ספרות (עדי חבין) – בחינת המתכונת הגיעה. בהצלחה רבה לתלמידים!
שי זילבר (פילוסופיה) – על הבמה עלתה עדן והציגה לפנינו, בנוכחות ליאור, את עבודת הרפרט שלה. הנה סיכומה:
את הרפרט שלי חילקתי לשלושה שלבים, בשלב הראשון, משחק שבו מטרתי הייתה לתת לחברי הכיתה את היכולת לחשוב על מצוות מוסריות ודתיות שרובנו חיים ביום יום, ולנסות להבין את שורש המחשבה עליהם.
מהפעילות, היה ניתן ללמוד שישנן מצוות שטעמן הוא גם מוסרי, ולפי דעתי מכך היה אפשר להבין קיים קשר בין דת למוסר.
בחלק השני של הרפרט, סיפרתי על סטטמן ושגיא, ועל התאוריה שלהם, שהיוותה חלק גדול מעבודתי. לפי התאוריה שלהם ניתן היה לחלק את הפילוסופים בצורה שתהיה ברורה לחברי הכיתה ששומעים על כך בפעם הראשונה.
בנוסף, החלק הזה הוא החלק המשמעותי ביותר בעבודתי לפי דעתי, כי החלק הזה מסביר בצורה פרקטית את המחקר שביצעתי, ובלי קשר אני מאוד מתחברת לצורת הכתיבה של סטטמן ושגיא.
בחלק השלישי, סיפרתי על הפרק השלישי של עבודתי שבו עסקתי בשקרים, ומטרתי הייתה לפתח דיון בין חברי הכיתה בקשר לדילמות המוסריות - דתיות שקיימות בעבודתי.
החוויה הייתה קצת מלחיצה בהתחלה, כשהבנתי שזה מנהל דרך רוח קצת חששתי שהוא ישפוט אותי, אך עמוק אל תוך השיעור הצלחתי להתגבר על הפחד ולהצליח להביא את העבודה שלי בצורה רחבה שעם זאת לא גולשת יותר מידי לטעמי.
קיוויתי שיתפתח דיון בכיתה כי ממש עניין אותי לדעת מה חברי כיתתי חושבים ולכן גם הבאתי פילוסופים מכל הדעות והגישות, כדי ליצור תסיסה מכל הכיוונים.
במהלך הרפרט הרגשתי שאיבדתי את עצמי כל כמה זמן אבל המצגת עזרה לי לחזור לאיפה שהייתי ולהתרכז בחזרה.
בנוסף, אני חושבת שהבחירה במשחק בהתחלה הייתה ממש טובה ועזרה לי להבהיר את הנקודה שלי.
הייתי משנה את הדרך שבה הסתמכתי על המצגת, אבל אני חושבת שהיא עזרה לי מאוד ובגלל שהייתי בלחץ זה מאוד חיבר אותי כל פעם מחדש.
בסופו של דבר אני שמחה על הרפרט, ומרגישה שהצלחתי להביא משהו מיוחד משלי :)
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
אווירה טובה בכיתה, מתארגנים לשיעור וליאור פתע בא לומר שלום. מה קדם למה? אווירה טובה לליאור או ליאור לאווירה טובה? שאלה של קדימות בזמן, סיבה ותולדה, תהיה חלק משיעורנו על דייוויד יום שנולד בסקוטלנד ב 1711 והחל לכתוב את ספרו רב ההשפעה ״מסכת טבע האדם״ בגיל 16, למעשה בכיתה יא, כשהיה בדרך רוח משלו. כעבור עשור סיים את כתיבתה של המסכת, אבל אף אחד מבני התקופה לא ייחס לה חשיבות. יום חושב שאולי מיהר לפרסמה ויש לשפרה ומחליט לפרסם שני ספרים נוספים, אך עדיין השתיקה מהדהדת בחללה של גולגולת עולם הפילוסופיה. לא נורא, יום המוכשר, החכם והחברותי עסק בתחומים נוספים וכתב גם את ״ההיסטוריה של אנגליה״, חיבור מונומנטלי שהיה כה רב השפעה שיצא במאה מהדורות.
פתחנו בקריאת הפרק הראשון של המסכת ובה יום מצהיר כי ״תפיסותיה של רוח האדם מתחלקות כולן לשני סוגים נבדלים, שאקרא להם רשמים ומושגים״. קראנו את כל הפרק ודנו בו.
בקצרה, המושגים (או האידאות) הם העתקים חיוורים של הרשמים שתפסנו באמצעות הניסיון החושי. אך אנו יכולים לתפוס גם מושגים שמעולם לא ראינו כמו חד קרן כאשר אנו מרכיבים את המושגים הפשוטים.
משם נדדנו לתפיסתו את הנפש הלא גשמית. יום שואל מנין שאבנו את המושג ״נפש״, לא מן החושים וגם לא בתהליך של אינטרוספקציה (התבוננות פנימה). אנו לא חווים ״נפש״ אלא זרם בלתי פוסק של מחשבות וחוויות, ומכאן שגם ״האני״ הוא לא איזשהו עצם מסתורי אלא צרור של מחשבות וזרם של חוויות. יום מיישם את עיקרון התעתיק (שלפיו אם אין לנו רושם חושי אז אין לנו גם אידיאה מקבילה לו) גם על מושג הסיבתיות. מנין המושג הזה נובע? כשכדור ביליארד מתנגש בכדור אחר ומניע אותו הוא לא הסיבה, שכן לא ראינו את הסיבה עצמה אלא אירוע אחד ולאחריו אירוע נוסף שגרם לתזוזה. לא היה לנו רושם של האידאה ״סיבה״ אלא רושם של התרחשויות סדירות. ומכאן, טוען יום, שההרגל שלנו לראות אירועים שחוזרים על עצמם (ולכנותם אירועים סיבתיים) הוא מורה הדרך של החיים האנושיים ולא התבונה.
