14 שבועות בבית החינוך בדרום. ממשיכים בשלנו 😊 :
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) – ממשיכים לעבוד על עבודות החקר.
פילוסופיה (יותם שטינבוק) – המשכנו לעבוד על הצעות המחקר, שכבר מקבלות צורה יפה וברורה. התלמידים התלבטו אחד עם השנייה לגבי שאלות המחקר, שיתפו בהתקדמות שלהם מאז המפגש האחרון (ספרים שהגיעו, מאמרים שנקראו, מחשבות שהתפתחו והתחדדו) והשתמשו בחכמת הקבוצה בשביל להתייעץ ולדייק את הדברים. בחלק השני של השיעור דיברנו על הפרזנטציות של הצעות המחקר, שיתחילו במפגש הבא. את הפרזנטציות התלמידים יציגו בפניי חברי הכיתה, בפניי ובפני אורחים שיקשיבו ויתנו להם משוב מעצב לקראת כתיבת העבודה.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - אתמול דנו בהתפתחויות בסין לאחר המפלה במלחמה כנגד יפן, עסקנו בדפוסי הרפורמה השונים שקידמו אישים הן מתוך מערכת השירות הציבורי והחצר הקיסרית דוגמת ונג טונג-חואו וג'אנג ג'ה-דונג והן כאלה שעמדותיהם התגבשו מחוצה לה כמו קאנג יואו-ויי וליאנג צ'י-צ'או, והאופן בו המחישו מחלוקות אלה עימותים בתוך החצר הקיסרית בין הקיסרית האלמנה צה-שי וקיסר גואנג-שו. ומכאן עברנו לרפורמות מאה הימים ועצירתן בהפיכת החצר.
המשכנו בדיון בהתקוממות העממית של מרד הבוקסרים, בהחלטה של החצר הקיסרית לשתף פעולה עם המרד ובדיכויו על ידי הכוח הבינלאומי של שמונה המעצמות ובכיבושה של בייג'ינג. דרך הדיון במרד דנו בביקורת צורות השיח על אלימות בכתיבה היסטורית - כיצד מסומנת אלימות מסוג מסוים - בדרך כלל האלימות שמופעלת על ידי הנכבש או הנתין הקולוניאלי - כבלתי לגיטימית, "ברברית" ולא רציונלית, בעוד שהאלימות הממוסדת, על שלל קורבנותיה, לעיתים איננה מתוארת כאלימות כלל, או לחילופין בהאשמת חלק מסוים מן הכוח כמי שאחראי לאלימות הזו.
המשכנו בדיון בהשלכותיו של המרד ובכרסום המתמשך בריבונות הסינית מחד, כמו גם בעידוד שהעניק לתנועות שהתבססו על קריאה להתקוממות עממית רחבה, ובייחוד לעמדות הרפובליקניות של סון יאט-סן. המשכנו בתיאור הרפורמות שהונהגו בחצר כחלק מניסיון לאמץ מודל של מונרכיה חוקתית, בדומה ליפן, ובאופן שבו שימשו הרפורמות החוקתיות הללו להעמקת ההגמוניה המנצ'ואית על חשבונם של הסינים, ובכך הכשירה את הקרקע למהפכה.
ספרות (ענבל המאירי) - קראנו ביחד את פרק א' של "האף" ולאחריו את המסה של עמוס עוז "בארשת של חשיבות כבודה למדי" שעוסקת בפתיחת הסיפור. קריאת המסה האירה את תשומת לבנו לכוחות האנרכיים הפועלים בסיפור, לעיוותי ההיגיון ולאבסורדים (קטנים כגדולים), וגם לאופן שבו נימת הסיפור תואמת למציאות המתוארת - מציאות שאין בה הפרדה בין עיקר לטפל וכל הדמויות שבה מתנשאות, מתחנפות, מהוגנות וצבועות, וגם מודעות היטב למעמדן ומתעללות בפחותים מהן.
אליס אמרה שהדגש של המאמר ביחסים ההיררכיים מעיד על היותו של הסיפור פוליטי במובן שהוא בא לבקר את חוסר הצדק ועוולות המשטר. ליהיא ואביב אמרו שהמאמר מנסח במילים תחושות שהתעוררו לאורך קריאת הפרק הראשון.
