שבוע תשיעי של לימודים בבית החינוך שלנו באונ' ב"ג. שלגייה ושבעת הגמדים, אריך פריד, כיצד בנוי מחקר מדעי? אריאלה אזולאי, יצחק בן נר, מרי פופינס, מרדכי אנילביץ', קאנט, כיצד בוחנים טענות עובדתיות? יותם ראובני, אריסטו – כן, כן כל אלה ועוד עמדו השבוע במרכזו של יום הלימודים בבית החינוך בדרום:
מחזור ג' (יב')
ספרות (ענבל המאירי) - קראנו קריאה צמודה בשלושת הפרקים הראשונים של הסיפור "קולנוע" של יצחק בן נר. דיברנו על הפתיחה (פרקים א, ב) על הקולנוע שמתווה עבור המספר את החיים בכפר ועל פלישתו של הקולנוע לחיים עצמם (והעלינו דוגמאות מסרטים שפולשים למציאות חיינו), ומצד שני על היחס לקולנוע כפי שעולה מהרגע שבו הסיפור עובר אל הדוד בת"א (פרק ג').
דיברנו על נקודת התצפית שהיא מצד אחד של המספר הילד (שהוא מספר בלתי מהימן) ומצד שני של המספר בבגרותו (הרואה את הדברים, כמו שאביב אמרה בהשאלה מ"שדרות" של שמעון אדף - "בעין נכונה"), דיברנו על דמותו של הדוד ועל הסימנים המטרימים להשפעתו על המספר, על היחס לנשים... הפרקים לקחו אותנו להרבה מקומות (למשל ביחס לעיתון הקולנוע שהודפס אצל הדוד - דיברנו על הדלות שהייתה באותן שנים בארץ בתחום של כתיבה על קולנוע, או על עצם תהליך הקריאה ושאלות שחזרו ביחס לפערים שחלקם לא מתמלאים - כמו מה גרם לדוד להיות מנותק כל כך מהמציאות ולבטל עצמו מול אחרים).
אח"כ כל אחת בחרה קטע שנראה לה משמעותי/מעניין להתעמק בו וכתבה בתגובה אליו שאלות, מחשבות... מי שרצתה הקריאה - רון כתבה על היחס המזלזל לנשים ע"י עובדי בית הדפוס מתוך נקודת מוצא שהסיפור נכתב בשנת 1969 ודרך אזכורה של ז'ורז' סאנד "ששינתה את שמה לשם של גבר כי רק כך יכלה לפרסם ספרים". אביב בחרה את המשפט "אשליית הקולנוע הממכרת היא לו גם מקום מפלט וגם כלא" וכתבה על חוויית הצפייה ותיאורו של הדוד הצופה והעלתה את השאלה - האם כך זוכר זאת גם הדוד?.
נירית כתבה על ההחמצה ואי המימוש שרודפים את הדוד ואולי בהמשך לו גם את הילד, דרך מצלמת הראינוע שהסרט שבה מעולם לא נחשף לאור השמש.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - חמש דקות לכתיבת שיר שכותרתו "מה הם החיים". מה? כן, אף על פי כן. שקט – כותבים. כולם בתורם מקריאים ומתגלים כישרונות צעירים.
אחר כך קוראים יחדיו את שירו של אריך פריד (1988-1921) "מה הם החיים" (בתרגומו של עמית קרביץ). לא יצא לאור עדיין ספר משיריו בעברית).
פריד שהיה יהודי ואביו נרצח על ידי הגסטפו נמלט ללונדון, היה פעיל שמאל ולא חסך שבטו וביקורתו כלפי מדינת ישראל והציונות שדמתה לא פעם כאנטישמיות. אך את שירו קראנו ואהבנו את המבנה והקריאה לצאת מפסיביות לאקטיביות, לא להסתפק בזעם על אי צדק אלא גם "דבר מה לעשות נגדו", ולא דבר אלים בבקשה. פריד הסכים לכך כששלל את מאבקה המזוין של מיינהוף הרדיקלית.
