אוניברסיטת בן גוריון 20.05.2025

שבוע 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון. 

בהתרגשות וגאווה הזמנו את כל קהל בית החינוך לאירוע "טדרוח" שבו שלוש מתלמידות י"ב הציגו את עבודות הגמר שעמלו עליהן מסוף כיתה י' ועד ממש לאחרונה.

יעל סעדון הציגה את העבודה שכתבה בהדרכת ד"ר אלון שלו, בה חקרה את היחס בין אמונה באלוהים לבין משמעות החיים בספר קהלת. היא הציגה ארבע גישות שונות ליחס בין אמונה ומשמעות: גישות שלפיהן קיימת תלות בין השתיים (ניהיליזם אתאיסטי - אין משמעות מכיוון שאין אלוהים, ואנטי ניהיליזם תאיסטי - יש משמעות מכיוון שיש אלוהים), וכן גישות שמערערות על התלות ביניהן (אנטי ניהיליזם נטורליסטי - יש משמעות על אף שאין אלוהים, וניהילזם תאיסטי - אין משמעות על אף שיש אלוהים).  לאחר שהציגה את הגישות בפני עצמן, קישרה אותן לקריאה בספר קהלת.

אלין בן שטרית הציגה את עבודתה על דטרמיניזם והפיזיקה המודרנית, בהנחיית טל הדרי. לאחר שנתנה לכיתה שיעור מבוא מקוצר על השבר שבמעבר מפיזיקה קלאסית למודרנית, עמדה על כמה עקרונות יסוד בפיזיקה המודרנית שמערערים על התפיסה הדטרמיניסטית, וחשפה כמה פרשנויות פילוסופיות עכשיות שמתמודדות עם אתגר זה.

נועה בן אבו הציגה את העבודה שכתבה על דעות קדומות, דעות פוליטיות ודמוקרטיה, בהנחיית לטם רוטביין-שר. היא התמקדה בפרק הראשון של העבודה, שבו דנה בהבחנה בין ידע לבין דעה קדומה, ואז בחנה את המושגים שגיבשה בפרק זה דרך מקרה מבחן מעולמה של הדמוקרטיה הישראלית: סוגיית גיוס חרדים לצה"ל.

אחרי שלוש הפרזנטציות המרשימות כל כך, שהביאו לשיא תהליך חקר מעמיק של שנתיים, ביקשנו לחגוג באירוע גם סיום של תהליך קצר יותר אך משמעותי ונושא פירות גם הוא: תהליך כתיבת המסות האישיות של תלמידי י"ב.

הזמנו שלושה תלמידים שהגישו עבודות יפות במיוחד: אריאל ברר, שכתבה על אינסוף הגרסאות האפשריות של ה"אני", תוך קריאה ב"ספריית בבל" של בורחס ובמחקר על ערך האמת אצל ניטשה; עופרי גרמן, שכתבה על מסורתיות בתפיסתו של מאיר בוזגלו ועל הקשר בין מסורת ומשפחה - בפרט כשהמשפחה אינה מסורתית; ואיתי מידר, שכתב על האפשרות של סליחה לאחר המוות, דרך כתיבתו של ז'אן אמרי על רגשי טינה.

כל אחד מהם הציג את נושא המסה במשפט-שניים, הקריא פסקה נבחרת מתוכה ונתן לקהל תרגיל כתיבה קצרצר בעקבותיה: אצל אריאל - לתאר גרסה נכספת של עצמכן/ם, אצל עופרי - לכתוב תיעוד אנתרופולוגי מדוקדק של מסורת משפחתית לעיניי חייזר שלא יודע דבר על האנושות, ואצל איתי - לכתוב סיפור שמציג רוע תמים, רוע ללא כוונה.

כל בית החינוך, תלמידים ומורים, כתבו, רבים גם הקריאו, וזה הכניס עוד קצת תנועה ושמחה למסורת הטדרוח.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

שיעור טד רוח התחלק לשניים. בחלק הראשון ישבנו כקהל והאזנו להרצאות בטד רוח. היה מעניין, ונתן חשק. החלק הרלבנטי יותר היה הפסקאות מהמסות. התלמידים שלנו יכלו להביט במציגים ולדעת שהם גם בדרך.

התרגילים הפעילים היו רעיון ממש טוב. אני (אושי) הקראתי את שלי ומתניה (תלמיד כיתה י') הקריא את השיר שאלתר. היה מוצלח.

