מחזור ה' (יב')
ספרות (עדי חבין) – חזרנו אל הדיון שלנו משבוע שעבר על "החתול השחור" של אדגר אלן פו. בחרנו כמה מהרעיונות שנאמרו והמשכנו לפתח אותם. במיוחד התבוננו בהשפעה של הכתיבה בגוף ראשון על הסיפור עצמו ועל מידת הקרבה שנחוש כלפי הדובר, עד כדי סתירות ערכיות של ממש.
קראנו עוד על המושג ״אלביתי״ ודיברנו עליו. שלחתי את הקבוצה לתרגיל כתיבה. ביקשתי שיתבוננו במרחב שבו הן נמצאות, הבית שלהן, וינסו לתאר אלביתי כלשהו שהן מוצאות שם. משהו שממחיש את ההזרה ואי הנוחות שמרגישים כשנתקלים בדבר כזה. התרגילים היו מעניינים. קמילה לא נקבה בשם האובייקט שהטריד אותה, ורק תיארה את קווי המתאר המפותלים שלו בחושך, את הצורך לקום מהמיטה ולהדליק את האור כדי לוודא שהדבר שעליו היא מסתכלת הוא אחד ולא אחר. כשהיא גילתה שמדובר בצמח כלשהו שעומד בחדרה, הסכמנו שאת זה לא היינו מנחשים, אבל את התחושה שעלתה מהטקסט זיהינו גם זיהינו. ישי, האורח המתמיד שלנו, כתב על הנקודה הקטנה של המצלמה במסך המחשב. אולי בצד השני יש מישהו שמתבונן בו בלילה?לי־בת כתבה מילה אחת: אמונה. היא עוד תפתח את הטקסט, אבל כשביקשנו ממנה להרחיב, היא אמרה שאמונה זה דבר מוזר. מצד אחד, משפיע על החיים באופן מוחשי, קיים לגמרי, אבל מצד שני, מה זה בדיוק?
אריאל, שנכנס באיחור, הגדיל לעשות וחיבר טקסט בעל פה, תוך כדי טיול עם הכלב שלו. והאלביתי שלו? הכלב.
(בזמן שחיכיתי לקבוצה שתכתוב, מצאתי את האלביתי שלי: הפסקה משיעור, בזום, בבית שלי. זה מוזר, לא? איפה את בעצם, בבית או בכיתה? לבד או עם אנשים? הוקל לי כשכולנו חזרנו למסך.)
שאלתי את התלמידות שאלה שמטרידה אותי: מה זה אומר בעצם "ללמוד סיפור"? מה אנחנו עושות עם הטקסט הזה של פו? ביקשתי שנחשוב ביחד. את המחשבות שהעלתה הכיתה הקלדתי והקרנתי על המסך, יחד עם פרוטוקול הדיון שקיימנו בשבוע שעבר, כשקראנו את הסיפור. ביקשתי מהן להיעזר בחומרי הדיון ולשיעור הבא להציע מערך שיעור כלשהו, דרך ללמוד את הסיפור, שלדעתן היא חשובה או מעניינת.
פילוסופיה (שי זילבר) -
את הדיון בפילוסופיה של החינוך הקדימה קריאה בזוגות של ראיון עם שאלות מנחות. התמקדנו בבתי הספר של היום, בשינוי שדרוש בהם, בחשיבה עצמאית, בהתערבות ההורים והמבוגרים בנעשה ובעיקר בשאלת המרד, מונח עם קונוטציה שלילית, אלא שהפילוסופיה מעניקה לו משמעות אחרת. השאלות המרכזיות שעלו בין השאר: מה צריך לקרות כדי שתמרדי, מתי מרד לגיטימי ומה ההבדל בינו לבין מחאה.
ואחרי שבשבוע שעבר הנוכחות היתה דלילה אמש חל שיפור, ולמרות המסכים השחורים היתה השתתפות ערה של רוב התלמידות. כולן הביעו תקווה לשוב ולהיפגש מחוץ לזום.