אחר כך המשכנו לקרוא את פרק ב' כשכל פיסקה כמעט עוררה תגובות הנוגעות להיבטים שהאיר עמוס עוז במסתו ובהן עירוב הפנטסטי עם הריאליסטי, שבירת חוקי ההיגיון, זליגת פירוט העלילה לשוליים תמוהים והלעג ביחס לסולם המעמדות.
התגובות והשאלות שהתעוררו היו מפתיעות ומצחיקות, ממש כמו חווית הקריאה בסיפור עצמו.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו בשיר "וידוי", שירו האחרון של המשורר אלכסנדר פן שראה אור בחייו. נחשפנו לשיר אהבה לא פשוט "גם למוות אתה קיללתני לא פעם", נדהמנו מיכולת ההכלה של האישה שאהבתה נשארת איתנה ולא פוחתת בעקבות אלימותו של האהוב המתהולל, השיכור והאלים. מילא זאת, אבל למה "אם יהיה זה שנית, לא יהיה זה אחרת"? למה להסתפק ב"רק אותה אהבה עניה וסוררת"?
ניסינו לפתח את הדיון בנקודות האלה, ולבסוף שמענו את הביצוע היפה של יהודית רביץ. ייתכן שדווקא מתוך המנגינה נולדה איזושהי הבנה שאותה אישה היא בעצם בעלת נפש חסונה וחזקה! והאהוב הוא הוא החלש. האישה רואה את האהוב מבעד לחולשתו שבאה לידי ביטוי במעשיו, ובעצם הכלתה משדרת לו רוח של ריפוי מתוך הווידוי שהוא עצמו שם בפיה. משם הפלגנו למחוזות הסיבה והתולדה של הסקוטי דייויד יום. קראנו את הפרק השני "על האומדנות ועל המושג של סיבה ותולדה".
ניסינו להבין את בעיית הסיבתיות שיום מעלה – יש לנו את המושג של סיבתיות אך לא את הרושם. יום מוביל אותנו לנסות לגלות את הרושם הראשוני שמתוכו מושג הסיבתיות צומח, ומסביר לנו שהוא חייב להגיע בהכרח "מאיזה יחס בין מושאים".
למדנו על יחס הסמיכות של המושאים ועל יחס הקדימה בזמן "שקודמת הסיבה לתולדה". והמסע עדיין לא תם. נמשיך בשבוע הבא תוך התייחסותו לביקורת האינדוקציה.
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) – אמש היה אחד השיעורים המהנים מתחילת השנה. אחרי שעינת נכנסה לבקר וסיפרה על ערב השירה שלחתי אותם לדבר בחדרים על הפעם האחרונה שהם היו במופע חי (איזה מופע זה היה, עם מי הלכתם, האם אתם מתגעגעים למופעים או דווקא יותר מתגעגעים לדברים אחרים...), וכשהם חזרו קראנו שוב את הפתיחה של "אמן הצום", ואז קראנו את הסוף של הסיפור שלא הספקנו בפעם שעברה. בלי לדבר עליו יותר מדי חילקתי אותם לשתי קבוצות, קבוצה אחת שצריכה להוכיח שהסוף של הסיפור סגור וקבוצה שנייה שהוא פתוח. נתתי להם 5 דקות לכתוב טענות וכשחזרנו עשינו דיבייט בסגנון אמריקאי כזה, כשהקצבתי לכל קבוצה 30 שניות כדי להציג טענות ראשונות ואח"כ שאלתי שאלות וסכסכתי ביניהם.
עשינו את זה כבר עם הסיפור של מקסים בילר, אבל עכשיו נתתי לזה יותר זמן מהשיעור. זה היה ממש כיף, ולמרות שכל הזמן הלחצתי אותם והצקתי להם הם אמרו דברים חכמים וענייניים נגעו בנקודות חשובות.
