שבוע שביעי של לימודים בבית החינוך שלנו באונ' ב"ג. המלצה חמה - שבו בנוח, תתרווחו בכורסא ותקדישו בבקשה כמה דקות מזמנכם לקרוא, מילה במילה, את כל מה שהתרחש השבוע בבית החינוך:
מחזור ג' (יב')
ספרות (ענבל המאירי) - המסע שיצאנו אליו עם השיר "שדרות" הגיע אתמול לשיאו עם המפגש עם שמעון אדף. היינו נרגשות וסקרניות לקראת, ונפעמות ומוצפות אחריו.
התחלנו בסבב היכרות קצר, כל אחת הציגה את עצמה ואיפה היא גרה - כמעט כולן הוסיפו ביחס ליישוב שלהן, ש"גם הוא חור באמצע שום מקום". (ארבע מאיתנו מנתיבות, מה שעורר שיחה על "נתיבות מול שדרות", שהתהוו לימים כמרכז רוחני מול מרכז של תרבות). שמעון רצה לשמוע אותנו קוראות את השיר (הוא אמר שאת הקריאה שלו הוא כבר מכיר :) ), אז עשינו את קריאת "הפופקורן" שלנו ויצא ששתיים מאיתנו אמרו ביחד "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". סיפרנו לו על המסע שיצאנו אליו בעקבות השיר, ועל המאמרים הפרשניים-אישיים שנכתבים.
דפנה סיפרה על החיבור שהיא יוצרת בין היחס לבית בשיר והיחס לבית בתקופת הסגרים של הקורונה - עם תחושת הריחוק והקושי של השהות שנכפתה בבית ועד ההכרה באהבה לבית ובכוח שלו. שיתפנו אותו בשאלות שהתעוררו בנו לאורך קריאת השיר ובפרשנויות השונות שהעלינו ושקראנו במאמרים. ["האם פקעות הכותנה הן סימון של הנוף או גם טעונות במשמעויות של עבודת העולים משדרות בקיבוצים, של המזרחים מול ההגמוניה האשכנזית?", "האם הרוח שהייתה בעוכרי הברושים מתייחסת לברושים הממשיים שנמצאים בבתי קברות ומקיפים מטעים, או לשירה שקשורה לאבל ולברושים?", "האם כשכתבת את השיר חשבת על זה שלפועל 'פרח' יש שתי משמעויות?"
ו"מה זה אומר 'תקווה מגוחכת'?"], אבל שמעון לא רצה לענות על כוונות והעדיף להשאיר את הפרשנויות ששיתפנו אותו בהן כמות שהן (ליהיא ואליס, למשל, הציגו אפשרויות שונות ביחס לליטוף המים באבן.
שמעון אמר שכשכתב את השורה הוא חשב על "אבנים שחקו מים", אבל שאת האפשרויות השונות הוא משאיר להן להכריע). הוא דיבר על יצירות חברתיות עם מסר, לעומת יצירות שיש בהן אמירות אבל העיקר בהן הוא עבודת התחושה.
הוא סיפר שאת השיר "שדרות" כתב בזמן השירות הצבאי, כשכבר היה מרחק ואפשר היה להסתכל עליה מבחוץ. הוא סיפר שכילד לא אהב את שדרות שהייתה עיירת פיתוח, מלאה בשדות בור סביבה, שנתנה תחושה של שממה, ושרק כמבוגר הוא התחיל להתגעגע. הוא סיפר על החוויה של להיות ילד להורים מהגרים שהקהילה והמרכז שלהם התרסקו עם העלייה לארץ ועדיין לא היו להם קהילה ומרכז מה שלא איפשר שיח רגשי עם ההורים, על כך אמא שלו שדאגה לו תמיד לאכול ועל אבא שלו שרצה שיהיה רב, אבל כילדים הוא ואחיו לא יכלו לשתף אותם בעניינים רגשיים או בדברים איומים שקרו בבי"ס. ביחס לשאלת הכוונה, הוא אמר שהדבר המעניין יותר הוא האפקט על הקוראים ושתפקיד הספרות הוא לאפשר להרגיש, לתת את הלגיטימציה להרגיש.
היו לנו המון שאלות - רצינו לשמוע על החיבור שהוא יוצר בין קריאה וכתיבה, כי קראנו ציטוט מתוך ריאיון איתו שבו אמר: "לפעמים אני חושב שאולי אצטרך להפסיק לכתוב, אבל אז אני מבין שבאותה נשימה גם אצטרך להפסיק לקרוא, ואת זה אני לא מסוגל".
