שבוע הלימודים השישי בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן הסתיים לו בראשון האחרון. זה מה שהתרחש אצלנו השבוע:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג:
לאחר שקראנו בשבוע שעבר את סונטה 130 של שייקספיר, השיעור אמש הוקדש לסונטה ד' מתוך "מותה של הגבירה לאורה לפטררקה" בתרגום לאה גולדברג. לא גיליתי לתלמידים שמדובר בסונטה, ושמחתי כשזיהו זאת בעצמם על פי מספר השורות וחלוקתן.
בקריאתם בקול את השיר אפשר היה לשמוע גם את הרגישות המתגברת למשקל (עניין שאנחנו עובדים עליו בשבועות האחרונים), אם כי חלק מהתלמידים התקשו לזהותו במדויק. כשראיתי שההסברים שלי לא פותרים לגמרי את הבלבול בענייני משקל, ביקשתי מהתלמידים לכתוב בעצמם, כל אחד ואחת, שיר נונסנס קצר . התלמידים ניגשו למשימה בהתלהבות, הגישו, סימנתי את הפספוסים במשקל, קיבלתי גרסאות מתוקנות - עד שהבלבול התפוגג והם הרגישו שהשתלטו על העניין. אחרי השיחה הארוכה מהצפוי על היבטיה הצורניים של הסונטה, פנינו לעסוק בתפיסת האהבה העולה מן השיר וגם בהיבטיו הארס-פואטיים. אל מול האהובה המוחשית, הפוסעת על האדמה, בסונטה של שייקספיר, הסתמנה בבירור הכפילות ביחסו של הדובר-משורר אצל פטררקה לאהובתו - שדווקא אובדנה הוא שמקנה לה קיום מלאכי נצחי של אהובה אידאלית ומהווה חומר בערה בלתי-מתכלה ליצירה.
בהקשר זה הזכרנו גם את המיתוס של אורפאוס ואורידיקה. בסוף השיעור נתתי לתלמידים משימת כתיבה שעימתה את כולנו עם הפער המדכדך בין רמת הדיון בעל-פה לבין הקושי הגדול להתבטא בכתב. נמשיך לעבוד על כך.
בכיתה י' של מורן בנית:
את השיעור פתחנו עם זכרונות מבית הילדות שלנו. דיברנו על כך שהזכרונות שלנו ברובם הם חזותיים, ומתאפיינים בטמפורליות ובמרחב קטועים, כמו תצלום שמקפיא את הזמן. עם הזכרונות הללו ניגשנו לקריאה של השיר [אם הבית] של הילה להב מתוך "גג עץ" שיצא לאחרונה.
על רקע הזכרונות של התלמידים דיברנו על האופן שבו השיר יוצר הזרה למקום הזה שנקרא "בית", לא רק עבורם, אלא גם עבור הנמענת של השיחה, שאליה פונה הדוברת בשיר ואומרת "מובן שאינך קולטת". הבית שאמור להיות מקום מחסה, כזה שמעניק "קורת גג" הופך למקום שבו היחידה אינה מוגנת, וחשופה לאלימות.
מהמקום הזה ניסינו להבין את סוף השיר: "את חושבת שהרעפים הם תסרוקת שיצאה מהאופנה או שכתפי רחבות מהתעמלות". דיברנו על האופן שבו הבית שהיה, מעצב את ההווה של הדוברת, את מי שהיא הפכה להיות. את שורת ה"רעפים", שהיתה במידה רבה אניגמטית, ניסינו להבין, בין השאר, דרך התבוננות בציור של הציירת תהל מאור שנקרא Real estate ובו נערה יושבת על הארץ, מחבקת את ברכיה, ומחזיקה מטריה שהיא למעשה בית עם רעפים מעל ראשה.
בחלק השני של השיעור התחלנו לקרוא את "נעימה ששון כותבת שירים". למרות, שלא תמיד היה מובן לכולם מה נאמר, או למה הכוונה - הסיפור הגדול היה מובן לכולנו: התאהבותה של נעימה במורה יחזקאל. יחד קראנו משפט משפט, ונסחפנו עם המוסיקליות, שלא לומר השירה של הסיפור, וביארנו את מה שדרוש היה לבאר. דיברנו על האומץ של נעימה להתוודות מול העולם, ובעיקר על האומץ שלה לאהוב כך - "עשיתי מעשה, הנכונות למתת. המתת שלא רצו בה".
נמשיך לקרוא את הסיפור בשבוע הבא.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול חסרו לנו תשעה תלמידי תיכון בליך שנסעו לטיול השנתי שלהם. נשארנו שישה בכיתה. לא רציתי להמשיך בעבודת הלימוד הסדירה של דקארט, והתלבטתי מה לעשות עם התלמידים.
הצעתי להם כמה אפשרויות; נושאים שונים שמתאים לי ללמד אותם עכשיו, בכיתה אינטימית ומצומצמת, והם בחרו בנושא של "ימין ושמאל". הסברתי, כדי למנוע אכזבות, שאני מתמקד בימין ושמאל בהקשר הכלכלי חברתי, ולא רוצה להכנס לשאלות של ימין ושמאל קונקרטי בארץ, בהקשר המדיני. הסברתי שיש קשר בין מה שנלמד, אבל הוא לא ישיר.
