פייר, מעניין אצלנו. נשבע! 😊 הנה תצטרפו לרגע לכל אחד מהשיעורים שהתקיימו אמש במרחב המקוון של בית החינוך באונ' ב"ג ותבינו בדיוק על מה אני מדבר:
מחזור ב' (יב')
היסטוריה (ד"ר ערן בוכלצב) - כדי להעמיק בתחומי הלימוד בהם עסקנו בשנים הקודמות, ולאור הסוגיות הבוערות בארץ ובעולם, התחלנו בסדרת שיעורים שתעמיק בלמידה אודות הלאומיות.
במסגרת זו קראנו היום יחד את עיקרי גישתו של אדריאן הייסטינגס בספרו "בנייתן של אומות", וקיימנו דיון אודות הסוגיות השונות העולות בו. כל תלמידה בחרה מדינה אחת, והתחילה להעמיק בחקר אודותיה.
בהמשך ננתח כל מדינה ביחס לגישה ההיסטורית, ונכיר גישות נוספות בחקר הלאומיות.
פילוסופיה (יותם שטינבוק) – אתמול בשיעור חזרנו על המשנה המטאפיזית של דקארט ושל יום. הטקס שבו חוזרים במהירות על כל החומר לקראת בחינת הבגרות מתברר כאירוע כמעט מיסטי שמשלב תחושה כמו-נוסטלגית מחד והסתכלות ממוקדת ומפוקחת אל עבר העתיד מאידך. התלמידים חדים ומפוקסים, השיעורים הדוקים, קצביים ואינטנסיביים. שונה מאוד מהגישה הסדנאית והרגועה שבה למדנו עד כה, אבל הולם את רוח הזמן ואת הנסיבות.
מחזור ג' (יא')
היסטוריה (ד"ר אבי-רם צורף) - אתמול עשינו שיעור מבואי רחב נוסף, שעסק בהוויה הדתית בסין, מה שמכונה במחקר "הדת הסינית" או "הדת העממית של סין" ובקונפוציאניזם, דאואיזם ובודהיזם.
התחלנו את השיעור בניסיון לקחת צעד אחורה ולבחון את המושג והקטגוריות שבהן אנחנו עושות שימוש - "דת", ובגנאולוגיה שלו, ובייחוד על האופן שבו ספג מושג זה את המשמעות שיוחסה למושג ה-religio החל מהמאה השש-עשרה.
עסקנו בבעייתיות שיש בשימוש במושגים מן הסוג הזה וביחסי הכוח שהם משרתים. משם עברנו לדיון בסין עצמה. דנו בהוויה הסינית הדתית העממית, ובעובדה שהיא איננה מוגדרת בהתאם לשלוש המסגרות הדתיות אלא קודמת להן מחד ורוויה בהיבטים משלושתן מאידך.
עסקנו באופיו של פנתיאון האלים הסיני ובמשמעות של דמויות האלים כדמויות היסטוריות. משם עברנו לדיון בקונפוציאניזם ובתפיסת ההשתלמות המוסרית והגשמתה בחיי המשפחה והחברה, בחשדנותו של קונפוציוס ביחס לשפה ובדבקותו בשירה במקביל. דנו גם בתמורות שחלו במסגרת הקונפוציאנית עם הפיכתה לשיטה כוללת, בתחילה בתקופת חאן, ומאוחר יותר בניאו-קונפוציאניזם של תקופת סונג. משם עברנו לדיון בדאואיזם, בתפיסת הדאו של לאו-דזה ובדגש על דימויי ההתרחקות מן התרבות, ובתפיסת אי-העשייה, והמשכנו בתיאור התגבשותה של המסגרת הדתית הדאואיסטית ו"דרך המסדר השמימי" בשלהי תקופת חאן. משם עברנו לדיון בבודהיזם ובמעברו לסין, בארבע האמתות הנאצלות של הבודהא, ובתפיסת הקיום כדוקהא, כלומר כסבל, ובניגוד בין עמדה זו לבין הקונפוציאניזם והדאואיזם, ופולחן האבות שרווח בסין, ניגוד שאיתו היו צריכים הבודהיסטים להתמודד.
