'שעטנז' של שיעורים התקיימו אמש בבית החינוך של אונ' בר אילן – פרונטלי, היברידי וזומי. תאמינו או לא, זה עבד, פחות או יותר. הנה לפניכם:
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס (שיעור היברידי):
אושי וכמה מתלמידינו היו אתמול בבידוד, ולכן החלטנו לערוך שיעור היברידי - אני והכיתה נפגשנו בבר אילן והמבודדים הצטרפו אלינו בזום שהוקרן על הלוח. בשיעור הראשון גמרנו לקרוא יחד את ״רצ׳יטאטיב״ של טוני מוריסון.
חלק מהתלמידות ממש נתפסו לסיפור, חלק לא כל כך. ההתמודדות עם המבנה ההיברידי של השיעור צרכה הרבה מהאנרגיה שלי, ואולי גם של הכיתה, ולתחושתי היינו קצת מפוזרים.
בחצי השני הובלנו את שאלת הזיכרון שמלווה את הסיפור לכל אורכו וגם חותמת אותו (״מה לעזאזל קרה למגי?״) לתרגילי כתיבה. העתקתי את השיעור מענבל המאירי - תודה!
בשלב הראשון התלמידים התבקשו לכתוב 10 משפטים שמתחילים ב״אני זוכר/ת...״ - משימה פשוטה יחסית, לכאורה, אבל כל אחת לקחה אותה למקום אחר לגמרי.
הרבה ביקשו להקריא (גם התלמידים שלמדו מרחוק, מה שהיה מאוד נחמד).
בשלב השני כל אחת בחרה את אחד המשפטים ופיתחה אותו לטקסט קצר, אבל בלי המילים "אני זוכר/ת". התרגילים היו יפים ומאוד אישיים, והיה מקרב לבבות לקרוא אותם יחד. זו הייתה סגירה יפה לשיעור מעט מבולגן.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית (שיעור פרונטלי):
צפינו יחד בסרט "אדמה משוגעת" של הבמאי דרור שאול. הסרט שיצא לאקרנים ב-2005 עוסק בחיי הקיבוץ בשנות השבעים, ומבוסס על זיכרונותיו של הבמאי בילדותו.
הצפייה בסרט הייתה מאתגרת, ובשיחה עם התלמידים עמדנו על הקושי: המציאות המתווכת לנו, הנגועה במעשים קטנים וגדולים של אלימות, נמסרת לנו מנקודת מבטו של ילד בן שלוש עשרה. נקודת המבט הילדית חושפת אותנו לאופן שבו הגיבור, כמו גם ילדים אחרים, היו חשופים לאלימות מסוגים שונים ללא הגנה.
האלימות כתמה חוזרת בסרט הובילה אותנו לדיון בשאלת הביקורת על הקיבוצים, ועל האידיאולוגיה והנורמות שהכתיבו את אורחות החיים בו. הקונפליקט בין צרכי הפרט לבין צרכי הקולקטיב, עליו דיברנו כשלמדנו את המחזה "הוא הלך בשדות", ואת הסיפור "דרך הרוח", מוביל גם בסרט למצוקה של יחידים, ולמוות.
בהקשר זה שוחחנו גם על כותרת הסרט: "אדמה משוגעת". האדמה לכשל עצמה איננה משוגעת, והשיגעון הרי קשור במעשיהם של אנשים, במה שהטמינו בה, והזרעים שהטמינו לא הצמיחו את החברה שלה קיוו.
הביקורת הזו נשמעת בסרט מפי האם הקוראת לבנה לעזוב את הקיבוץ, ובעזיבה זו מסתיים הסרט.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה (שיעור ב'זום') :
המשכנו להתעמק בפילוסופיה של דייוויד יום דרך קריאה רציפה של טקסט. ביררנו את ההבדלים בין רושם ומושג ושוב התעכבנו על היחס בין גיאומטריה לשאר המתמטיקה. כמו כן, כתבנו תרגיל שכותרתו "מהי מטרת הפילוסופיה לדעת יום"? התלמידים כתבו נהדר.
היה לא פשוט כלל בזום. הבעיות הרגילות: לתלמידים לא נעים לפתוח מצלמות, קשה להם לעקוב אחר המתרחש ובאופן כללי הם מעדיפים שיעורים פרונטליים. סיימנו מעט לפני הזמן בתקווה גדולה להיפגש בשבוע הבא.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ (שיעור פרונטלי):
השיעור החל בדיון סוער על פוסט שזכה לתפוצה ברשתות החברתיות בו לכאורה נתונים שלכאורה מלמדים כי למחוסנים הסתברות גבוהה מללא מחוסנים להדבק בנגיף האומיקרון. בדיון, ביקשתי, על סמך רסיסי המידע שדליתי מהנתונים להסביר מדוע זו לאו דווקא המסקנה העולה וכי חריצת שיפוט דורשת מידע רב נוסף. עם הגיעי הביתה מצאתי מאמר הדן בממצאי המחקר המדובר ומסביר את אי ההבנה שנוצרה וזכתה לשימוש נרחב בידי מתנגדי חיסונים.
חזרנו לחומר הלימוד ולחזרה על דויד יום. הצגנו את מבנה המהלך היומיאני: המאמץ לבחון האם אמונותינו מבוססות, בחינה שמובילה את יום למטוטלת בין המסקנה הרציונלית: אין הן מבוססות, לבין המסקנה הפסיכולוגית-נטורליסטית: טבענו לקבל אמונות אלה. לעולם השכל יהיה עבד לכוחות הפסיכולוגיים. חזרנו למאמצי יום לאפיין את המרכיבים של תפיסתו: הרשמים והאידאות והקשיים העולים במאמץ המטילים ספק בקוהרנטיות של העמדה.
עברנו לבחון את הניתוח שמציע יום של האבחנה בין דמיון וזיכרון וראינו שעולים בה קשיים דומים. במהלך הדברים למדנו שבניגוד לאמונה מקובלת בקרב חובבי מדע בדיוני, אי אפשר ״להשתיל״ לאדם זיכרון.
אפשר אולי לגרום לו לאשליה שהוא זוכר משהו אולם זה לא יהיה זיכרון. מיום, חזרנו לביקור ב״הגיונות״ של דקארט. קראנו יחדיו את ההיגיון הראשון ונזכרנו במהלך הספק, בהנחות החקירה של דקארט ובטענות המוזרות שטוען דקארט על המתמטיקה והאלגברה.
בניטשה מולידה שיח אחר מן הפילוסופים הקודמים שלמדנו והיה בזה שינוי מרענן ומבורך. לאחר מכן נחשפנו לביקורת של ניטשה על הנצרות ועל התרבות האירופית בתקופתו ובשבוע הבא, ככל הנראה, נמשיך את הקריאה בכתביו.
התלמידים והתלמידות נהנו מאוד וניכר היה שטוב להם.
Comments