23 שבועות בבית החינוך בדרום. ככה בדיוק צריך לחזור מחופשת הפסח:
מחזור ב' (יב')
ספרות (ד"ר מורן פרי) - את השיעור אמש, העבירה ליזה, על הסונט החמישי של לאה גולדברג "אולי אינך יפה כל כך", (מתוך מחזור השירים: אהבתה של תרזה די- מון).
ראשית, מיקמנו את לאה גולדברג על הציר הכרונולוגי של יוצרים בני דורה ותקופתה. שוחחנו על עברה והשתייכותה לחבורת "יחדיו" – חבורה בעלת רוב גברי מובהק של משוררים בני התקופה. קראנו בשירו של אלכסנדר פן – "וידוי" ונזכרנו בשיריו של אלתרמן כדוגמא לאופי כתיבתם ובהשוואה לסגנון שירתה של גולדברג.
קריאת השיר בפעם הראשונה, הותירה את הבנות מבולבלות: כיצד היא עולבת באהובה כבר בראשית השיר, אך גם רואה בו יפה "מכל משל"? ובכלל – כיצד כותבת אישה שיר אהבה מתוך שבירת מוסכמות קלאסיות?
תהינו יחד, האם מדובר בשיר אהבה, או קושי מודע לאהוב. הזכרנו את האל יאנוס ופסלו כפול הפנים, לימין ושמאל. חשבנו על הקשר בין הכפילות היאנוסית לבין לסונט של גולדברג. שוחחנו על אהבה, הקושי לאהוב, מודעות וחוסר מודעות (או שאולי מודעות גבוהה עד אובדן מודעות), על רצון לאהוב מתוך ידיעה כי אהבה לעולם תהיה כפולת פנים.
בסיום השיעור, כתבו הבנות את השיר מחדש, לפי תחושתן. הנה, כך:
אך עד בלי די יפית בעיני
האמשילך לזהר הכחלחל?
האם לאורן אמשילך בטל?
שרק ידה של רוח האוהבת,
עונג רוטט בלב של השלהבת,
תדע מה רך בו בּד צעיר מעל?
יפית בעיני מכל משל
אך עד בלי די
עד בלי די יפית בעיני
ואולי אינך יפה כל כך,
אולי,
אולי. (ליזה)
פילוסופיה (יותם שטיינבוק) – המשכנו במסורת הקריאה החופשית שלנו והתחלנו לקרוא בפרק "חרושת התרבות: נאורות כרמיית המונים" מתוך הספר "דיאלקטיקה של נאורות" מאת תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר.
בחלק הראשון של השיעור דיברנו קצת על עבודות החקר שנמצאות בתהליך כתיבה, וקצת יותר על ההיסטוריה של אסכולת פרנקפורט.בחלק השני של השיעור קראנו את הפרק, שכתוב בצורה מאוד לא פשוטה (בסגנון הייחודי של אדורנו) אבל מציע פרשנות מעניינת מאוד של השינוי שחל בתרבות מאז ראשית המאה ה-20 והפיכתה ל"ביזנס".
מחזור ג' (יא')
ספרות (ענבל המאירי) - כבר עברו חודשיים מאז ההרצאה של זאב/שושקה, אבל הדיונים אצלנו נמשכים, ובמיוחד עלתה וחזרה השאלה למה לכסות שלטים (של "אנחנו או הם") ולא לתלות (את "אנחנו או אנחנו") לידם, ובמילים אחרות - למה להשתיק דעה של חלקים מהציבור, והאם חברה דמוקרטית לא אמורה להכיל עמדות כאלה ולאפשר לאנשים להכריע בעצמם מה העמדות והערכים שמובילים אותם? אז שאלנו את זאב ושושקה והם ענו לנו במייל משותף, עם כמה הבדלים ביניהם.
זאב מצידו היה נוטה לכתוב פוסט כעוס למראה השלטים או להגיש עתירה נגדם, אבל שושקה לא יכלה לסבול את הדעות החשוכות והמסוכנות וגם תהתה לגבי שלטים אחרים, בזמנים אחרים, שעליהם נכתב "יהודים החוצה" - האם גם בהם הייתה הבעת דעה לגיטימית? והאם צריך לתת מקום גם לתנועות ניאו נאציות כי הן קבוצות שרוצות להביע את עצמן? בלי להתכוון זה קרה כאמור אתמול, ערב יום השואה.
