במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
מפגש לפני אחרון ואנחנו משלימים את הנושא של השיעורים האחרונים: מתיחת קו מ"המלחמה הגדולה" אל התקופה שאחרי מלחמה גדולה – משאלת הרוע של מלחמת העולם השנייה אל השאלה הגדולה, מה מתעורר באנושות בימים שאחרי מלחמה כזו. דרך האקזיסטנציאליזם והאבסורד הגענו בשיעור שעבר למחזה של יונסקו, "קרנפים" (1958), ובשיעור אתמול חזרנו על הדברים והשלמנו את הצפייה במחזה, עם עצירות קצרות לדיון.
לאחר ההפסקה עברנו למשחק, תרגיל בדרמה (בכל זאת אנחנו עוסקים בתאטרון) שעשוי לעורר מחשבות ותחושות שמהדהדות את המחזה. יצאנו החוצה ועמדנו במעגל בעיניים עצומות עם ידיים מאוגרפות לאחור. ביד של תלמיד אחד הטמנו מפתח קטן. כשנפקחו העיניים ניתנה המשימה: עלינו לגלות אצל מי המפתח. הכללים: (1) הידיים של כולם נותרות מאוגרפות לאורך כל המשחק. (2) מי שהמפתח אצלו יסתיר זאת כאילו חייו תלויים בכך. מכאן עוברים לכמה שלבים של חקירה: בתחילה מסתובבים בחלל ורק נועצים מבטים זה בזו (אסור לדבר). בהמשך, לכל אחת ניתנת הזדמנות לשאול שאלה ישירה אחת חבר או חברה (החל מ"המפתח אצלך נכון?" וכלה ב"תגידי, הידיים שלך מזיעות עכשיו?"). השלב הבא הוא האשמות: לכל אחד ואחת ניתנת ההזדמנות להאשים חבר או חברה: "ברור שהמפתח אצל שני כי היא הייתה לחוצה כשהיא נשאלה, ובכלל, היא טיפוס מפוקפק..." השלב האחרון היה הצבעה. העלינו את הנאשמים והנאשמות על הלוח, ונערכה הצבעה גלויה שבסיומה יכלה הנאשמת לשאת דברי הגנה. המשחק היה מהנה ועורר התלהבות רבה (בייחוד כשהאשם האמיתי הצליח לחמוק). אולם כשהרוחות נרגעו, ניסינו לחשוב ביחד אילו תחושות ומחשבות התעוררו, ובשלב הבא – כיצד הן קשורות למחזה, שעליו עדיין לא דיברנו כשלם. נושאים רבים מתעוררים כגון "פרט מול כלל", "לחץ חברתי", "שכנוע כתוצאה מנימוקים של אחרים", "העובדה שאנחנו חברות השפיעה עליי". את כל אלה אנחנו מחזירים עכשיו למחזה של יונסקו, ומדברים על התקרנפות. על קונפורמיזם. על מה המחיר של "ללכת נגד הזרם" (כפי שחלקן כתבו בחיבור מהשיעור שעבר), ומה המחיר של להיכנע לו.
הדיון מוביל באופן טבעי למציאות הנוכחית שלנו, בישראל. רוני ואני מגלים שאנחנו חלוקים מעט על שאלת ההתקרנפות בישראל – מה טיבה, האם היא אמנם קיימת, האם ניתן לכנות אותה כך? אנחנו מנכיחים את המחלוקת הזו מול התלמידות ושואלים לדעתן, כשאנחנו מקווים שבכך אנחנו מצליחים ליצור "מודלינג" של שיחה על נושאים טעונים מתוך כבוד הדדי, הקשבה ושיח ער.
השיעור מסתיים והשנה – כמעט. התחושה מוזרה מעט. האומנם זו שנה שאפשר לסכם אותה?
בכיתה יא ' של מורן בנית ושי אטר
אתמול השיעור התחלק לקריאה ב"העין הכי הכחולה" ולקריאה במשתה.
