אוניברסיטת בן גוריון 27.05.2026

שבוע 26 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בן גוריון.

בכיתה י' אור פיינר ואושי קראוס

שיעור לימודי כמעט אחרון. אנחנו מודיעים לתלמידים על לוחות הזמנים. הם שומעים שהשנה מסתיימת ומביעים צר אמיתי. הם רוצים עוד כמה שיעורים.

ובכלל, הקשר שנוצר השנה טוב וחם ועמוק ועצבני ולימודי וחברי והכיתה חיונית ולמדנית, וקצת מפריענית ומאוד חברית וקולגיאלית.

אני לא אובייקטיבי? אבל זה גם מלמד על משהו חיובי.

אני מלמד את משל המערה מתוך מטרה ללמד את תורת האידיאות של אפלטון. אנחנו מספרים את הסיפור ומתחילים בתפקיד הפילוסוף על פי אפלטון. מגיעים, בלי תכנון, לצורות משטרים שונים ביוון העתיקה ואפילו מגלים שבזיליקום בא מבזילאוס (המלך היווני). אנחנו מנסים להבין את היחס בין מומחים ויודעים לבין נציגי הדמוס.

ומגיעים לפקידי האוצר במירכאות מול חברי הכנסת, למעמדו התלוי/ בלתי תלוי של בנק ישראל וכמובן לוויכוח על היחס בין הרשויות המחוקקת ומבצעת אל מול השופטת.

את הבעיות לא פתרנו ואנחנו יוצאים להפסקה.

אחריה אנחנו מתחילים לסכם את הנושא השנתי: אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה – מטפיזיקה.

צופים בפרק במראה שחורה ומדברים במשך שעה על המרקם שממנו עשויה ההוויה. מה זה? מה אלה המילים האלה?

אנחנו מדברים על הולוגרמות ועל ברקלי ועל מטריאליזם ואידיאליזם והבעיה הפסיכו פיזית, וממשיכים לדיון עמוק מאוד ומופשט מאוד ולא מאורגן מאוד ולא משויך לפילוסופים מסוימים. עושים פילוסופיה ולא לומדים פילוסופיה.

בכיתה יא' עדי חבין ותמר חנה נקש רות

את החצי הראשון פתחנו עם כיתה מצומצמת ומרוכזת במיוחד. התחלתי (תמר) מכמה פרטים ביוגרפיים על קאנט, כדי להיכנס לאווירה. דיברנו על ארבע השאלות שקאנט מבקש לענות עליהן בכתביו (חוץ מהשאלה "למה אני רשאי לקוות?", שעליה לא כל כך פירטתי). דיברנו קצת על פנומנה ונואומנה, על אפשרות והכרח, על דטרמיניזם וחופש, על חוק לעומת ציווי ושוב על צו היפותטי וצו קטגורי. אחרי זה נזכרנו ברצון הטוב וקראנו דברים יפים ומסבירים שקאנט אומר אודותיו. פספסתי כאן הזדמנות להציג בצורה מסודרת את מושג החובה, אבל פתאום היה לי דחוף לפתוח שיחה קצרה "על" גיוס לצבא ולמידת תורה (החזקנו דיון מכבד ומתון בנושא למרות הטיה ברורה של רוב הכיתה). בהתחלה התלמידות/ים היו משוכנעות שזה ויכוח מוסרי מובהק אבל כשהמשכנו משם לשאלות על מחלוקות עובדתיות וערכיות, על ביקורת אפיסטמית וביקורת מוסרית גרידא, הרושם הזה התרופף. משם המשכנו לדיון בוריאציות על רלטיביזם וניסיתי לשכנע את התלמידות/ים שיש בכל זאת לפחות עקרון שכולנו מסכימים עליו. מצאתי את עצמי אומרת, בניסוח קצת אחר, שכולם/ן רוצים/ות את הטוב. לכל הפחות נראה ששכנעתי אותן/ם שכל אדם קוהרנטי חושב שראוי להתנהג איך שראוי להתנהג, וניסיתי לשכנע גם שזה עקרון אתי של ממש ולא טאוטולוגיה ריקה – עקרון אתי מעשי שנגזרת ממנו חובה לרפלקסיה ולברירה מתמידה של מניעים. נזכרנו, אז, במושג של כלל מעשי, שבתור דבר שמכונן פעולה יהיה מה שנרצה לבחון – ככל שיהיה לנו כזה. אז קראנו את הפסקאות שמסביב לנוסח הראשון של הצו הקטגורי, ואותו, ואת הערת השוליים שמבחינה אותו מ"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (עם שני נימוקים שהם שוליים ביחס לזה שמצוי בגוף הטקסט באופן כללי יותר). בדקנו הבנה של העקרון על כלל מעשי שניסחתי "אם אני רוצה את x לעצמי, אקח את x לעצמי". תלמידות/ים בכיתה סברו שהן/ם יכולות/ים לרצות שזה יהיה לחוק כללי, אז פצחנו בהדגמה. בקבוקים, טושים, עטים וידיים זזו ממקומותיהם הרגילים, וגילינו שחוץ מזה שהמיקרוקוסמוס של הכיתה נעשה מיד לקצת פחות נעים (הגם שמצחיק), מושג הקניין, או המושג של "לעצמי", איבד את כל כוחו המעשי. התלמידות/ים היו משוכנעות/ים יותר ממה שאי פעם ראיתי אותן/ם, וכך גם העיד.ה אחד.ת מהן.ם. עם פנים מועדות לאומלס, או להופכים את עורפם אליה, הצטיידנו גם בנוסח השני, האפילו עוד יותר משכנע, של הצו הקטגורי.