דנו בהשפעה שהיתה לכניסת הבודהיזם על הרחבת הדמיון המיתולוגי הסיני והכנסתם של מושגי זמן-מרחב חדשים. לאחר מכן התלמידים התחלקו לחדרים וקראו קטעים מתוך מאמרות קונפוציוס, ודנו במושגים העקרוניים שמופיעים בחיבור, על איש המעלה, חכמת השלטון וכיבוד הטקסים, ותפקידם של האחרונים בתהליך ההשתלמות המוסרית והגשמתה הציבורית.
ספרות (ענבל המאירי) - את השיעור התחלנו עם הציור של ורונזה, אפולו רודף אחרי דפנה, ולאחריו עם דמויותיהם של באטמן וספיידרמן, ודרכם תהינו על פשרה של המטמורפוזה: האם היא משחק או שאלה של מהות?
האם ההתגלגלות בדבר מה אחר ממציאות חיינו מכסה את האמת שבאדם או דווקא מגלה אותה? מה הרווח ומה ההפסד הכרוכים בשינוי הצורה? ואיך ההשתנות הזו משפיעה על סביבתו של הגיבור שמשנה צורה?
אחר כך בחנו את האופן שבו אנו מתייחסים לעולם - לבני האדם ולטבע - דרך יחסי אני-אתה אני-הלז של בובר ועמדנו על ההבדלים שבין יחסי זיקה המושתתים על כבוד הדדי, אמפתיה ויכולת להרגיש את הצד השני, לעומת יחסים המושתתים על היררכיה, סמכות, "כשיש ידיעה אבל אין קירבה, כשהאחר נועד לשימוש מסוים, למלא תכלית", כמו שהגדירה הקבוצה (ועלו דוגמאות של יחסי מנהל-עובד, מורה-תלמיד, אדם-בעלי חיים ועוד).
כדי להדגים כיצד פועלים מנגנוני הדרה וכיצד הקריאה בשם מכתיבה את יחסנו לדברים, קראנו את השיחה בין אליס ליבחוש ומה קורה לה ביער שבו לדברים אין שמות ("מבעד למראה"), וגם קטע קצר של מאיר שלו על יתוש האנופלס (שמבחינת מערכת החינוך של שנות ה-50 "לא היה חרק אלא מחבל... שביקש להחריב את המפעל הציוני", בעוד אצל ג'ראלד דארל ישנם "כמה יתושי אנופלס מעניינים"). עם המחשבות על טיבה של המטמורפוזה ועל יחסי אני-אתה, אני-הלז, התחלנו בקריאה צמודה של "הגלגול". עד מהרה נכמרו הרחמים על גרגור ששונא את עבודתו ומרגיש כלוא בה ומדוכא כאשר בו בזמן הוא מתמודד עם השינויים הפיזיים שמתחילים לחלחל פנימה והחוצה, התהפכה הדעה על סגן המנהל, והלך וגבר המתח (ואיתו הניחושים) לקראת המפגש הצפוי לגרגור איתו ועם בני משפחתו.
פילוסופיה (אילן בר דוד) - פתחנו בדיון על המתח בין עובדות ל"אמת היחסית", שלפיה בני האדם מסיקים מסקנות כלליות על סמך תצפיות חלקיות אך משוכנעים שהצדק בידם. קראנו את המשל "העיוורים והפיל" שהמחיש את הסוגיה.
משם קיפצנו לפרספקטיביזם של ניטשה, תפיסה לפיה הידיעה וההערכה של המציאות אפשרית רק באמצעות פרשנות מנקודת מבט רלטיביסטית-סובייקטיבית. גישה זו מדגישה שאין אמת עובדתית מוחלטת אחת.
האמת היא תוצר של נקודות מבט שונות הנשענות על הניסיון האישי של האדם, ניסיון התלוי בזמן, במקום בחברה, בחינוך ובמבנה הנפשי של האדם הספציפי – כל אלה מעצבים את פרשנותו ומהווים את מניעיו האישיים (אינטרסים, צרכים וכד').
לאחר השיחה החופשית עברנו לקריאת סעיף 260 מתוך ספרו של ניטשה "מעבר לטוב ולרוע לגניאולוגיה של המוסר". דנו בהבחנות "מוסר אדונים"; "מוסר עבדים"; "טוב ורע"; "טוב ורוע".
