מחזור ד' (יב')
פילוסופיה (רמי גודוביץ) – השיעור האחרון של כיתה י״ב לא התניע. אולי זה היה כי בחינת הבגרות כבר חלפה, אולי זה היה כי התלמידים הגיעו כבר כשהם באמצע ויכוח סוער, שהתחיל מויכוח פוליטי לוהט והמשיך כוויכוח לוהט אף יותר על האתיקה של ויכוחים, על יחסי כוחות ועל חברות. מה שהרגיע את הרוחות היה גור חתולים צווחן שאיבד את אימו והתלמידות והתלמידים היתמסרו אל דרישותיו ודאגו לוודא ששמו (פוק, לתומי חשבתי שכוונתם הייתה לפוק מ״חלום ליל קיץ״, מסתבר שטעיתי) יופץ בקרב סטודנטים חובבי חתולים כדי שימשיכו לטפל בו גם כשהם כבר יעזבו את בית החינוך לבלי שוב.
ספרות (עידו פלד) - בחינת הבגרות בספרות! בהצלחה !
מחזור ה' (יא')
ספרות - (עדי חבין) - לתוך אילו עולמות כתבו את עצמן התלמידות? בשיעור קראנו את תרגילי הכתיבה שבהם הן התבקשו לחשוב על עולם בדיוני מסוים שהן היו רוצות להשתייך אליו, ולכתוב את עצמן לתוכו. אריאל כתב את עצמו כדמות בפוקימון, בווריאציה מגניבה מאוד שמתרחשת במזרח התיכון, במחוז ״הורייזון״. החיבור שבינו לבין העולם הזה היה מאוד דו כיווני, עם הרבה מפגשים בין המקומי והקונקרטי לבין הבדיוני. רימון השקיפה מהצד על התרחשויות מדאיגות בעולם האווטאטר, ולי-בת קראה טקסט שלא קשור לתרגיל - אבל היה יפה מאוד ועשיר (את התרגיל היא השמידה, מסתבר. גם זה קורה.)
ואז נטלנו חנית, חבשנו קובע מקרטון ויצאנו לדרך אל דון קיחוטה. קראנו את פרק א׳ ואת מחצית פרק ח׳, עם כמה מפגשים נוספים בין לבין. התלמידות צחקו! דיברנו על הרקע ההיסטורי, הדתי והתרבותי של היצירה ועל מקומה החשוב לא רק בתולדות הספרות אלא גם במחשבה בכלל. בסוף השיעור רימון קמה, העיפה מבט בספר והפטירה, ״סיפור טוב״. צודקת!
פילוסופיה – שי זילבר - כדי להבין את המטפיזיקה של קאנט, נזכרנו בביקורת של יום על הסיבתיות ובצו הקטגורי - הרעיון היה להבין את המהפכה ביחסי האובייקט סובייקט שקאנט הציג ובמסקנה על המשפטים הסינתטיים-אפריוריים והמעמד החדש שהם מקנים למוסר של קאנט. או במילים אחרות, ניסינו לחבר בין מטפיזיקה לאתיקה, בין מה שלמדנו השנה למה שלמדנו אשתקד.
כדי לקבל טעימה, הנה שני הצדדים של הביקורת הקאנטיאנית, שעליה דנו בכיתה:
הצד החיובי של הביקורת, היכולת של התבונה לחוקק במדעי הטבע: אצל דקארט יש "אני" בלי עולם, אין ידיעה שהאובייקטים שמחוץ לעולם מהימנים, יש צורך באל שמגשר בינינו, שערב לאמיתות האלה. האובייקטיביות אצל קאנט אינה תלויה באל. לשיטתו אפשר להשתמש רק ב"עולם שכאן", העולם האימננטי. השכל עצמו מכונן את האובייקט. האובייקט "חייב" את האובייקטיביות שלו לפעולת השכל האנושי. זוהי המהפכה הקופרניקאית שלו. מה עושה אותו לאובייקטיבי? כל הפילוסופיה עד לקאנט חשבה שהאובייקטיבי נתון שם בחוץ כשלעצמו, ואנחנו בני האדם צריכים לזהות אותה, לגלות סימני היכר שחושפים זאת. לדעת קאנט השכל משתתף באופן מהותי בכינון האובייקט.
קאנט ממשיל זאת כך: לפני קופרניקוס חשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ וקופרניקוס גילה שאנחנו מסתובבים סביב השמש. בדומה לכך, היינו בטוחים שההכרה מסתובבת סביב האובייקט, האובייקט קיים כדבר כשלעצמו, וההכרה צריכה "להסתובב" סביבו, כלומר להכיר אותו כדי שההכרה תהיה אמיתית. המהפך שלו הוא שהאובייקט "מסתובב", סביב השכל שלנו, והוא צריך להתאים עצמו לתנאי היסוד של השכל, הקטגוריות ומה שנגזר מהן. אמרו שקופרניקוס הקטין את מעמד האדם, כי האדם לא היה מרכז היקום, ואילו קאנט העניק לאדם את המעמד של מי שמכונן את חוקי הטבע עצמם. המעמד של הסובייקט האנושי שוב השתנה הודות לקאנט.