אחרי ההפסקה אנחנו מסיימים את כתיבת המסות לשנה זו. היה תהליך טוב ומלא והתלמידים שתפו פעולה וצללו לתוך המשימה ברצינות אוהבת כזו. אור שלחה את החיבורים אחרי הערות רבות ותיקוני עריכה לליאור והתלמידים יקבלו אוסף כרוך למזכרת בשיעור האחרון השנה.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

בחצי הראשון של המפגש התרשמנו מפרזנטציות מרתקות מעבודות גמר ומסות של י"ב. בחצי השני נפגשנו לקרוא ולחשוב עוד קאנט. אחת הפרזטנציות עסקה בפרשנויות של תורת הקוואנטים ובדטרמיניזם. המושג עלה שם בהקשר לא מוסרי (במוצהר), אז התחלנו משיחה חופשית על הרלוונטיות של דטרמיניזם למוסר. משם המשכנו לקאנט, ולמרכזיות של מושג הבחירה בתפיסה שלו של מוסר ושל הטבע האנושי בכלל. נעזרתי (תמר) בציטוט מההקדמה להנחת יסוד ודרכו דיברנו על תבוניות וחושניות, על המושגים השונים הנדרשים להבנה של הנעה או סיבתיות, ועל אנשים ועל דברים. בכל אחד מההיבטים האלה של אנושיות.

קראנו על ההבחנה האינטואיטיבית של פעולה שמתאימה לחוק המוסרי ומונעת מהחושני והקונטינגנטי לעומת פעולה שמונעת מהחוק המוסרי ומופיעה כהכרח שאין להתכחש לו. נזכרנו במושג "כלל מעשי", שדרש הצגה מחדש, ואז עשינו הבחנה בין צו היפותטי וצו קטגורי. רק אז פגשנו את הצו המוסרי –קראנו את הנוסח הראשון של הצו הקטגורי והתחלנו לקבל תחושה שהוא אומר משהו. התפזרנו עם השאלה: מה הצו "אומר" על הכלל המעשי "אם אני רוצה את x  אז אני אגנוב אתx" (בלי התשובה).

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

(נוריאל) בשיעור השני לאחר הטד רוח וטעימה ממסות נבחרות, ביקשתי לסיים עם ניטשה ותפיסת האמנות, ולעבור לקריאה במאמר/מסה קצרה של שארל בודלר כדי להתחיל לסגור מעגל עם תחילת השנה שבה הבאתי את בודלר כמבטא את ההיעדר והנפקדות שבחיים המודרניים (בזה עוד נטפל לקראת סיום השנה).

המושג האחרון שעסקנו בו בהקשר של ניטשה ואמנות הוא מעמד ותפקיד האמן. באנושי, אנושי מדי, בהמשך להסרת ההילה והקסם מן המטאפיסיקה ולפיכך מן האמנות, מכאן נגזר גם מעמדו של האמן. האמן גם לא זוכה להילה של ישות שמיימית שהמוזה שורה עליה, אלא האמן עתה הוא סוס עבודה, הוא תוצר של אימון ופרקטיקה, הוא מרסן את עצמו הוא התהוותה ככל האנשים. האמן כבר לא חושף אמת כמו שהוא נתפס בהולדת הטרגדיה, אלא הוא מפיק תדמיות מוטעות ומטעות ונושא הנס של רעיונות שגויים. כך גם מניעיו אינם כבר אמנותיים טהורים, אלא השתוקקות להערכתם של אחרים כדי להעריך את עצמו. האמן מופרד מיצירתו, ולא הוא זוכה לנצחיות, אלא יצירתו.  אמן אמיתי לפי ניטשה הוא מי שמייצר מוסכמות ופורץ דרך.

