אוניברסיטת בר אילן 03.05.2025

שבוע 25 בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באוניברסיטת בר אילן. 

בכיתה י' של מורן בנית ושי אטר

השבוע עם כיתה י׳ המשכנו בקריאה באולסן וקאנט.

נתחיל בזה שההתמודדות עם הטקסט של קאנט קשה ואנחנו פוסעים לאט ממשפט למשפט. יחד עם זאת, אנחנו מנצלים את השחרור היחסי (הרגעי?) מכבלי הבגרות, כדי להקדיש זמן גם להתמודדות עם הבנת הנקרא בטקסט מורכב יותר מהטקסטים הקודמים שקראנו (מיל ומובאות מאתיקה ניקומאכית). הזכרנו את היריבים של קאנט - אתיקונים של מידות, וגישות תוצאתניות.

אלה טענה שהטיעון נגד אתיקת המידות, המבוסס על הדוגמה של רשע קור רוח, הוא ״רק דוגמה אחת ולא בהכרח מייצג״, וכך למדנו את כשל ״קטיף הדובדבנים״ של בחירת דוגמאות סלקטיבית.

תוך השהיית ספק, המשכנו עם הטענה של קאנט שהרצון לבדו הוא טוב באופן בלתי תלוי. אם כן, פעולה מוסרית היא פעולה שהמניע לה הוא הרצון הטוב. התעכבנו על הדוגמה של קאנט לגבי חיוב חיים. קאנט נותן ערך מוסרי לבחירה בחיים. אך אם המניע לכך הוא ייצר הישרדותי - זו אינה פעולה מתוך כוונה מוסרית. דריה ומיג הבחינו שזו אינה בחירה חופשית אם אנחנו רק מתקיימים לפי הדחף. כיף גדול, כי זהו כל רעיון האוטונומיה של התבונה על רגל אחת. רק אם אנחנו מעוניינים, למשל, לסיים את חיינו, אבל רואים לנו חובה להישאר בחיים (אולי למען מישהו אחר?) אז הבחירה שלנו נעשית מוסרית.

הגענו אם כן לכך שפעולה מוסרית אם״ם היא מונעת מהרצון הטוב, והרצון הטוב הוא רצון לפעול לפי חובה, אבל איזו? שמנו לב שהרעיון של חובה מביא אסוציאציות לחיצוניות: חובות דתיות, חובות במשפחה, חובות במדינה וכו׳. אבל החובה של קאנט היא חובה פנימית, חובה לפעול לפי צו מוסרי פנימי. מהו תוכן אותו צו?

הגענו לצו הקטגורי בניסוח הראשון: עשה מעשה רק אם אתה מוכן שהכלל המעשי המניע אותו יהפוך לחוק כללי. הצענו שתי פרשנויות: הראשונה, הפשטנית הדומה ל״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״. לא נרצח כי לא מוכנים שהחוק הכללי הוא שמותר לרצוח.

אבל קאנט מתמקד דווקא בדוגמה כגון הפרת הבטחה, והמשמעות הלוגית של הפיכתה לחוק כללי: מותר להפר הבטחות <=> מותר להפר דבר שחייבים לקיים <=> מותר להפר דבר שאסור להפר. הצורה הלוגית מגלה את הבעיה במקרה הזה.

טענתי שהדבר דומה לבעיה עם שקרים. לשמחתי, התלמידות הקשו שזה לא טריוויאלי. צודקות. נכנסנו לדיון על אמת אובייקטיבית. נתנו בתור דוגמה את הטענה ״כדור הארץ מסתובב סביב השמש״. אנחנו מקבלים אותה כאמיתית או לא לפי קונצנזוס מדעי. אבל אם השקר מותר, אין משמעות לקונצנזוס. המושג של הסכמה עובדתית מאבד משמעות. בהכללה, הרעיון הוא שללא הבחנה נורמטיבית בין שקר ואמת והעדפת האמת - היכולת לוודא ככקהילה איפה האמת האובייקטיבית שוכנת נאבדת (וקשרי המשמעות בשפה מתפרקים ואין כבר מובן לשום דבר, ואז גם לא אמת ושקר... אבל לשם לא נכנסנו). אז, אין משמעות ללשקר. זה היה מסובך אבל נדמה לי שהילדים הצליחו להבין את הרעיון הכללי. ובכלל, זה לזכותם ועל אחריותם שהקשו על קאנט, כי אין מה לעשות, בקצה של כל טיעון של קאנט על אמת יושב פילוסוף של השפה עם מקטרת.

בשיעור השני המשכנו בקריאת הסיפור "אני עומדת כאן ומגהצת". חזרנו למונחים שהוזכרו בשיעור הקודם ועזרו לנו בתחילה השיחה: אקספוזיציה, זרם תודעה ורטרוספקטיבה. ביארנו אותם מחדש ובהקשר של הסיפור, ושקענו חזרה בשיח הפנימי של המספרת האם.