בחלקו הראשון של השיעור קראנו עלילה העוסקת במפגש של אחת מגיבורות הסיפור עם ילד שחור בן למעמד גבוה ומהוגן יותר. ראינו כיצד האלימות היא בין דורית, שקטה ובלתי מורגשת לעיתים. שמנו לב שהקורבנות מקרבנים בעצמם, וכיצד בתחתית סולם הקורבנות נמצאת הגיבורה פקולה. עוד שמנו לב שהפרק מתחיל מאלימות ברמה החברתית, התרבותית, בדמות הדרישה להתחסדות מצד ג'רלדין, המתוארת כחסודה מינית ובה בעת כעצורה, מנועת עונג, וכתוצאה מכך - חסרת יכולת לאהוב. הדרישה למיקום חברתי כזה היא כדי להיבדל משחורים "פחותים" - להדוף את הגסות המיוחסת לשחורים בדרך כלל. מחירה הוא גזילת חופש עצמית, וזו מובילה לפגיעה בבנה, עד כדי חוסר יכולת לאהוב אותו, והוא בתורו פוגע בפקולה ובחתול מוכה גורל.
לאחר מכן התפתח דיון על עצם חווית הקריאה - האם בקריאה כזו ביצירה בדיונית, תוך עניין, סקרנות ואפילו הנאה - אנחנו מנרמלים את האלימות? הועלו נימוקים לכאן ולכאן, מצד אחד, אנו מעוניינים לשמור על האנושיות שלנו, ולשם כך אולי לוותר על המרחק בינינו ובין הנקרא. במקרה כזה יכול להיות שהנקרא בלתי נסבל עבורנו. מנגד, בהמשך למחשבה ארנדטית - יש אפשרות להציג את הבנאליות של הרוע (לא במובן הפקידותי) ובכך לסייע במיגורו. להכיר בכך שהרוע הוא חלק מן האנושיות ולהבין אותו, כפי שההתנגדות לו היא חלק מהאנושיות. בצד זה - לקרוא על הרוע הוא שלב בהתנגדות לו. שמנו לב שקו המחשבה הראשון - דומה למחשבה האפלטונית על הבעיות בפואטיקה, ובאופן שבו היא סוחפת אותנו!
בחלקו השני של השיעור דנו בארוס כפי שמציגה אותו דיוטימה.
שמנו לב לחלק הטיעון בו דיוטימה טוענת שארוס אינו יפה: כאן דיוטימה מביאה את האפשרות לספקטרום, למה שנמצא בין היפה למכוער. ארוס חסר את היופי אך מכאן לא נובע שהוא מכוער.
ההסבר לטיבו של ארוס מובא גם בצורת מיתולוגיה על אודות הוריו האלים.
דיוטימה טוענת עוד שארוס אינו אל, משום שכל האלים מאושרים ויפים וארוס אינו יפה.
הצענו שתי דרכים להתנגד לטיעון: ראשית, לכפור בטענה שכל האלים מאושרים ויפים. שנית, להתנגד למבנה הטיעון משום שזהו כשל no true scotsman. מובלע בטיעון שלהיות מאושר ויפה מהותי ללהיות אל. דיוטימה וסוקרטס מקבלים את ההנחה אך אנחנו לא חייבים.
דיוטימה ממשיכה וטוענת שארוס הוא מעין פילוסוף, הוא מצוי בין היודע והבור, ומשתוקק אל החוכמה, משום שזו יפה.
גם טענה זו העלתה קשיים, והצענו שניתן לכפור בה בשני אופנים:
ניתן לטעון שלהגיד 'החוכמה היא יפה' זו טעות קטגורית. חוכמה היא לא יפה או מכוערת, המושג לא מתאים לה.
לחלופין ניתן לטעון שאין פה בעיה מושגית קטגורית, אבל החוכמה אינה יפה אלא מכוערת למשל.
שמנו לב שדיוטימה מביאה את עצם המחשבה הא-בינארית לתוך המשתה. ארוס אינו בן אלמוות ואינו בן תמותה, אינו חכם ואינו בור, אינו יפה ואינו מכוער. הצענו שזו צורה חתרנית של מחשבה נשית, אך גם שסוקרטס שמח לקבל אותה.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
בחינת הבגרות בפילוסופיה – בהצלחה רבה לתלמידים!
Comments