רצינו שיספר על ההבדלים בין כתיבת פרוזה לכתיבת שירה ולכתיבה המיועדת להלחנה, רצינו לדעת מה הוא קורא ואילו משוררים וסופרים הולכים איתו תמיד. שמעון סיפר על כך שכשהוא קורא ספר שהוא אוהב הוא חושב על איך ליישם את זה, איך לעורר התלהבות דומה, הוא סיפר על פול ולרי שהציב את ההבדל בין פרוזה לשירה כמשל על כסף. בפרוזה מה שחשוב הוא המשמעות של המילים, הערך הנקוב (כלומר, מה נוכל לקנות בשטר של 20 שקל), ואילו בשירה מה שחשוב הוא השטר עצמו (מקומט? קרוע? חדש? נמצא בארנק או מתגלגל מיד ליד?), הוא סיפר על ההבדל בין כתיבה בעקבות לחן קיים, לבין כתיבת שירים שלו שמיועדים להלחנה ובין כתיבה עבור מוזיקאים אחרים שלקולם הוא נכנס כדי לכתוב עבורם (כמו ברי סחרוף, חיים אוליאל וכנסיית השכל), הוא סיפר על משוררים ישראלים שהוא חוזר אליהם תמיד, כמו אבות ישורון, חדוה הרכבי ושבא סלהוב (והציע שנקרא את "עצב דלוק").
אחרי המפגש נשארנו עוד כשעה לדבר על מה שחווינו. שירלי הזדהתה עם האופן שבו שמעון תיאר את השבר של דור ההורים וסיפרה על השבר שחוו הוריה, דרך המסע שאמא שלה עברה מאתיופיה בגיל 4. רון ונירית נזכרו בתחושת הנידחות שליוותה אותן בביה"ס היסודי, שהיה אז מוזנח ועלוב למראה, ועל האהבה שלהן לנתיבות כיום. אביב אמרה שהיא לוקחת מהשיחה את הקשר שבין קריאה וכתיבה ושמה שחשוב זו התחושה של הקורא בעקבות הקריאה ולא הרעיון או המסר, ושעכשיו היא מבינה שהיא יכולה לקחת יצירות לכיוון שלה (למשל, בתרגילי תיאטרון) ולא חייבת להצדיק את זה. ליאל דיברה על חוויית הקריאה ואיפה יצירה תופסת אותנו כקוראים, ועל הכניסה לקול של מישהו אחר (ושיתפה במכתב אישי שכתבה לאמא שלה, שהתחיל כמכתב בשם אחיה). אליס כתבה: "למשורר אין תמיד כוונה. הוא בוחן תקווה מגוחכות, שלו או של הילדים - מי שהיה. הוא כותב הזנחה". כולן התייחסו לקריאה כמניע לכתיבה, ולעניין המקצב ואיך הוא עובד.
כולן רוצות לקרוא עכשיו את פול ולרי, הן אהבו את הדימוי של השטר וסקרניות לראות איך פול ולרי יישם את זה בעצמו. לליהיא זה הזכיר את אן שרלי, שאמרה שאפשר לחיות את החיים בפרוזה וזה הרבה יותר הגיוני, אבל היא מעדיפה לחיות בשירה. כולן ביקשו שאביא לשיעור הבא שירים של המשוררים ששמעון הזכיר, ושכבר אשלח להן את "עצב דלוק" (שלחתי, ברור :).
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו בגילוי לב: אנחנו עייפים. השעה מאוחרת, למי יש כוח להגיגים מפי חכמים. שינה טובה תעשה את העבודה, אך כאריות התגברנו לעבודת בורא הפילוסופיה.
פתחנו כמנהגנו בשיר, והפעם "הכל נשאר במשפחה" לנתן זך. השיר עורר רגשות מעורבים לגבי יחסו של הדובר להוריו ואופן הצגתו את הקשר ביניהם. דיברנו על החפצה, על חירות אמנותית, על אהבה ועל הקשר בינו לבינה: "אבי התאהב באמי לאט [...] תחילה התאהב בשדיים / גדולים וזקופים, לא יכול / לגרוע מהם עין".
אחר כך קראנו בזריזות משל קטן שמיוחס לסוקרטס "שלוש המסננות" (האמת, המידה הטובה והתועלת) שהסב תשומת לבנו לאופן שבו אנו מתייחסים לשמועות ולנזק שאנו יכולים לגרום באמצעותן.
