במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
לאחר ההתלהבות של המפגש הקודם שהתקיים לראשונה באוניברסיטה, חזרנו לזום, למפגש אחרון לפני חנוכה. על אף הניסיון שלנו להכניס התלהבות לפני השיעור ולהפציר בתלמידות להצטרף, הייתה תחושה עמומה של "הצבעה ברגליים", ולראשונה נכחו בשיעורים 26 תלמידים ותלמידות (לעומת 35 שבאו למפגש האחרון). יש תחושה שבנסיבות שבהן התלמידים לומדים בבתי הספר (ולו חלקית), הולכים לחוגים ומסתובבים באופן חופשי; בעוד דרך רוח היא המקום היחיד שנותר מקוון (והסיבות מובנות כמובן) – יותר ויותר תלמידים בוחרים להפנות את עורפם. כך למשל, יש 3–4 תלמידים שלא נכחו כמעט בכל שיעורי הזום (הם הודיעו לנו על כך), ובשבוע שעבר הגיעו והשתתפו באופן פעיל. אנחנו מקווים שאחרי חנוכה נמצא את הקונסטלציה המתאימה והבטוחה לאפשר את המפגשים הפרונטליים.
השיעורים עצמם, עם התלמידות והתלמידים שהגיעו, היו מוצלחים בסך הכול.
בפילוסופיה, חזרנו לשאלת הרטוריקה וכעת עם דוגמאות חיות: רוני מקרין שלושה קטעים מתוך נאומים מפורסמים של נואמים ידועים מהמאה העשרים: הראשון של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום" (1963), השני של מנחם בגין לאחר הפצצת הכור בעיראק (1981), והשלישי של היטלר בגרמניה של שנות ה-30.
בעקבות הצפייה ובהמשך לאפלטון, רוני מציג כמה שאלות: האם הם משכנעים? האם הרטוריקנים האלה מתאימים להגדרות של אפלטון לגבי רטוריקה ורטוריקנים? האם הם בקיאים במה שהם אומרים? האם הם מבקשים למצוא חן בעיני הקהל שלהם? מתחנפים אליו? וכיצד הם עושים זאת? כיצד הם משתמשים בכלים הרטוריים?
חילקנו את התלמידים לקבוצות כדי לדון בשאלות אלה והדיונים היו סוערים: האם מרטין לותר קינג הוא רטוריקן, או מנהיג בסדר גודל היסטורי? ומה עם האחרים? ומה ההבדל בין מנהיג לרטוריקן? בשבוע שעבר הזכיר רוני צ'רצ'יל שאמר לבריטים: אני מציע לכם "דם, יזע ודמעות". המנהיג האמיתי אינו חושש להגיד לעמו דברים קשים. הוא אינו מתחנף לציבור, ובכך ניכר מנהיג אמיתי, בניגוד לרטוריקן.
היטלר, לעומת זאת, מתאים ללא ספק להגדרה של אפלטון: הוא אינו בקיא במה שהוא אומר, אלא מדבר מתוך כעס ושנאה, ומוצא שפה משותפת עם עמו בסימון אויב משותף – היהודי.
אנחנו מוצאים שישנם מנהיגים המחנכים את העם, וישנם אלה שמשאירים אותו במכוון בשפלותו. אלה הם הרטוריקנים על-פי אפלטון.
לסיום השיעור, ולקראת איסוף של נושא הרטוריקה, רוני מציג טבלה המסבירה את האנלוגיה הכפולה של אפלטון בגורגיאס בין הטיפול בגוף והטיפול בנפש, ובין הטיפול האמיתי והטיפול שמתחזה, שהוא החנופה. ראינו שוב את המקבילות בין בישול ורטוריקה ובין רפואה ופילוסופיה, וניכר כי הדברים שלא הופנמו בשיעור הקודם מצאו עכשיו מענה.