אצל דקארט חווית החשיבה היא ראשונית. קאנט סבור שכשאני אומר לעצמי שאני חושב, יש תנאים מוקדמים לכך שזה בכלל מתאפשר. ריבוי הנתונים והקישור ביניהם הוא שמאפשר את המחשבה הזאת. אין אני ללא עולם. מעבר לכך, הסובייקט שמכיר את עצמו דרך העולם, שמכיר את דרכי התפיסה שלו דרך הקטגוריות, מכונן את העולם שדרכו הוא מכיר את עצמו. בכך יש אקט של אוטונומיה.
הצד ההפוך של הביקורת, הצד השלילי, המרסן:
לתבונה האנושית יש גבולות שאסור לה לחרוג מהם. לכל הקטגוריות לכל חוקי היסוד של השכל שמכיר את האובייקט יש תנאי הכרחי אחד והוא שהם ניתנים ליישום רק בתפיסות אמפיריות, רק לתפיסות החושים, מה שאינו יכול להופיע בתפיסות החושים אי אפשר ליישם עליו את המטען האפריורי של השכל ומי שמנסה לעשות זאת חוטא באמירות ריקות. כל ניסיון לחרוג, לדבר על דברים שהם כשהם לעצמם ושהם מעבר לניסיון הוא חסר תוחלת. זה הביטוי למגבלה של השכל, להיותו סופי. כשאני חורג מגבולות התבונה או שאני מבטא אמירה ריקה או שאני מגיע לאנטינומיה. סתירה פנימית ששני צדדיה ניתנים להוכחה, כביכול הוכחה של דבר והיפוכו.
אבל לשכל האנושי יש נטייה לאינסופי, מגמה או שאיפה לחרוג מגבולות העולם האמפירי ולנסות להגיע אל המוחלט. קאנט סבור שהדרישה הזאת של התבונה הגיונית, אבל הסיפוק שלה בלתי אפשרי. יש לנו דחף להמשיך ללא גבול אל האינסופי, לכן הוא גם רציונלי, שייך לאדם החושב, אבל הוא לא ניתן למימוש. קאנט מבקש לעצור את הסוסים, לבלום את הדחף אל המוחלט. כל ההוכחות לקיום האל, הדיבור על הקוסמוס, האם לעולם יש התחלה וסוף.
המשמעות היא שמה שהשכל לא יכול להשיג אינו ניתן להשגה. אומנות, משיחיות, אלוהות, מה שהתבונה לא משיגה אי אפשר להשיג! אם השכל לא השיג בשל מגבלתו, זה יהיה המצב שלנו ועלינו לרסן את עצמנו בהתאם לכך, לקבל זאת. כלומר הדחף אל האינסופי כרוך ביסוד של אכזבה. השאלות על הנצחיות רצויות אבל אין להן מענה, לפחות לא כזה שבן אדם יכול להשיג. את הדחף הזה, סבור קאנט, יש לנתב לעבר האתיקה.
מחזור ו' (י')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – ד"ר חן שטרס ואילן בר דוד:
את השיעור הראשון של השיעור האחרון לשנה זו פתחנו בסיכום כללי מאוד של האתיקה. בין היתר נגענו בנקודה הברורה מאליה כי בניגוד לרלטיביזם הקובע קני מידה אתיים באופן אישי או תרבותי, הפילוסופים מחפשים חוקים אתיים אוניברסליים. והזכרנו בקיצור נמרץ את אריסטו מיל וקאנט. מכאן המשכנו לשאלה הבאה: האם רדיפה אחר צדק אבסולוטי היא מוסרית או שמא בשלב מסוים מובילה אותנו דווקא למקומות לא מוסריים?
מצוידים בשאלה זו פנינו למיכאל קולהאס אשר "עד שנתו השלושים יכול היה האיש הבלתי רגיל הזה להיחשב לאזרח מופת [...] אין ספק כי העולם היה משתבח בזכרו אילולא הפריז במעלה אחת. אך תחושת הצדק הפכה אותו לשודד ורוצח" (ציטוט מהנובלה "מיכאל קולהאס להיינריך פון קלייסט). קראנו את תקציר העלילה והתפתח דיון סביב החלטתו של קולהאס. נתנו כמה דוגמאות שמציגות ויתור על צדק מוחלט והבלגה שבסופו של דבר חסכו הרבה שפיכות דמים.
לאחר מכן קראנו את אחד השירים הפחות מוצלחים של מאיר אריאל הנודע ("אנחנו לא מכירים אותו, הוא מת שמונה שנים לפני שנולדנו") שהושמע אינספור פעמים ברדיו, "היכנסי כבר לאוטו וניסע", ולו רק משום הבית שמתייסר סביב שאלת הצדק וקורא להכרה גם ב"חתיכת צדק [...] של עפר לרגלייך". התפתח דיון סביב טיב מערכת היחסים וסוג הפגיעה. הסקרנות גברה והיה ביקוש פה אחד לשמוע את ביצוע השיר.
בשיעור השני פיזרנו ציטוטים מטקסטים שלמדנו השנה על קירות הכיתה (בעקבות תרגיל של עדי חבין). כל אחד מהתלמידים בחר ציטוט ויצא למשימת כתיבה חופשית. היה מאוד מוצלח, הכתיבה זרמה וראי ושהם הקריאו את התרגילים שלהם – אחד קומי ומצחיק ממש (שגם הומחז והוצג ע"י שני תלמידים בבחירת המחזאי ראי), והשני של שהם בכיוון יותר טרגי. היה כיף ואינטימי.
Comments