בחצי השני של השיעור הצגתי  (עדי) בקיצור רב את אורסולה לה גווין, וקראנו את הסיפור "ההופכים את עורפם לאומלאס". היה מעניין ומועיל במיוחד להגיע אליו אחרי שיעור פילוסופיה שבו תמר המשיכה להכיר לנו את קאנט ואת הצו הקטגורי, בצורה שהיתה מוחשית ומעניינת מאוד וגייסה לדיון את התלמידות, שניכר היה שהתאמצו לתפוס ולהטמיע את הרעיונות במחשבתן.

ציפיתי מאוד להגיע לסיפור הזה, אחרי שכמה מהתלמידות, כבר בכיתה י', סיפרו שכאשר ליה, בוגרת דרך רוח שביקרה בבתי הספר שלהם, הציגה את התכנית דרך הצגת דילמה שהיא למעשה עלילת הסיפור. השתדלתי לא לעצור יותר מדי במהלך הקריאה, ואף על פי כן היו כמה נקודות שהזמינו עצירה ותשומת לב. מבלי שהעליתי את הנושא עדיין, התלמידות במהרה העלו את נושא הציפיות שלנו מיצירה ספרותית: האם תמיד חייב להיות משהו רע כדי שהיצירה תהיה טובה, משמעותית? הדיון הפך לוויכוח שהתלהט מעבר לרצוי, וכך רק בשיעור הבא נחזור לחשוב על הטקסט ודרכו לחזור על כמה מהמושגים שדיברנו עליהם לאורך השנה.

בכיתה יב' של יעל איזנברג ונוריאל פריגל

למעשה, זהו השיעור האחרון של לימוד "באמת". להפתעתי ושמחתי, הצטרפו אלינו לשיעור מספר לא קטן מבאי היום הפתוח. ביקשתי שהשיעור האחרון יכנס את הפרויקט של השלוש השנים הללו, וגם של השנה הנוכחית, כלומר התחלנו במטאפיסיקה ונסיים במטאפיסיקה (או ליתר דיוק, המטאפיסי), ובשנה הזו שהמוטיב הוא החיים המודרניים והשקר וההיעדר שבהם. זה לא שיעור של הוראת פילוסופיה (כבודה במקומה מונח), אלא שיעור של פילוסופיה, של עשיית פילוסופיה ושל טענה פילוסופית. זו הרצאה שביקשתי להתייחס לרגש המטאפיסי והחיים המודרניים.

ביקשתי להתייחס לנושא הפילוסופי ולהעבירו דווקא דרך טקסטים של משוררים: בודלר, ת.ס אליוט ופרידריך הלדרלין.

התחלנו בטקסט "השתכרו" של בודלר הקורא לנו לעשות הכול כדי להפיג את תחושת הזמן, את היחס אליו, אם זה נעשה על ידי השתכרות מיין, שירה או מוסר. הכול שווה. זו טענה כבדת משקל שיכולה לעלות רק בעת המודרנית (החל מהנאורות), אין כבר אל,  מטאפיסיקה, המעמד של הדת דועך, הפילוסופיה "ניצחה" והביסה את עצמה (וזה רק במאה ה19! אנחנו ב2026 והמצב גרוע יותר אנחנו רק גרסה מתקדמת של זה). לכן, הכול אותו הדבר, העיקר לברוח מתחושת הזמן.