מחזור ו' (יא')
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – אור פיינר ואילן בר דוד:
פתחנו את השיעור עם רצון לסגור את פתח המערה. מה עשינו? הסתרנו מעט בעזרת סיפור קצרצר של ג'ואנג דזה, פילוסוף חכם דאו סיני מהמאה ה 3-4 לפנה"ס, שנקרא "חלומו של הפרפר". הסיפור מתאר אדם שחולם שהוא פרפר וכשהוא מתעורר מגלה שהוא אדם. החלום כל כך ממשי שעולה השאלה: האם הוא באמת אדם שחלם שהוא פרפר, או שאולי הוא פרפר שחולם עכשיו שהוא אדם? ניסינו לערוך אנלוגיה לאסירים במערה שבטוחים כי המציאות בה הם נמצאים היא הממשות האמיתית. בניגוד לסיפור הסיני שמשאיר אותנו עם התהייה האינסופית היכן המציאות האמיתית, במשל המערה אנו מבינים בעזרת האסיר שהשתחרר שיש מציאות אחרת, אמיתית וטובה יותר. לאחר שיח בעניין, דילגנו לקריאת הקטע האחרון של המשל שמזכיר לנו שהמשל הזה הוא בעצם על חינוך, והשאלה העיקרית היא: מה יכול המחנך (שהוא האדם המשכיל והחופשי החוזר למערה) לעשות כדי לסייע לחניך (האסיר במערה)? התהליך החינוכי תלוי באדם כי את הדרך מחוץ למערה הוא צריך לעשות בעצמו. והדרך, שהיא למעשה מעבר ממצב הכרתי אחד למצב הכרתי אחר, כרוכה בקשיים לא קטנים. המעבר הזה (ההתפתחות, היציאה החוצה, המהלך החינוכי) מתואר כהפניית המבט של הנשמה כולה. זה מעבר פתאומי וכרוך בהסתגלות למצב החדש. מה שאנחנו רואים בתחילה מסנוור ואנחנו זקוקים לתקופת הסתגלות. ומכאן, שתפקידו של המחנך הוא לעזור לנשמה להפנות את מבטה לכיוון הנכון ולהתגבר על המכשולים שכל חניך צריך לבצע בעצמו. תפקיד המחנך הוא לסייע, אך אין הוא יכול לעשות את פעולות השחרור בשביל החניך.
המשכנו בקריאה ודיון ב"חדר משלך" במסגרת שאלת הקאנון. פתחנו בתרגילי הכתיבה היפים שהגישו התלמידות בשבוע החולף, שעסקו בזיקה בין צורת הסיפור לטענות הביקורת שמשמיעה וולף, ובשאלה מדוע וולף פונה אל הבדיה כדי להציג את טענותיה ההיסטוריות. התלמידות העלו מגוון תשובות. למשל, הן הציגו את יתרון הפיתוי והעניין של הסיפור על פני המאמר, את האפשרות לשכנוע רטורי ורגשי שמזמן הסיפור דרך הזדהות ואמפתיה עם דמותה של ג'ודית. בנוסף, הם הציגו את היתרון של ההשוואה הקונקרטית בין שני אנשים-דמויות, ויליאם וג'ודית שייקספיר, על פני השוואה תיאורטית רחבה בין גברים כותבים ונשים כותבות. הצעתי, שצורת הסיפור עומדת כטענה נוספת, או כתמיכה בטענותיה, שכן הסיפור מדגים הלכה למעשה כי נשים יכולות בהחלט לכתוב יצירת מופת, אם רק יעמדו להן התנאים לכך, בראש ובראשונה תנאים מטריאליים. הוספנו על כך את הנימוק שמציגה וולף בפתח דבריה בעצמה, כשהיא טוענת כי עליה לפנות אל הבדיון בשל "היעדר עובדות". נקודה זו סייעה לנו לפתח דיון מאוד מעניין בשאלת האמת בספרות, או האמת בבדיון. שמחתי בהשתתפות הרחבה בדיון, שזימן אליו משתתפות חדשות שקולן נשמע לראשונה.