הרהרנו בדבר ושאלנו והפכנו בכוונתו, אך ההפסקה כבר הגיעה והורתה לנו ״החוצה״. כשחזרנו כבר לא היו תנאים מתאימים, או שמא סיבות טובות, לקרוא את הפרק על הסיבתיות. החלטנו לצאת החוצה לדשא הירוק ולקרוא את הסיפור של רוברט ואלזר ״זהו! אותך תפסתי״. הסיפור שהיה מלא חן אבסורדי ומצחיק גרם לנו לתהות על ההבדל בין הספק המוצג בו לבין הספקנות של יום. לאחר דיון קצר החלטנו לשחק בעשר דקות האחרונות תפסוני. זהו! אותםן תפסנו, ואז שוחררו הביתה לחופשי.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
(נוריאל) - יום השאיר אותנו לצד שוקת שבורה, אז פנינו לקאנט לעזרה. זוהי פסגת השנה והקושי המופשט מבחינתי וכנראה גם מבחינת הכיתה. בשיעור הזה גלגלי השיניים במוחותינו עבדו שעות נוספות, עד זרא. התחלתי עם החשיבות והתרומה של קאנט לפילוסופיה, לתולדות הרעיונות וכמעט לכל תחום דעת שהוא ולבסוף גם לחיינו, שהרי אנו ממש חיים מושגים ותובנות שקאנט בנה והסיק אולי יש מאין והבריק במוחו הקודח. זה היה עמוס, מופשט וגם אפילו מהפכני. התחלנו עם הקימה מן התרדמת האינטלקטואלית בעקבות יום והטענה למהפכה קופרניקאית בפילוסופיה. לאחר מכן ניסינו לקרוא בקטע מ"הקדמות", אבל הצילום היה רע, אז נתבקשתי "לאמל"ק". אולם ה"דובדבן שבקצפת" שהיה גם למוקש היו שניים: האסתטיקה הטרנסצנדנטאלית וההבחנה בין אפריורי ואפוסטריורי וכיוצא בכך משפטים אנליטיים ומשפטים מרכיבים. היה קשה להבין איך לעזאזל חלל וזמן אינם קיימים בפני עצמם, אלא כשרים של הסובייקט, מה זה אומר שהם תנאי ההכרה שלנו ולכן חושים אפריוריים? הכיתה ניסתה להבין שוב ושוב מכל כיוון. לאחר מכן הבחנו בין ידע אפריורי לידע אפוסטריורי, תבונה וניסיון, אבל איך הידע נרכש? ומשם, איך ידע זה מבוטא על ידי משפטים אפריוריים או אפוסטריוריים. "הכדור הוא עגול" ו"הכדור הוא אדום" כיכבו שוב ושוב כדוגמאות. ראינו איך זה מאפשר התמודדות עם הספקנות של יום והאפשרות לבסס מדע. זה מתיש ומעניין כאחד, חומר כל כך מופשט מצריך זמן. פה ושם שמעתי את צליל האסימונים נופלים, אבל כן, חומר קשה, אז שיעור קשה.
לשמחתי, בסוף השיעור תלמיד ותלמידה שאלו שאלות ואמרו שממש אהבו את החומר והרעיונות המגניבים. תלמידה אחרת באה לוודא שסיכמה נכון, וזה היה כל כך משמח לראות שהייתה לה רק חצי טעות בכל הסיכום; סיכום שנשלח גם בקבוצה של הכיתה.
הבהרתי לכיתה שוב ושוב במהלך השיעור שאני מבין שזה חומר קשה אבל חשוב שנלמד לא רק בגלל החומר עצמו אלא שצריך להתמודד עם חומר קשה, רציני ומשמעותי, אחרת, מה הטעם בכל זה בסופו של דבר?
בשבוע הבא נמשיך עוד קצת עם קאנט ונתחבר לבעיית חופש ההרצון שתהווה לנו את הכניסה כבר לשנה הבאה ולאתיקה.
(יעל) - בחלק השני של המפגש המשכנו עם "האף". פתחנו בתרגיל חימום שלקחתי מהכיתה של אילה לבנה וליאור לם בתל חי: לכתוב את המודעה על האף הנעדר שקובאליוב רצה לפרסם בעיתון. קראנו כמה דוגמאות (רבים הגדילו לעשות ועיצבו מודעות ממש) ודרכן רעננו את הזיכרון של כל מיני אלמנטים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר. דרך אסוציאציה של תלמידה לפיטר פן שרודף אחרי צלו דיברנו גם על פטר שלמיל ועל דמויות שמוכרות את נשמתן, ושאלנו מה בין אף ונשמה ומה ההבדל בין אובדן צל ואובדן אף.
המשכנו לקרוא בנובלה על המפגש המתסכל של קובאליוב עם מפקח המשטרה, על מפח הנפש אצל הרופא ועל חלופת המכתבים המשונה בינו לבין פודטוצ'ינה. בדקות האחרונות של השיעור החלטנו לא להמשיך לפרק האחרון ולשמור אותו לשבוע הבא, ובינתיים נפרדנו בתרגיל: לחשוב איזו מוזיקה הייתה מתאימה לנובלה הזאת. ביקשתי מהתלמידים לשלוח לי הקלטות של עצמם מהמהמים/מנגנים, קישורים לספוטיפיי או תיאור בעל פה של מחשבותיהם בנושא. מחכה לראות מה יצא.
Comments