אז המשכנו עם קריאה של כמה קטעים מתוך היומן של אתי הילסום ועם השיר של דן פגיס "אירופה, מאוחר" (ובעיקר הצטערתי שלא הבאתי עוד שירים שלו, גם כי התעורר דיון יפה על האדישות וההדחקה של אנשים אל מול זמנים שכבר נותנים אותותיהם ברדיו ובעיתונים, וגם כי הבנות אמרו שבבי"ס בכלל לא מביאים להן שירה). אח"כ המשכנו עם "אודיסאה", קראנו קריאה צמודה את שיר 23 עד מבחן המיטה (אני מודה שמאוד משונה בעיניי לשלוף שיר אחד מתוך 24 וללמוד רק אותו. שירלי למשל שאלה למה היה צריך להרוג את כל המחזרים ואם אי אפשר היה פשוט לסלק אותם, שאלה מצוינת שהתשובה אליה נבנית לאורך היצירה). ניסינו לאפיין תוך כדי הקריאה את הדמויות והיחסים ביניהן, את התגובות השונות לשיבתו של אודיסאוס ואת מה שצפוי להכתיר את שיבתו כמוצלחת.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, פתחנו בשני שירים של דן פגיס שהיה כלוא במחנות ריכוז בימי מלחמת העולם השנייה: "כתוב בעפרון בקרון החתום" ו"עדות".
קראנו "כאן במשלוח הזה", ו"הם בהחלט היו בני אדם", וכל כך פירשנו בניסיון לאחוז בקצה קצהו של הסבר: איך דבר כזה מתאפשר בעולמו של "עשן כל יכול"?
נחלצנו מעין הסערה והרגשות של "מדים, מגפיים. איך להסביר", והתוודענו לחנה ארנדט, הפילוסופית שנשלחה לישראל מטעם המגזין "ניו יורקר" לדווח לקוראים על המשפט ההיסטורי של אייכמן.
ניסינו להבין את "הבנאליות של הרוע" אליבא דארנדט: אייכמן היה אדם רגיל, לא סדיסט מרושע. הוא פשוט אימץ את המדיניות הרשמית של הנאצים בלי לשאול שאלות, ורק דאג שהרכבות יצאו בזמן. הו חנה, חנה.
המשכנו עם ג'ון רולס שהסביר לנו מה התנאים לתכנון חברה חדשה וטובה יותר. הבנו שאסור לנו לחשוב על מצבנו האישי (עשירים-עניים, יפים-מכוערים, גברים-נשים וכד') בבואנו לתאר עולם טוב יותר, שכן אנו נוטים לעשות זאת בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. ההטיות האלה בעקבות מצבנו מסלפות את החשיבה הפוליטית הראויה. ולכן, אומר רולס, עלינו להגיע ל"מצב המקורי" שמצמצם את ההשפעה של ההטיות האנוכיות שכולנו נגועים בהן. נוכל לתכנן חברה טובה יותר בתנאי שלא נדע באיזו עמדה אנו נהיה בחברה הזאת. עוד דיברנו על שני עקרונות שעליהם התבססה התיאוריה שלו: חירות ושוויון. התחלנו להבין את העקרונות הללו, ונמשיך להתווכח עליהם בשיעור הבא.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - את השיעור התחלנו מניסיון לחשוב על יום השואה ועל האופן שבו מתפקדת השואה בהוויה הפוליטית הישראלית מפרספקטיבה אחרת, וקראנו מספר קטעים מהנובלה של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני השיבה לחיפה (או השב לחיפא), המתארת את שיבתם של זוג פלסטיני, סעיד וספיה לביתם בחיפה ב-1967 לאחר הנכבה, שבו מתגוררת שורדת שואה בשם מרים המגדלת את בנם ח'לדון שנותר בחיפה.