הפילוסופיה של אפלטון בנויה כולה סביב שני צירים: ההבחנה בין אמת ומראית-עין, ובין הגוף והנפש. כיום, אנו נוטים לראות את החיבורים בין גוף ונפש, ופחות את ההבדל החד ביניהם, כמו אפלטון, המייסד של האידיאליזם הפילוסופי. התלמידים מבחינים אף הם בדקויות האלה באופן יוצא מן הכלל, זאת למשל דרך הערה מעניינת: האם הבישול אינו יכול לרפא דווקא את הנפש? הרי הוא אינו שייך רק לתחום הגוף!
אחרי חופשת חנוכה ממתין לנו נושא עצום: שאלת הצדק, שכבר עלתה בין השורות בדיון על הרטוריקה.
לאחר ההפסקה אנחנו שבים לשיעור ספרות. אני פותח בשבחים על משימת הבית: כתיבת שיר בהשראת "שלוש סיבות" של חזי לסקלי. אנחנו מדברים על בחירת נקודת האיזון שבין היצמדות מוגזמת לתבנית של שיר המקור (כמו "העתקה" עם שינויים קלים), לבין התרחקות מוגזמת ממנו. מדברות על הערך שיש במתן מסגרת למשימה: לפעמים דווקא הגבולות מעניקים לנו חופש.
אני עובר על התכנים שנגענו בהם מתחילת השנה, כמעין סיכום של התקופה. אני מסמן את עניין הכתיבה כנושא שעובר כחוט השני לאורך השבועות האלה, ומדגיש את הכישרון שראיתי במשימות. אני בוחר להביא נושא שיתאים לכך, שימשיך לעודד את הכתיבה שלהן: הסיפור הקצרצר "התקף אסטמה" של אתגר קרת. אני מבקש לקחת שלוש דקות ולהשיב במשפט אחד "מהי האמירה של הטקסט?" וכן, "סמנו משפט אחד שהכי עניין אתכם או שהתחברתן אליו. התשובות מתניעות דיון ער: מה המילים "אני אוהב אותך" עושות בטקסט שקשור בקוצר נשימה? מה ההבדל בין "אני אוהב אותך" ל"אני נורא אוהב אותך"? אם המילים "לשבת", "ונטולין" ו"אמבולנס" הן מילים שמשמשות להצלת חיים, מה המשמעות של "אני אוהב אותך" כמילים שנאמרות כשאין כבר סיכוי להציל את החיים ("מילותיו האחרונות")? אולי אלה המילים שיצילו את החיים "שלאחר המוות", כלומר, את הזיכרונות, את המורשת? כאן אני מדבר על הכוח של הספרות להעניק חיי נצח – להישאר בזיכרון, להיכתב בשיר, כמו אכילס ואודיסאוס, גיבורי האפוסים ההומריים, וכמו – על כל הזוועה שבדבר – חללי מלחמה בימינו.
בחלק האחרון של השיעור אני אומר שהמשפט "שלוש או שש מילים" שמופיע בסיפור, מזכיר לי סוגה אחרת בספרות – "סיפור בשש מילים". אני מציג את "כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם", וכמובן את "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו" – לעומת "עכשיו אקום, ואמזוג לי כוס קפה" (מאת יפעל ביסטרי). מה הופך את שני המשפטים הראשונים לסיפור, לעומת הסיפור השלישי הכושל? הדיון גם כאן, ערני ונבון, והתלמידים נשלחים אל חופשת החנוכה עם המשימה המתבקשת, לכתוב סיפורים בשש מילים. אני שואל אם יש כאלה שמתעסקים בבינה מלאכותית (ותלמיד מתוודה שהמשימה האחרונה נכתבה כך!) – ומבקש לעשות ניסויים. לכתוב גם בעצמכם וגם בעזרת בינה מלאכותית. בשיעור הבא ננסה להבחין בהבדלים.