כמו כן הרחבנו את הדיבור על המושג החשוב רסנטימנט – רגש הטינה.
בסוף השיעור דיברנו על מה שעומד מאחורי הערכים הנשגבים, ועל הצורך ב"חשד פסיכולוגי" שחושף את מה שעומד מאחורי הערכים הללו. הדגמנו: עזרה לזולת יכולה להיות לשם הגברת הערך העצמי, הצידוד בדמוקרטיה יכול להיות לשם מראית העין להיראות מוסרי.
קינחנו בכמה קטעים של פרופ' מאיר בוזגלו בהרצאתו "על מעלת החמלה".
מחזור ד' (י')
ספרות (עידו פלד) - הכיתה עדיין מתגבשת: לא כל הבנות שהיו בשיעור שעבר הגיעו היום, והגיעו בנות נוספות. תיכננתי להמשיך היישר מהנקודה שעצרנו בה בשיעור שעבר, אבל בפועל מחצית מהכיתה היו תלמידות חדשות, אז זה קצת היה קשה.
קראנו קטעים מתוך הפואטיקה של אריסטו וחילצנו משם הגדרה מסוימת לספרות, דיברנו עליה והתנגדנו אליה. אחרי ההפסקה קראנו את הפתיחה של "העין הכי כחולה" ודיברנו על האופנים שהטקסט מעורר תחושות רדיפה ומצוקה, ושאלנו מה בהגדרה של אריסטו מתאים לטקסט כזה ומה לא מתאים. לקראת סוף המפגש התחלנו לקרוא את "נמוך קרוב לרצפה" של הנדל, ומשם ביקשתי מהן לכתוב על בחירה משמעותית שהן לקחו.
חלק כתבו סיפורים מאוד אישי וחלק כתבו דברים יותר כלליים על "מה זה לבחור". אני מרגיש בשלב הזה שמשימות הכתיבה זו דרך בעיקר להבין מי הבנות ולהכיר אותן טוב יותר, ולאט לאט להבין את הקבוצה שמתגבשת כאן...
פילוסופיה (ד"ר רמי גודוביץ) - פתחנו את השיעור בניסיון להבחין בין השאלות: למה ראוי להיות מוסריים? למה אנחנו מוסריים? ו- מה הופך מעשה למעשה מוסרי?
פגשנו למפגש קצר את קאנט, סוקרטס, אריסטו, אפלטון, יום, מיל ואפילו הובס. כל אחד הוסיף נקודה במפה שפרסנו. קראנו קטע מאפלטון בו גלאוקון טוען נגד סוקרטס שאילו היה בידם, אנשים לעולם לא היו עושים את הטוב אלא דוקא גורמים עוול.
זו היתה הקריאה הרצינית הראשונה שלנו והתלמידים היו מרוכזים והפתיעו אותי בריכוז ובעניין שגילו למרות השפה בה סביר שאינם מורגלים. פנינו לשאלה מה הופך מעשה למוסרי והנגדנו את הדאונטולוג עם התוצאתן.
הדיון, מתחילת השיעור היה ערני ביותר אך דבר לא הכין אותי למה שהתפתח מכאן. פניתי לדוגמאות מוכרות- נהג הקרונית שיכול לבחור להציל 5 אך לדרוס אחד, המנתח היכול להקריב אדם תמים שבא לחיסון שפעת אך להציל 5 חולים הזקוקים להשתלה.
הכנתי סדרה של שקופיות המתארות את הווריאציות וההתפתחויות בדוגמא. אך בכך התמצא תפקידי. התלמידים לא נתנו לי כמעט להכניס משפט. למעשה, הם לא כל כך נזקקו להדרכתי. הם הובילו את הדיון וקיימו שיח סוער ומלא חיים שהזכיר שכל הזום הזה לא באמת יכול לפגוע בסקרנותם והתלהבותם של תלמידים. אה, וכמעט ששכחתי. בשלב כלשהו בשיעור, כבר שכחתי באיזה הקשר זה עלה, התעורר דיון מרתק על ״המאבק על האסי״, על חוק נכסי נפקדים, ועל היחסים המורכבים בין אתיקה, פוליטיקה ותפיסה חברתית ביקורתית. השיח היה מרתק, מגוון ובעיקר סובלני.
Comments