באופן מפתיע, ומעורר שאלה, התלמידים התחברו בקלות לחוויה האימהית של הגיבורה, כמו היו יכולים להיכנס לנעליים שלה, למחירים ששילמה, ולאופן שנסיבות חייה עצבו את אימהותה הראשונות. מעט מאוד כעס עלה על החלקיות של האם הזו, שנאלצה לנטוש את בתה הבכורה לפרקים, ולמסור אותה למשפחה או לבית הבראה. כן עלתה שאלה בנוגע לחובה המוסרית כלפי הילדים, כלומר, שאלה לגבי המשאבים הנחוצים להבאת ילדים, והאם הבדיקה הזו היא לא חלק הכרחי וקרדינלי לפני שמביאים ילדים לעולם.

שמנו לב לדפוס ה״נטישה״ החוזרת של הילדה - אצל מטפלת בינקות, בלידה הבאה, ובבית ההבראה. ניסינו להיכנס לעולמה של הילדה, ולחשוב כיצד משפיעה החוויה הזו על אופן ההיקשרות אל האם. שוב, בלא שיפוטיות באופן מפתיע, התלמידות יכלו לשער איך מתעצב מערך הציפיות של הילדה.

במקביל יכלו התלמידים, להתחבר באופן חי לחוויה שלהם כילדים להורים - כיצד סדר הלידה שלהם הכתיב את ההורות להם, את הגבולות שהוצבו, שעת החזרה הביתה מבילוי, מה כן ומה לא. נוכחנו כמה החוויות שונות ויחד עם זאת משוחחות. בכורים הרגישו שעל הכתפיים שלהם מונח יותר משקל ביחס אליהם הקטנים, למשל.

הכאב האימהי על מה שלא התאפשר לגיבורה בסיפור בגידול של בתה, נכח בחדר. הטעויות שעשתה, ומכירה בהן, והאמירה הזאת ש"בשביל אמלי זה כבר מאוחר" הרבה עצב הסתובב בכיתה, ועדיין לא הגענו למחצית מן הסיפור.

בכיתה יא' יעל איזנברג ואושי קראוס

שיעור דרמטי וטראגי.

לא שקרה משהו. להיפך.

היה מצוין.

פשוט למדנו את מקבת.

והיה חזק ויפה ומוצלח.

ההתחלה מאומצת. יעל כותבת על הלוח שוב את רשימת הדמויות ואת התלמידים המגלמים אותן.

ואנחנו מתחילים לקרא בקול.

כאן אני תמיד מתלבט.

האם הם איתנו?

אנחנו הרי מתקשים בחלק מהמילים והעלילה עוד לא ברורה....ומה קורה עם אלה עם הטלפון ביד הראש השמוט לשולחן.

יעל מתעקשת.

לא מוותרת ואנחנו ממשיכים וממשיכים.

אני לא מצליח להתאפק ומחפש ספוילרים בוויקיפדיה. תלמיד אחר בודק בהחבא מי מהדמויות אמיתית ומספר לנו.

ואז הפסקה.

אני מרגיש שהגענו לקצה היום ומציע ליעל לראות את המחזה שקראנו (חציו) ברשת.

אנחנו מעלים סרט מ 2021 והתוצאה מהפנטת.

כולנו מהופנטים.

וגם החולמים ושחקני הטטריס או מה שזה לא היה מקודם, מזהים פתאום טקסטים שהם קראו בקול.

חוויה חזקה

בכיתה יב' של יפעל ביסטרי ואמנון מרום

נפגשנו לבחינת מתכונת. התרגשתי מאד. לפני שהתחילה הבחינה, ביקשתי מגלי לכתוב משהו מעודד על הלוח. בהמשך לציורי הפילוסופים מהשבוע שעבר, גלי בחרה לצייר את יפעל ואותי מחזיקים ידיים ומאחלים הצלחה בבחינה. ציור הולם. זכיתי אפילו לשיער. אור הביאה לכולם מחברות בחינה וחטיפי שוקולד כדי להמתיק את האירוע, והמבחן החל.

היה משהו מאד חגיגי באוויר. מבחנים הם לא העניין שלנו, אני מרשה לעצמי לקבוע. הם אינם תכלית הלמידה ואינם דרך יעילה במיוחד להערכת התהליך שעברנו יחד. עם זאת, יש משהו סמלי במבחן. הוא מסמל את העובדה שאנחנו מתקרבות לסוף הדרך המשותפת. בנוסף, עצם הקדשת שלוש שעות מזמננו למחשבה מחודשת על מרבית הפילוסופים שפגשנו, ולכתיבה עליהם, היא הזדמנות לחוות משהו משמעותי.

ישבתי בשקט, השתדלתי לא להפריע, חילקתי סוכריות, קיוויתי שישאלו אותי שאלות (מה שכמעט ולא קרה כלל), ודי מהר התחלתי לקרוא בסקרנות את מחברות הבחינה שהוגשו לנו בהדרגה. למרות הגבלת הזמן ועל אף סיטואציית המבחן, התלמידות הנפלאות שלנו הצליחו לכתוב תשובות מעמיקות מאד, שסבלנות רבה ורצינות רבה הוקדשו לכתיבתן.

באופן מעט מפתיע, הרגשתי שהיה זה ערב מהנה. יפעל ואני נשארנו לשבת ולקרוא יחד את המבחנים כולם בטרם הלכנו הביתה, וההרגשה המיוחדת נשארה איתי עוד שעות וימים לאחר המבחן. בעוד שבועיים: בחינת הבגרות.