במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
רוני מלמד בצרפתית בניכר, ואנחנו מתכנסים לשני שיעורים שמתוכננים להמשיך את המהלך המוזיקלי בתחום הספרות, ולפתוח את נושא האושר שמדובר בפילוסופיה.
מתחילים במוזיקליות, כשאנחנו נזכרים במושגים שהתחלנו להפנים בשלושת השבועות האחרונים. כדי להמשיך את הדיון במצלול, אני נותן את הדוגמה האלמותית של זנדבנק (מאלתרמן): איך נשמעת המילה "ירקרק" כשאנחנו אומרים "רוע ירקרק"? ועכשיו איך היא נשמעת כשאנחנו אומרים "חגב ירקרק"? התלמידות מתחילות לזהות את הקסם של הצליל; את האופן הלא מודע שבאמצעותו האיכויות המוזיקליות של הטקסט מצטרפות למשמעות או ממש יוצרות אותה. מכאן אנחנו חוזרים לעכבר של לילך לחמן, שמעסיק אותנו זה השיעור השלישי. בבית, חלק מהתלמידות נענו למשימת הכתיבה שהצעתי, ולהפתעתי ביצעו מהלכים מורכבים מאוד של קריאה צמודה בשליש האחרון של השיר. אני מדבר על קריאה צמודה ועל "הרוויית" הטקסט במשמעות, גם כדי לעזור לנו להיחלץ משורות בשיר שאינן "נפתרות" או מפוענחות באופן שמניח את הדעת. לפעמים עלינו להישאר עם הרושם; עם המוזיקליות.
הדיון בשיר מגיע לסיומו עם המילים "קראתי שמך עכבר". אנחנו מדברים על ההבדל בין "העכבר" המיודע, לבין "עכבר" שהוא לכאורה לא מיודע, אבל בעצם – בהשמטת היידוע, הדוברת הופכת אותו לשם. השם הכי אינטימי ומדויק שיכול להיות. שמך הוא "עכבר". כמו הורים שקוראים לילדיהם "בן" או "בת". האם הדוברת מנסה להגדיר את עצמה באמצעות העכבר? האם כשחושבים על הסגת גבול או גניבה – מושגים שהם "עכבריים" במהותם – אפשר לטעון שהדוברת נוהגת כך כלפי העכבר כשהיא מסיגה גבול אליו, "גונבת" את זהותו ומהותו? האם יש כאן הזדהות מוחלטת עם האחר האולטימטיבי, או שבאותה נשימה אפשר לראות כאן ניצול? "התפרנסות" בשירה ממצוקתו של האחר? השאלות הללו נותרות פתוחות, אבל אנחנו מחזיקים ברושם של האהבה, שאכן הייתה בשיר, ועוברים לדיון קצר בשיר אחר – "צרות עין" של רמי דיצני. הסיום המופלא של השיר שמחבר בין הווים לבין הבבות (של העין) לבין הלבבות (של האהובים) – והכול באמצעות המצלול – מסיים את הדיון שלנו במושג הזה.
לאחר ההפסקה אני כותב את המילה "אושר" על הלוח, ומבקש מהתלמידים להתחיל לכתוב על פי השאלה: "כשאומרים לי 'אושר', עולה בי תמונה..."; לאחר 3–4 דקות אני מוסיף שאלה: "כשאומרים לי 'אושר', עולה בי רגש..."; וכעבור כמה דקות: "כשאומרים לי 'אושר', מתעוררת בי מחשבה...".
אנחנו מתחילים לשתף את הדברים שעלו והערות שונות מצטברות על הלוח. התמונות מעלות בעיקר צבעים רבים והתרחשויות הרמוניות במהותן (סיטואציות משפחתיות או רומנטיות). הרגשות שעלו מגוונים; לפעמים כמעט אוקסימורוניים ("שמחה ופחד", "דאגה וסיפוק"). המחשבות מנוסחות כשאלות פילוסופיות מובהקות: "מהו האושר?" "מתי האושר נחווה?" "האם אני יודעת שאני מאושרת כשאני מאושרת, או רק בדיעבד?"