חזרנו לאקזיסטנציאליזם ולמדנו על מושג הסובייקט אצל סארטר, על חירות הסובייקט הבלתי מוגבלת, על האדם הסובל כיוון שהוא חירות פרטית ובלתי תלויה שאחראית לעצמה ולעולמה – ובעצם על הסבל כהגשמת החירות.
דיברנו על האדם שבורא את המציאות שלו ועל החיפוש והחתירה אל המהות שלמעשה איננה. אחר כך ניסינו להבין את האדם כחירות וכאבסורד. האבסורדיות היא נושא חשוב ונוסף שהאקזיסטנציאליזם עסק בו, וסארטר תיאר אותו באמירה שהאדם הוא "תשוקה חסרת תועלת": אין טעם או תכלית בקיומנו אלא רק המשמעות שאנו יוצרים בבחירות שלנו. הבנו שסיזיפוס בעצם היה מאושר כי במאבקו לגלגל את האבן שוב ושוב במעלה ההר ביטא את העדפתו לחוסר התכלית על פני המוות.
חתמנו את השיעור בניסיון אישי של כל אחת ואחד לענות על שאלת בגרות שנושאה – אפלטון ומשל המערה. בשיעור הבא יגישו לי את ניסיונם ופרי מאמצם.
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - התחלנו לקרוא את מאמרה של אריאלה אזולאי על הפוליטיקה של מוזיאונים היסטוריים בישראל. התחלנו בדיון באופן בו מוצגים ויזואליים מבנים תודעה היסטורית של היות במקום, התחלנו בתיאור של אתרי זיכרון בבאר שבע- בית הקברות הצבאי האוסטרלי, האובליסק לזכר החיילים "התורכים" (כך בשלט על האנדרטה, ולא העות'מאנים), אנדרטת חטיבת הנגב, המסגד העות'מאני שהפך למוזיאון, בית הקברות המוסלמי ההרוס- וניסינו לחשוב על שכבות הזיכרון האורבני שמוחזק בהם, שמבקש להיאכף על פני העיר. המשכנו בתיאור של אזולאי את הניסיון של המוזיאון להפוך את עצמו לדובר מוסמך של ההיסטוריה באמצעות הצגתו כנייטרלי, כזה שנענה לצו האוניברסלי של השימור, המציג את מוצגיו כאילו היו מונחים ללא כוונת מכוון, מבלי להציג את מימד ההמצגה, ההפיכה של חפץ למושג, תמיד כרכיב בתוך מסגרת נרטיבית רחבה יותר.
בין לבין הצטרפנו לכיתות הספרות והפילוסופיה של כיתה י"א כדי לדבר על גירושן של המשפחות מגבעת עמל, ועל הרקע ההיסטורי של מניעתן של זכויות בעלות בקרקע מן התושבים המזרחים שהתגוררו בבתים שנבנו על חורבות הכפר הפלסטיני ג'מאסין אלע'רבי. זאת, לעומת הזכויות שהוענקו לתושביה האשכנזים של שכונת בבלי שהוקמו על אדמותיו של הכפר, שהופקעו על ידי המדינה במסגרת חוק נכסי נפקדים תש"י. ראינו כיצד המהלך ה"זה איפשר את הצגתן המשפטית של המזרחיות כפולשות בבתיהן, ואת נישולן לטובת הקמתם של מגדלי היוקרה.
מחזור ד' (יא')
ספרות (עידו פלד) – היה שיעור "רגיל" ברובו. שרונה סיפרה על הביוגרפיה של סרוונטס, חזרנו על שירים ועשינו תחרות בקוויזלט, כרגיל, ושוב מיקה ניצחה (נגה ואלון במקומות 2 ו3, אני במקום 4), ופשוט קראנו בדון קיחוטה - הפעם פרקים ד-ה.
דיברנו בעיקר על הסביבה של דון קיחוטה, ועל זה שיש לא מעט אנשים בחייו שדואגים לו ורוצים שיהיה לו טוב. כלומר - למרות המוזרות והשיגעון שלו, הוא דמות שמעוררת הרבה אמפתיה, ולא רק בקרב הקוראים.
בחצי השני הצטרפנו לאבי-רם ולרמי לשיחה על גבעת עמל, ואז המשכנו אותה בכיתה. הדיון זלג מהר לmetoo, ולשיחה על מאבקים שמצליחים וכאלה של - ומתוך זה התחברנו בחזרה לדון קיחוטה.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - בשעה הראשונה של שיעור הפילוסופיה פנינו לקרוא ב״הגיונות״ של דקארט. הרושם הראשון של התלמידות היה שהטקסט היה נגיש וקולח מכל מה שקראנו עד עתה. ביקשתי מהן לקרוא באופן עצמאי ולשחזר את מהלך הטיעון. התחושה הראשונית התחלפה בתחושה מורכבת יותר. המשימה לא היתה קלה. הצלחנו להקדיש למעלה משעה, בערנות מלאה, לקריאת שתי פיסקאות ב״הגיונות״. כיוון שזה בערך הזמן הנדרש לקריאת מרבית הספר, אני מניח שזה סוג של הישג.