מדיבור על האמן, עברנו לאמן שמדבר על אמנות. הנושא שביקשתי להעלות לבחינה הוא מעמדה החברתי של האמנות, ובחרתי לעשות זאת דרך מסה קצרה של המשורר שארל בודלר (וגם מבקר תרבות ואמנות) "אל הבורגנים" (כלומר אלינו), שקראנו אותה יחד בכיתה. המסה היא חלק מאמרים העסוקים באמנות ומצב החיים המודרניים. במסה זו (או איגרת שאפשר לראות בשם שלה שמתכתבת עם איגרות של פאולוס אל הרומאים, העברים והקורינתיים וכדומה). בודלר פונה לבורגנים שמקצתם בעלי הון והשאר משכילים (בהמשך הוא יחליף ויגיד מקצת משכילים והשאר בעלי הון. פנינה מתוך מספר פנינים במסה הזו). בכתיבה חדה, עוקצנית שזזה לעומק לרוחב. בודלר קורא לבורגנים לא להסתפק בחומר וברכוש כי זה לא מספיק כדי העניק איזון לנפש. צריך את ההנאה החושית, האמנות. אידיאל הנפש קורא גם לחלק הזה (אמנות והנאת החושים) להיות ממנה בחיי היום-יום.

 בודלר מתכתב ומתעמת כאן עם מושגים אפלטוניים ומתכתב עם הברית החדשה על ידי דימויים שונים. הוא קורא לבורגנים לא לתת לקבוצת מיעוט שלהם הוא קורא ספסרים היושבים על שולחנם וממירים את דעתם של אחרים (ומנשלים אותם מהאוטונומיה שלהם. כך גם ברור כאן הרפרנס להפיכת שולחנות החלפנים על ידי ישו), ומכתיבים את הדעות האמנותיות ומהי האמנות ובכל מדירים את הרוב. קבוצת ספסרים שבודלר מכנה אותם בין השאר המיעוט המוחה והסובל, כלומר קהילת האמנים והמבקרים ששולטים ומדירים את הרוב מן האמנות. אין להשאיר בידם את האמנות והנגישות אליה. דעת (קביעת הדעה) זה כוח, וכוח זה צדק (בודלר פותח את המסה בקביעה הזו שכוח הוא צדק, דבר הנאמר ברצינות וסרקסטיות גם יחד).

כאן פתחתי לכיתה את הדיון על מעמד האמנות, ובחיבור לאחת המצגות של התלמידות של עבודת הגמר (נועה), ביקשתי להבין מה מהמעמד האמנו תדרך השאלה מה ההבדל בין אמנות ואמנים לבין אברך הלומד תורה? למה כן מממנים אמנים, תיאטראות, קולנוע וכך הלאה כ"תרבות"? במה האמנות תורמת לחברה? אך שחקן התיאטרון תורם לחברה? מה הערך של כל זה? זה פתח דיון נהדר בעיניי, שאילץ את הכיתה לחשוב ולנסות, ואני כמובן סתרתי שוב ושוב. הצבעתי שוב ושוב על השיפוט הערכי כפוליטי והשיפוט הפוליטי כערכי. הוספנו לשאול, במה עולה ערכו של האמן על האינסטלטור? במה עולה ערכו של לומד התורה על האינסטלטור? המשעשע הוא שאותה תשובה מעלים בשתי השאלות הללו, ובכך שוב חזרנו לשיפוט ערכי ותו לא.

בודלר עוד ילווה אותנו כי הוא שוב ושוב מצביע (אם בזעם, אם בכאב ואם בשמחה ואם בתקווה), על החסר שבחיים המודרניים, על השקרי שבהם והפתח שבהם גם לאמת כלשהי, על השבר וההיעדר. ואני אוסיף, לא ההילה המטאפיסית נעלמה? נושא שיצריך טיפול באחד המפגשים הבאים.

בכיתת הספרות הערבית של עלי זבידאת ואבי-רם צורף

היה זה יום מיוחד ומשמעותי עבור תלמידי כיתה ט’, אשר השתתפו במצגות הגמר של תלמידי כיתה י”ב.

המפגש עם העבודות המרשימות עורר בקרבם שאלות רבות – הן לגבי התכנים שהוצגו והן לגבי עצמם: היכן הם נמצאים היום, ומהו המסלול שעליהם לעבור כדי להגיע לשלב שבו יוכלו לעמוד מול קהל, להציג את הישגיהם בתחומי הספרות והפילוסופיה במקצועיות, בביטחון ובנוכחות מרשימה.

לאחר המצגות התקיימה שיחת סיכום עם התלמידים, שבמהלכה הקדשנו זמן למחשבה ולהתבוננות בשאלות שעלו. יחד בחנו את הנושא מזוויות שונות – אינטלקטואליות, תרבותיות ואישיות – וניסינו להבין מה ניתן ללמוד מן החוויה ומה היא מעוררת בנו לגבי העתיד.