אני מבקש להצביע על ההבדלים בלשון שמנסחת תמונה (תיאורית), לעומת זו שמתארת רגש (מעורפלת, פואטית כמעט), לעומת זו שמתארת מחשבה (לוגית; מנוסחת לרוב כשאלה). בין לבין אנחנו נעזרים בהגדרות שונות של אושר ממילונים, ומעבים את הדיון. "הכותרת של הסיפור שנקרא היא 'אושר סמוי'. על מה הסיפור לדעתכם?" אני שואל, והם ממשיכים להרחיב את המחשבות שעלו עד כה.
אנחנו קוראות את "אושר סמוי" של קלאריס ליספקטור. לאחר שהאם "הטובה" מצווה על ביתה לתת למספרת את הספר הנחשק, אני מצווה בתורי על כולם לסגור את המקראות ולהמשיך לכתוב את סיום הסיפור מהנקודה הזו. הרגע הוא זה שבו האושר יכול סוף סוף להתממש – המספרת מקבלת את מבוקשה, וכל שנשאר לה לעשות הוא לממש אותו: לקרוא את הספר. לאחר כמה דקות של כתיבה ושיתופים מעניינים של רעיונות, אנחנו קוראים ביחד את סיום הסיפור.
ובכן, מהו האושר? מתי הוא האושר? האם האושר יכול להתקיים רק "מחוץ לזמן"? כמו ברגעים המופלאים ביותר של ההתאהבות? ממש כמו שהסיפור עצמו מסתיים, כשהמספרת מחבקת את הספר "כמו אֶת אהובהּ".
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
בשיעור האחרון ערכנו את המשימה המסכמת של היחידה על אפיסטמולוגיה.
במשימה נתבקשו התלמידים לקרוא בשירה של רביקוביץ' "החלון", ולכתוב שיר מנקודת מבטה של אחת הדמויות בטקסטים אותם קראנו - של פונס הזכרן, של דקארט בהגיונות, או של דון קיחוטה - לו זו הייתה מביטה מבעד לאותו חלון לצד רביקוביץ'. לאחר מכן נתבקשו לכתוב חיבור פרשני המשווה בין השיר אותו כתבו לשיר של רביקוביץ' ולעמוד על עמדת הסובייקט בו.
בזמן שנותר לאחר מכן החלפנו רשמים מן המשימה, ולבסוף שמענו פרזנטציה מפי מריה שעסקה בניתוח של דקארט על פי המודל הפסיכוסקסואלי של פרויד. ניסינו לראות איך אם בכלל ניתן לקשר בין הפילוסופיה של דקארט לפסיכולוגיה המשוערת שלו. הוצע שהתקבעות בשלב האוראלי בשל מותה של אימו תורם לאופי המתכנס של הכתיבה שלו.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
אחד מהשיעורים הטובים ביותר השנה. מסקנה: אין על השילוב של פילוסופיה, ספרות ואומנות. יעל הובילה קריאה מרתקת במאמרו של ד"ר תומס קולקה על הקיטש. נוצר שילוב יפה של קריאה מוקפדת של הטענות, עם דיון מורכב: חלקו למטרות של הבנת הטיעונים וחלקו השני ויכוח איתם, מתן דוגמאות נגדיות וניסיונות ליצירת הגדרות שונות לקיטש.
הדיון (בעקבות המאמר, כמובן) טעון בהמון מתחים: מהי אומנות (בסדר, כבר דיברנו על זה בתחילת השנה לא מעט), מה זה קיטש, מה בין אומנות לבין יופי, האם ניתן לייצר קיטש מכוער? האם אומנות "יפה, היא קיטש?
האם קיטש הוא עניין סוציולוגי, האם קיטש ותפיסתו משתנות על ציר הזמן? האם הזרה כטכניקה או אופן עמידה של יצירה ספרותית היא תרופת או חיסון נגד קיטש
ועוד ועוד.
Σχόλια