלשנו לנאצים, איך אפשר שלא? הם הרי אימצו בחפץ רב חלק מרעיונותיו, אך עיוותו אותם כמובן, שכן ניטשה הסתייג מלאומנות וסלד מהאנטישמיות. ומה לגבי היטלר? האם הוא עונה לדרישות העל-אדם של ניטשה? נו, לא בדיוק, על-אדם לא יכול להיות עם שפם מתחת לנחיריו...
Comments