לאחר ההפסקה נאספנו למליאה משותפת למספר כיתות בה אבי-רם צורף, המלמד היסטוריה, סיפר את סיפור הפינוי הטראגי של המשפחות מגבעת עמל השבוע ואת ההקשר ההיסטורי-פוליטי של האירועים.
המפגש היה מוצלח והתלמידים/ות שאלו שאלות מצוינות. כשהתפזרו הכיתות לחדרים המשיכו התלמידות לדון על הנושא וקישרנו אותו לפרקים שלמדנו ומהר מאוד הדיון הוביל אותנו לרולס. השתמשנו במקרה כדי להמחיש את הביקורת שניתן לחלץ מהמאבק המזרחי לתפיסתו של רולס: רולס נותן תנאים הכרחיים אך לא מספיקים לחברה צודקת. מבעד למסך הבערות לא אדע אם אהיה גבר או אישה, שחור או לבן, לדוגמה, לכן אבחר בעקרונות שיבטיחו גם את הטוב הבסיסי של חסרי המזל, אך למרות זאת, אוכל לדעת שאם אהיה שחור, סיכויי להיות בין חסרי המזל גבוהים ביותר ומבנים חברתיים המוטבעים בחברה ונשמרים בעקשנות מבטיחים כי מצב זה ישמר גם בעתיד.
אם משהו יערער עליו, מקורו אינו בתפיסת הצדק של רולס.
מחזור ה' (י')
ספרות (עדי חבין) – פתחנו את השיעור בארבעה סיפורים מפחידים: לי-בת, על סיור בבית חולים נטוש; דריה על טביעות כפות של חתול בלילה; ליהיא, על מכונית דוהרת באפלה; ואלה על הפחד מכישלון.
האזנו לכל אחד מהסיפורים וסימנו את הגורמים מעוררי הפחד שיש בכל אחד מהם, וניסינו לאתר איזה עניין עומק כל אחד מהם מעורר. זה היה מבוא לשיעור בנושא פחד, מסתורין, אימה והספרות הגותית של אדגר אלן פו.
צפינו בביצועם של משפחת סימפסון לפואמה ״העורב״, וקראנו שני סיפורים: ״הלב הגלאי״ ו״מסכת המוות האדום״. ניסינו לאפיין את ההבדלים בין הטקסטים האלה לבין טקסטים אחרים שקראנו, דרך שאלות על הקול המספר, מהימנותו, נקודת המבט והסגנון. שאלנו על תפקיד הדמיון ביצירת מסתורין ואימה, ובאופן רחב יותר, על כוחו ביצירה ובעולם בכלל.
פילוסופיה (שי זילבר) - מה המניע של קריטון? אגם טענה שהוא דואג לעצמו, חושש איך הוא יצא בעיניי אחרים אם סוקרטס לא יינצל, איילה חשבה שהוא גם דואג לעצמו וגם לסוקרטס, אולי גם לילדיו, לייל אמרה שהוא מניפולטור, מישל העלתה סברה שבין השניים יש קשר מיני ושחר גונן על קריטון באומרו שאם לא היה איכפת לו מסוקרטס, הוא לא היה מתבונן בו במבט נוגה כשהוא ישן ונמנע מלהעירו. הגענו לשאלה המרכזית, האם מוסרי לחלץ אסיר, נידון למוות במקרה הזה, מאחורי גבן של הרשויות, שהרשיעו אותו בהחלטה דמוקרטית?
הדיונים על טיבה של הדמוקרטיה השתלבו היטב עם המשך הצפייה ב"המתנחלים". הדעות של התלמידות היו מגוונות ושונות זו מזו, מי שחושבת שעם כל הכבוד, היא דואגת קודם ליהודים, מנגד מי שאמרה לה שכולם בני אדם, מישהי שהצדיקה את ברוך גולדשטיין, באומרה שאם הוא הרג את הערבים כנראה היתה לו סיבה וש"הבא להורגך השכם להורגו". הדיון הרגיש התלקח בכל רגע, עם שאלות על היחס בין 48 ל-67, על ההתנתקות ועל הנוצרים האמריקנים שמתיישבים מעבר לקו הירוק.
Comments