מחזור ז' ( י' )
הכיתה המשולבת (פילוסופיה וספרות) – יעל איזנברג ונוריאל פריגל:
נוריאל - השבוע התחלנו לנוע מהסופיות והמוות לחיים עצמם ואיך מתחילים להבין אותם וכתוצאה מכך איך לפעול בהם. איך אנחנו תופסים את המציאות ולפיכך איך מפרשים ומבינים אותה. בחיבור עם נושא התרגום של שירה בשיעור של יעל, התחלנו בעיסוק בשני פרגמנטים קצרים של ניטשה על תרגום ויחסי מחבר-קורא, וחיברנו את זה גם ליחסי אדם-ועולם, איך האדם תופס את המציאות, איך הוא מפרש את החוויה שלו את העולם ואיך הוא מסיק על העולם ועל פעילותו שלו עצמו. הניגוד לניטשה ותפיסה היותר פרשנית-סובייקטיבית הגיע עם השיבה אל אפלטון.
התחלנו לגעת בשלושת המשלים שמשלימים זה את זה ועוקבים זה את זה בפוליטיאה: משל השמש, משל הקו המחולק ומשל המערה. השיעור עסק בעיקר במשל השמש וחשיבות תורת האידיאות ותפקוד האידיאות. מהדיון שהתעורר, נגענו בשלל נושאים, תפקוד מילים בשפה, מין ומגדר, זהות, כמה אנחנו יוצרים את עצמנו. בין השאר התברר גם כמה קשה לפטור בהינף יד את תורת האידיאות והחשיבות של אידיאות-מושגים-כוללים, לא משנה כמה שנרצה בכך. לדיון הייתה גם חשיבות כדי להבהיר כנגד איזו תפיסה רווחת שדיון ו-ויכוח זה משהו לא נעים או אגרסיבי, אבל נאמר בקול ובכתב, אין דבר כזה לא להתווכח ולדון, לעלות ספק, אין דבר כזה שאלות מטומטמות או משהו מובן מאליו. בלי לשאול, בלי לדון ובלי להתווכח, כל עוד נעשה בכבוד הדדי, זה למעשה להיות חי-מת בתוך העולם.
יעל - פתחנו את המפגש בחזרה אל המשפט "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", הפעם מזווית אחרת - דרך המושג הבודהיסטי של "עולם הטל". ניסינו לעשות את הדרך מהאמירה של הרקליטוס עד למחשבה שהרבה מהסבל האנושי נובע מהכחשת טבעו הזמני והחולף של עולם התופעות, מציפייה שהדברים ישארו כפי שהם ושנצליח להיאחז בהם. ואז קראנו את ההייקו היפהפה שכתב המשורר איסה בעקבות מות בתו (בתרגום יואל הופמן): "העולם הוא כטל / אכן העולם הוא כטל / אבל".
דיברנו על ה"אבל" הזה. אמנם איננו קוראים בשפת המקור, אבל בהמשך השווינו את התרגום העברי לכמה תרגומים לאנגלית, ולמולם ה"אבל" הצטלצל עוד יותר במוזיקליות שלו, בפתיחותו, בריכוז חסר התחליף שלו. נס של תרגום.
משם עברנו לשיר מוכר אחר, שמבטא בדרך שונה לחלוטין את אותו תרגול של אמנות האי-היקשרות ואת אותו "אבל": One Art של אליזבת בישופ. קראנו אותו בשפת המקור, ואז בתרגום המילולי יחסית של רות אלמוג, וניגשנו לדיון מנקודות שונות שאליהן התלמידים והתלמידות שמו לב: הבחירה לתרגם את הפניה הניטרלית you ללשון את - במה היא טוענת את השיר ובאילו אופנים היא מצמצמת אותו. השאלה אם השיר רומנטי או אנטי-רומנטי. בניית המסלול מאובדן מפתח, לאובדן בית, לאובדן ירושה, לאובדן אהובה - מה פשרו של הרצף הזה. משם התפצלנו לחדרי לימוד בקבוצות קטנות, שבהם כל קבוצה השוותה בין כמה תרגומים עבריים של השיר (רות אלמוג, רעות בן יעקב, עדו ניצן) ודנה בשאלה איזה תרגום הכי מוצלח ולמה, ומה אובד ללא תחליף (האין זה אסון?) בתהליך התרגום. הרעיון שמשהו תמיד אובד בתרגום, השאלה באיזו מידה השירה בכלל ניתנת לתרגום, הקשר בין זה לבין החיפוש אחר מהות שיכולה להתמיד בעולם התופעות שטבעו הוא שינוי תמידי - כל זה התחבר בצורה מעניינת בציטוט שנוריאל פתח איתו את החצי השני של המפגש.
Comentarios