"זה נס שהוא שרד", אמר הרופא. "זה היה רצון האל", אמרה מרת שיקלגרובר. "איזה שם תתנו לו?" "אדולף", ענתה. (ג'פרי ארצ'ר)
לא התאפקתי וחזרתי להיטלר ממש בסיום. אבל אי אפשר להיפרד עם היטלר. עכשיו, אני אומר, אצטרך לשלוח לכם סיפור על נס.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
המשכנו עם דון קיחוטה והפעם בזום. הכיתה חולקה לשתי קבוצות קטנות שבמסגרתן המשכנו בקריאה של הפרק הראשון. החוט שמשכנו בקריאה הוא הפעם בין הבדיון למציאות, שהעסיק את התלמידים, והלך ונכח בטקסט בתיאור של דון קיחוטה ובקולו של המספר.
שוחחנו על תהליך הבריאה של דון קיחוטה כאביר, והאופן שבו התהליך הזה כרוך בנתינת שמות: לעצמו, לסוסו, ולאיכרה מן הכפר הסמוך, שהופכת על דעתו לגבירתו. בתוך זה חזרנו לפער בין המציאות לבדיון, בין הסוס הכחוש ההופך לראשון הסוסים, בין האיכרה ההמונית, לגבירה המעודנת.
העיסוק בפער הזה הוביל אותנו לשאלת המעשה של סרוונטס בספרות האירופאית, הן ביחס לזמנו, והן ביחס למה שקדם לו. אחת התלמידות הציעה, כפי שבאמת מוסכם, שדון קיחוטה הוא למעשה פרודיה על ספרות האבירים שהיתה שכיחה בספר של אותה תקופה.
מכאן שוחחנו על האמירה של סרוונטס ביחס למה שקדם לו - לא עוד דמויות כדנטה ואודיסאוס שיורדות לשאול, אלא ספרות ריאליסטית. המציאות הריאליסטית היא זו שצריכה להיות עניינה של הספרות.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
קשה לחזור ממפגש חם, חברי ולימודי בבר אילן (בשבוע שעבר), שוב אל שגרת זום. הזום הופך קשה יותר ויותר לעוד ועוד תלמידים.
אנחנו נשארים, יעל ואני, עם קבוצה קטנה. גרעין קבוע שמגיע גם לזום, אבל גם התלמידים האלה מאותתים לפני שחולפות שלוש שעות ש"די להם" מהזום לאותו יום.
וברמת התוכן,
יעל ואני שוברים את הראש.
מה התוכן והאופן הנכונים?
ללמוד חומרים חדשים. לקרא מאמרים? לייצר שיחות עומק? לבנות סדנת כתיבה יוצרת? סרט ודיון?
כל החלטה מושכת קבוצה קטנה של תלמידים מסוימים, ודוחה החוצה קבוצה גדולה יותר של כאלה שלא מוצאים את עצמם בזום מהסוג המוצע.
בפועל אנחנו רואים את סרט הדוקו של כאן 11 על מדרשית נועם בפרדס חנה.
אנחנו מקציבים כחצי שעה לחלק מהסרט וזמינים את התלמידים לדיון.
מתעורר דיון מעניין.
תחילה על הסרט, אחר כך על האתוס הישראלי, ומשם על המקום של חופש ואינדיבידואליות שהופכים לכוח רומס חופש ואינדיבידואליות.
מן פרדוקס שכזה.
איכשהו הדיון מתגלגל למה שקרה לפני חדשיים, לאסון שלנו.
ומה שעולה הוא שיון פילוסופי – מחשבתי עמוק על המשמעויות של רוע, של הרג, של פסיכולוגיה כממוססת את מושג הרוע. אנחנו מדברים על מה שעובר עלינו בצורה אינטלקטואלית. כמעט אינטלקטואלית בלבד.
שיתוף רגשי מתקיים כמצע לבחינה אינטלקטואלית שלו.
האם אנחנו מנותקים רגשית?
אני חושב שלא.
אנחנו עוסקים ברגשות שלנו כבר חדשיים רצופים, ודווקא כאן, במבט מעט מרוחק, אנחנו מוצאים דרך (לחלקינו ראשונה) לדין וחשבון אישי על האירועים.
Commentaires