ואם ב"מה הם החיים" עסקינן קראנו גם משל קטנטן ושמו "הבט" על ההבדל בין מבט של רצון לנכס ובין מבט של התבוננות ופליאה.
עברנו לקאנט. קראנו את המבוא של "הקדמות", ניסינו להבין מהי מטפיזיקה לפי קאנט, מהי הכרה מטפיזית ומהו ההבדל בין משפטים מנתחים (אנליטיים) למשפטים מרכיבים (סינתטיים). הבנו שקאנט התעניין באופן מיוחד בגבולות המחשבה – הגבולות של מה שאנחנו מסוגלים לדעת ולהבין – וניסה להבין את היחסים בין התודעה שלנו לבין המציאות.
בתחילת השיעור השני הגענו להסכמה (יחד עם עינת) שאנו רוצים לעשות בגרות חורף, סביבות פברואר-מרץ, והמשכנו לקרוא את קאנט שרצה להציל את המטפיזיקה בכל כוחו, ודיבר על המטפיזיקה החדשה שלו, המטפיזיקה כ"מדע", שננסה להבין בשיעור הבא את אפשרויות פירוש משמעותה.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - המשכנו בקריאת המאמר של אריאלה אזולאי על הפוליטיקה של המוזיאונים להיסטוריה. דנו באופן בו מונכח העבר במרחב הציבורי דרך מוסדות-מבנים ומוסדות-טקסים, ובמשמעויות הפוליטיות של הנכחת העברים הללו. כך למשל דיברנו על מיקומה של האנדרטה של מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי המייצרת סיפור היסטורי הקושר ישירות בין מרד גטו ורשה לקרבות ב48 ובין שואה ומדינת ישראל, למול ההעדר המוחלט של דמותו של מארק אדלמן, ממנהיגי המרד ולימים איש תנועת סולידריות הפולנית, ומן המבקרים החריפים של ישראל, מן המרחב הציבורי הישראלי.
המשכנו בדיונה של אזולאי במקרה של המוזיאון לתולדות ירושלים במגדל דוד ובאופן בו מבקשת הצגתה של העיר במוזיאון כעיר שלוש הדתות כמראית עין של ריבוי וגיוון להדחיק את יחסי הכוחות הלאומיים בעיר בין יהודים ופלסטינים, ובמחיקת עברה של חלקה המזרחי של העיר בין 48 ל 67 תחת השלטון הירדני כחלק מיצירת תמונת "ירושלים המאוחדת". כדוגמא לאלימות המכוננת את המרחב האורבני הנעדרת מן התערוכה הבאנו את הריסתה של שכונת המוגרבים והקמת רחבת הכותל- רכיב מרכזי של תמונת "ירושלים המאוחדת". לאחר מכן דנו באסטרטגיות שעליהן מצביעה אזולאי כמי שמשמשות את המוזיאון לכונן את עצמו כמייצג עבר אובייקטיבי ונייטרלי.
מחזור ד' (יא')
ספרות (עידו פלד) – היה כיף לחזור מחנוכה. היינו בנוכחות מלאה, עם סיפורים על לביבות ופציעות קלות. חזרנו על השיר של זך בעל פה, והמשכנו לשיר חדש - "השעה הכי יפה" של יותם ראובני.
טל העלתה שאלה על מה כל אחד חשב בזמן שחזרנו על השיר, וזה פתח פתח לדיון מרגש ומגבש. השווינו בין הסגנון של ראובני לשל זך, ודיברנו על איך למרות הדמיון בין השירים - בקצב, בחזרתיות על מילים, בשימוש בוי"ו החיבור - משהו בטעם שכל שיר משאיר שונה לגמרי.
המשכנו אח"כ עם דון קיחוטה, ודיברנו על לוקאץ' ומאפייני הרומן המודרני - וניסינו להבין דרך זה, למה מתייחסים לדון קיחוטה כרומן הראשון.