אחרי הדיבייט חזרנו שוב על מה שדיברנו לפני שבועיים, על האלמנטים שתורמים לתחושת סיגור בסוף הסיפור – היענות לקונוונציות והתרה של קונפליקט – ובדקנו אם הדברים האלה מתקיימים באמן הצום. אחרי ההפסקה נתתי להם הגדרה של ג'ונת'ן קאלר לעלילה – "צורה שמבטיחה התקדמות לקראת משמעות", ואז אמרתי את מה שאני חושב על "אמן הצום", שהסיפור צוחק על ההבטחה הזו.
סיפרתי להם שבמקור הגרמני האמן הוא "אמן רעב" ולא "אמן צום" (הם כעסו שלא סיפרתי להם את זה כבר לפני שבוע), דיברנו על ההבדלים בין צום לרעב וטענתי בסוף שהסיום של הסיפור משאיר את הקוראים "רעבים למשמעות".
לקראת סוף השיעור עשינו משהו חדש, שמעכשיו יקרה בכל שיעור: התחלנו לצפות בסדרת טלוויזיה יחד ("הפוליטיקאי"). ביקשתי מהם לראות את הפרק הראשון לפני השיעור, ובחדרים ביקשתי שידברו על מה הם אהבו ולא אהבו בפרק ומה הפתיע אותם.
כשחזרנו לחדר הגדול ראינו 2 קטעים מתוך הפרק ודיברנו על הרטוריקה האירונית שעולה מהם, ושאני רוצה שישימו לב אליה גם בפרקים הבאים. מאוד שמחתי שתלמידה אחת, שבדרך כלל לא משתתפת בדיונים על סיפורים, השתתפה מאוד בשיחה על הפרק – זה כאילו ברור מאליו שדבר כזה יקרה, אבל איכשהו זה הפתיע אותי.
לשבוע הבא ביקשתי שיצפו בפרק השני בסדרה. ממש לפני שנפרדנו ביקשתי שיכתבו התנסות כתיבה על התפקיד של הנמר בסוף "אמן הצום" – למה הוא מופיע, מה התפקיד שלו לדעתם.
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - אתמול דיברנו על משבר הקורונה וחלקנו מחשבות ותחושות על המצב, על המציאות ועל הנתונים המתעתעים והמטרידים. אבל התלמידות והתלמידים רצו לדבר על הבחירות בארה״ב.
קראנו יחד מספר פרסומים מהימים האחרונים מהרשתות החברתיות בהן נחשפו במערומיהן כמה מתאוריות הקונספירציה שהפיצו טראמפ ואנשיו בדבר אי הסדירויות (שלא היו) במערכת הבחירות.
איך זה שארה״ב צלחה את ההתקפה על הדמוקרטיה? מה סוד כוחה של הדמוקרטיה? החלטתי לשחק משחק, את המשחק שהגה ג׳ון רולס: הבא נניח הנחות סבירות עלינו ועל האנשים סביבנו: שאנחנו יחסית רציונליים (לא יותר מדי.
כאלה שיודעים שאם אמא שלנו גרה בפתח תקווה וקו 15 מוביל לשם עלינו לקחת את קו 15 אם מטרתנו להגיע אליה) וגם בעלי אינטרסים, שוב, לאו דווקא אגואיסטים אלא פשוט, שיש לנו אינטרסים, בניגוד לאבן, לדוגמא. ונניח שאנחנו הוגים עכשיו כללים של פעילות או משחק שנהיה כפופים אליהם בעתיד ונשחק בו בתפקידים שונים או בתפקיד כלשהו אותו איננו יודעים מראש. באילו כללים נבחר? התוצאות היו מדהימות. התלמידים נשמעו כאילו קראו את רולס כבר והם מהתלים בי. אני מניח שהדבר אינו מעיד רק על חדות מחשבתם של התלמידות והתלמידים אלא גם על רולס: זה מעיד כי יש משהו אינטואיטיבי בתפיסתו. צעדנו צעד אחורה לראות איך כל זה קשור לבחירות בארה״ב. היה מעניין מאוד.
חזרנו לאריסטו, לתרגיל כתיבה קצר בו נדרשו התלמידים לכתוב פיסקה בלשונם.
Comments