בודלר מדבר על כך שהאמן המודרני, האמיתי, "ההירואי" תופס ביצירתו את ההווה ואת העבר, את הזיקה לעבר. ומי עושה זאת יותר מאשר אליוט בארץ השממה? קראנו קטעים מהפואמה, עם תחושת המועקה, עם המוות המרחף בכל מקום לאחר מלחמת העולם הראשונה (ושוב, זה רק ב1922!), החיים העירוניים הריקים ממשמעות ומלאים ב"זבל", תרתי משמע. הניסיון לשים סגנון מיתי על תוכן חסר מיתיות, הגעגוע למיתוס ולאלים. כל זה בא לידי ביטוי בפואמה הנפלאה הזו.

מכאן העליתי את טענתי, הזכרתי שוב מהי מטאפיסיקה ומהן הן השאלות הגדולות, ולמעשה שאלות הקיום הגדולות. למה אונטולוגיה אינה מספיקה עבורנו (היא לא עונה על שאלת הלמה). ומכאן אזכור המושג "הרגש המטאפיסי" שניטשה מדבר עליו בחמלה ובלעג, כלומר שכל התיאוריות המטאפיסיות של האדם נובעות מרגש, ואני מוסיף, מצורך, ועל זה יש להתגבר. ואני טוען, לא! זו בדיוק הבעיה. זה השקר שמוכרים לנו (בין השאר), בעת המודרנית (ובטח הפוסט מודרנית). הצבעתי על כך שמאחורי כל מחשבה (ופעולה), שלנו ישנה מחשבה או הנחת יסוד מטאפיסית.

אז מהי המחלה של העת המודרנית? השימוש במטאפורות, הכול זה מטאפורות, אין דיבור "אמיתי", יש רק כאילו, העמדת פנים והתפלשות בה. אבל אנחנו לא יכולים באמת לא לדבר רק במטאפורות, השפה מחייבת, השיח הכן מחייב זאת, שגם אם לא יודעים עדיין תוכן המטאפורות הללו (אמת, חירות, שוויון, קדושה, מגדר, מיניות, זהות בלה בלה בלה, שמתגלגלות ללהט של אידיאולוגיה פוליטית, אקדמית, אידיאולוגיה חברתית, אג'נדות חברתיות, הכול מסווה לחרדה) אנחנו חייבים את זה כדי שתהיה הוויה אנושית משותפת יציבה. חוסר הידיעה לא מצביע על אי קיום. אי אפשר לדבר במטאפורות כאשר הדבר שעבורו המטאפורה נאמרת נתפס במקרה הרע כלא קיים ובמקרה הטוב כלא ניתן לידיעה.

לאחר מכן הבאתי עוד קטע של בודלר, על כלב שמגיש לו הכותב בושם להריח, אבל הכלב נבעת ונובח ונרתע לאחור. על כך הכותב קוצף, ואומר לכלב שהוא כמו הקהל שלו, הבשמים מעוררים את עצביו, וכל שהיה רוצה זה צואה ולהתענג עליה, כל שהקהל רוצה הוא לקבל גללים. מה יותר מזה מתר  את החיים המודרניים? בודלר שהוא עצמו ממבשרי העת המודרנית ונושא הגללים, מבין את הבעיה, למה לא מצביעים על הטוב? המאושר? למה לא טוענים לו? למה אנשי המודרנה מתעניינים רק בפרובוקטיבי, בציני המהביל, בחרדות ובטרגי? יש בכך משהו חולה.

לבסוף סיימתי בשיר יפהפה של הלדרלין. המדבר על כך שבנעוריו היה שמח בבקרים ובוכה בערבים, אבל עתה שהתבגר, הוא מתחיל את היום בספקות אבל סוף היום הוא קדוש ושלו. איזה מסר מהמם של בגרות, של חוסן, ואמרתי לתלמידות שזה מה שאני רוצה להעביר להן, מה שאני מייחל להן, שגם יהיו ימים קשים, ולא הכול מסתדר בחיים, אנשים יאכזבו, יהיו כישלונות, לא נשיג כל מה שאנו רוצים, נגלה דברים לא נעימים, ולמרות שנחזור בלי תשובות עדיין לשאלות הגדולות, צריך להמשיך להרגיש, לשאול, ושאני מאחל להם שגם בלי תשובות, יהיה להן את הבית לחזור אליו, שסוף היום שלהן יהיה קדוש ושלו עבורן גם כן.

השיעור היה בריכוז מוחלט, הייתה אוירה של משהו משמעותי בכיתה (ולא רק סיום שנה, האוירה שרתה גם על באי היום הפתוח). בסופו, באו תלמידות בדמעות (שלא שמתי לב לכך בשיעור עצמו), זה נגע בי שזה נגע בהן. עשיתי משהו משמעותי היום, היה שווה להתחיל אותו עם ספקות.