אחרי ההפסקה התלמידות קראו בקבוצות, בלעדיי, את המעשייה על שלגיה של האחים גרים, ואז התחלנו לדבר על פמיניזם. דיברנו על הגלים הראשון והשני, קראנו קצת מגילברט וגובאר וראינו קצת מ"מרי פופינס", ונמשיך בשבוע הבא גם עם "בת הים הקטנה":)
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - השיעור החל בשיחה חופשית בה זיהינו שרבים מאיתנו משוכנעים בטענות עובדתיות שונות ללא בסיס מספיק. כיצד בוחנים טענות עובדתיות? כיצד בנוי מחקר מדעי? כיצד מנסחים השערת מחקר?וכיצד בוחרים שיטה בה נעמיד אותה במבחן הניסיון? הקדשנו לשאלה עשרים דקות מרוכזות ומעוררות דיון סוער. בהמשך העליתי לדיון את הפרסום בעיתונות הבוקר בדבר הדוח של משרד הבריאות על סוגיית חטיפת ילדי תימן.
הצגתי את הטענה כי העדויות לחטיפת ילדים אינן עומדות באמות המידה של חקירה השואפת לאובייקטיביות וכנגדה הצגתי את הטענה כי ישנן ראיות אותן ניתן לזהות רק מתוך חוויות שאינן משותפות לכל בני האדם.
כאלה הן למשל חווית חוסר הביטחון במרחב החברתי עליה מעידות לעיתים נשים או החוויה אותה מתארים לעיתים אמריקאים-אפריקאים בארה״ב כי לבנים רבים הנקראים בדרכם ברחוב מתבוננים בהם כבגופים שחורים ולא כבני אדם.
הצגתי את התפיסה של ״האפיסטמולוגיה הפרספקטיבלית״ ושקלנו להעמיק בסוגיות הללו בהמשך.
בהמשך השיעור חזרנו לדקארט. קראנו שוב את הפרק הראשון בהגיונות, זיהינו את שלבי הספק ואת ההנחות המונחות ביסוד המהלך של דקארט.
מחזור ה' (י')
ספרות (עדי חבין) – בשיעור השני שלנו לקריאת הסיפור ״המכתב הגנוב״ התמקדנו ברעיון של הזדהות כאמצעי לניחוש צפונות ליבו של הזולת. השווינו בין הסיפור הבלשי לבין סיפורי האימה הגותיים שקראנו בשיעורים קודמים, וניסינו לחשוב איפה בעצם מצוי המסתורין – האם בסיפורים שמתארים ישויות על-טבעיות וטירות רדופות, או דווקא באלו שעוסקים באפשרות לרדת לסוף דעתם של בני אדם ולהבין לעומק את המחשבות, הפעולות והמניעים שלהם.
פילוסופיה (שי זילבר) - המאמצים להאדיר את אריסטו, חייו, מפעלו, מורשתו והגותו העלו חרס כשהתלמידות שמעו את המתווה שלו לחיים המאושרים. הטענות נגדו היו בעיקר בסגנון "מי שמו לקבוע מהו האושר?"
הכעס היה צפוי. השיעור נפתח בשאלה מה גורם לכל אחת לאושר וההצעות שעלו, שוקולד, חיבוק, בן/בת זוג, שווארמה, שיחות נפש, נגינה - כולם נפסלו וזכו לבוז לאחר שלמדנו את הרעיון האריסטוטלי.
גם ההצעה שלו, ולפיה האושר זהה לפעילות מחשבתית, זכתה לקיתונות של ביקורת. שהרי יש מחשבות רעות, מחשבה אינה גורמת לאושר בחוויה הסובייקטיבית של רבות מהתלמידות ובכלל, באיזו זכות פוסל מי שפוסל את מה שעושה להן טוב?
הבחנו בין אושר להנאה, הדגשנו שהאושר דורש קריטריון אנושי ולא בהמי והוספנו שהוא לא יכול להיות תלוי במשהו אחר. צריך עוד לחשוב על זה, על האושר.
Comments