התחלנו באזהרה נוספת: נלמד עקרונות מופשטים ופילוסופיים יותר של הנושא, וכדאי שניקח בחשבון שהמושגים האלה שהתחילו במבנה הישיבה בפרלמנט הצרפתי של המהפכה, משתנים עם הזמן והופכים מורכבים יותר.
והתחלנו:
דיברנו על היחס לרכוש פרטי, והצגנו את רוסו ואת לוק בהקשר הזה, דיברנו על תפיסת האמת השונה (בהקשר של יעקב טלמון) בין ימין ושמאל, ועל היחס לתכנון מראש לעומת ספונטניות- מאלתרת – אד הוקית של ימין.
מכאן עברנו לשאלת הממשלה הגדולה, המיסוי ומדינת הרווחה, כאשר אני מנסה להציג כל עמדה מתוך נקודת המבט שלה ואת הביקורת שלה על העמדה המנוגדת.
לחלק מהמשתתפים זה היה מרוחק ומופשט מדי, וחלקם היו מרותקים והגדירו את השיעור כאחד המעניינים בשנים האחרונות.
המשכנו ב"לעשות סדר" והצגתי מעין ווליום בין ימין ושמאל בנושא הרכוש הפרטי. בסדר הזה:
מימין לשמאל: אנרכו קפיטליזם, ליברטריאניזם, מרכז – ימין, סוציאל דמוקרטיה, קומוניזם, אנרכו קולקטיביזם ואנרכו קומוניזם.
הדיון באנרכו קומוניזם; התפיסה הקרופוטקינית של "אין דבר כזה שייכות ושל ורכוש", הביאה אותנו לכלכלת האינטרנט: לפסנתרים שעומדים בתחנות הרכבת ומוכנים לכל מנגן אקראי, לקונרקינטים לשימוש מידי ועוד.
ואיכשהו, התגלגלנו לביטקוין ולבלוקצ'יין. (חלק מהמוטיבציות של מייסדי הביטקוין העלומים היה לייצר מטבע אנרכיסטי אנונימי, והבלוקצ'יין עצמו מייצג רשות כלכלית חברתית מיוחדת של "א-רכוש" ברוח האנרכו קומוניזם.
הסברתי מהו הביטקוין, איך הוא פועל, מהו בלוקצ'יין, איך הוא פועל ומה עושים עם הבלוקצ'יין בדורות הבאים שאחרי הביטקוין הראשונים ו...התלמידים הותשו.
סיימנו 30 דקות אחרונות של השיעור האחרון בסמול טוק קליל שלא הצליח להקשר לשום חומר פילוסופי, ובעצם...לא התקשר לכלום 😊. מנוחה לראש.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
השבוע הובילה טליה ברמן את הכיתה (נאחל לרמי שיחור במהירות לאיתנו).
״מורשתה של רייזיל קיידיש״ הפך בשנה האחרונה לסיפור אליו אני פונה כשאני יודעת שאין לי יותר משיעור אחד לבלות בכיתה, בוודאי כזאת שעוד לא יצא לי להכיר לעומק. משהו בדיוקן המהודק והנוקב בסיפור, הדרישה שלו לאיפוק (משתלם!) כקורא, לחשיבה ערה וללב רחום מרגיש לי תמיד כמו תמהיל מושלם ומהודק. הפילוסופיה בסיפור היא בחסות הספרות, וזאת הזדמנות פז לדון בחפיפות של התחומים בלי לעורר התנגדות של כת מאמינים.
ישבנו במעגל קריאה, התעכבנו על כל פסקה עד שיכולנו להגביר את הקצב ולהגיע בלי נשימה לסיום המרטיט. הכיתה, מעבר להיותם חכמים ומתוחכמים, היו מעל הכל קבוצה מלוכדת ואכפתית. הם אפילו הכריחו אותי לעשות מעגל שמות, לכבוד החדשים, וניצלנו זאת כדי לחשוב על המשמעות של מתן שם, של משמעות השם, של מורשת שם. כל אחד בחר לעצמו שם נוסף, שחייב להיות קשור למישהו או משהו שראוי בעיניו לשימור, וגם לקבוע אם זה יהיה השם השני או הראשי.
שאלות רבות עלו בקריאה. כמה מהן - באיזו מידה השם שלנו משמש כמסמן לסובייקט שאנחנו? באיזו מידה ההורים שלנו משפיעים עלינו, והאם זו השפעה בלתי הוגנת? האם זמנים של קושי ומלחמה חושפים את פניהם האמיתיות של אנשים, או שהם מקודדים בקודים אחרים של מוסר פשוט? מה אמיתי יותר בעינינו - הרע או הטוב? מה ההבדל בין לאהוב משהו כאמצעי לאהבה שלו כתכלית? האם באמת יש מוסר בלתי אישי, והאם אנחנו רוצים שיהיה?
שמחתי במיוחד שיצאנו כולנו ממש חסרי תשובות. הסכמנו שהסיפור מזמין בעיקר התבוננות מורכבת על בני אדם, על הקשר ההדוק שבין אהבה לשנאה, ועל מחילה וכפרה.
Comentários