קראנו את הקטעים המתארים את המפגש שבין הזוג הפלסטיני לאשה היהודיה שורדת השואה המתגוררת בביתם ומצפה לבואם, דנו בתחושת האלביתיות שעולה מרגע השיבה ומתגובותיהם של סעיד וספיה למראה הבית הנראה כמעט זהה אל הבית אותו עזבו, אך שהשינויים שהופיעו בו מורגשים בעוצמה. המשכנו בקריאת הדיאלוג שבין ח'לדון שגדל כגבר יהודי ישראלי בשם דוב ונכנס אל הבית עם מדי צבא, תוך שהוא מאשים את הוריו הביולוגים בחוסר אונים, היעדר מאבק והתנגדות ובחולשה, ובאופן בו תגובתם של ספיה וסעיד מבטאת את הביקורת על ההיגיון שעולה מדבריו של דוב - היגיון שלמעשה מאשש הן את האלימות שהופנתה כלפי הוריו הביולוגיים והן זו שהופנתה כלפי הוריו המאמצים, כפי שאומר זאת סעיד "יבוא יום ותבין את הדברים האלה, תבין כי הפשע הגדול ביותר שאדם כלשהו, יהיה אשר יהיה, יכול לבצע הוא לחשוב, ולו לרגע, שחולשתם של האחרים וחטאיהם הם העומדים ביסוד זכותו להתקיים על חשבונם".
מהדיון בכנפאני חזרנו אל דיוננו בסין. עסקנו במלחמת האזרחים, בחולשות הגואומינדנג בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובאופני התגבשותה של המפלגה הקומוניסטית בעידן ינאן, במודל העצמאי שפיתחה, למול הגישה הסובייטית – מודל מבוזר יותר המושתת על יצירת הקשר עם האוכלוסייה הכפרית המקומית, ומאידך על הפעולות האלימות של השיטור החשאי שאומצו במפלגה במחצית הראשונה של שנות הארבעים, עם שילובו של קאנג שנג במנגנונים המפלגתיים.
המשכנו בתיאור המלחמה, קריסתה המהירה של הגואומינדנג וסיימנו ברגע כינונה של הרפובליקה העממית ב-1 באוקטובר 1949.
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) – היה אחד השיעורים הכיפיים. למדנו בעל פה את "עוד אבוא אל סיפך..." של נתן אלתרמן, ללא ספק השיר המאתגר ביותר שעשינו עד עכשיו. גם אני התקשיתי לזכור אותו בעל פה, אבל נמשיך עוד לעבוד עליו במפגשים הבאים.
התלמידות סיפרו אחת לשנייה סיפור אמת וסיפור שקר על מה הן עשו בחופש פסח, ואחרי חזרה על "הקיטנה של קנלר" המשכנו לקרוא בנובלה, חלק יחד בכיתה וחלק בקבוצות בחוץ.
כל פעם שקבוצה סיימה לקרוא פרק נציג מהקבוצה שלח לי הודעה בווצאפ, ואני שלחתי להם שאלה על הפרק הזה. ככה המשכנו עד כמעט סוף הנובלה (נשארו 3 פרקים! במפגש הבא בטוח נסיים). בין לבין עצרנו כדי להסתכל על "המאוורר", שלחתי לתלמידות את הקישור לכתב העת וקראנו את הסיפור של נמרוד שני על הארנבים - סיפור שאהבתי במיוחד וגם הן מאוד אהבו. ניסינו להבין למה האישה עזבה בסוף הסיפור ומה בדיוק קורה בסיום, ואיך הטשטוש של ארועי הסיום משפיע על הקריאה. היתה תחושה שאנחנו כבר ממש קבוצה, שאנחנו מכירים אחד את השני ו"צופים" את התגובות אחד של השני באופן נעים. אחרי שלושה שבועות שלא נפגשנו ולפני חופש נוסף בשבוע הבא היה כיף מאוד להרגיש שאנחנו מצליחים להיות יחד גם בין כל החופשים.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - המשכנו עם קאנט, וגם הפעם המשכנו בהצגת תפיסתו האתית במסגרת תפיסתו המטאפיסית הכוללת ובפרט, כנובעת מתפקידה הפרדוקסלי של האוטונומיה בתפיסת קאנט.
חזרנו לנתח את דוגמאות קאנט בהן הוא מבקש להבחין בין מעשה הנעשה מתוך חובה וזה הנעשה בהתאם לחובה. הבחנו בין פרשנות אונטולוגית לפרשנות אפיסטמולוגית של הדוגמאות וזיהינו שההבדלים ביניהן אינם פורמליים בלבד ויש להם השלכות לגבי ההערכה המוסרית של המעשים בהקשרים השונים. לדוגמה, בפרשנות אחת, מעשה מתוך חובה הנעשה בניגוד לנטייה הטבעית של האדם הוא בעל ערך מוסרי רב יותר ובשנייה, זה פשוט שבמקרה כזה קל לנו יותר לזהות שמדובר במעשה הנעשה מתוך חובה.
Comments