שבוע הלימודים ה 14 בבית החינוך באונ' בר אילן מאחורינו. זה מה שהתרחש אצלנו אמש:
במגמת הספרות:
בכיתה י' של מורן בנית:
את השיעור פתחנו בקריאת החיבורים שכתבו התלמידים בעקבות הסיפור של עמליה כהנא כרמון "הינומה". החיבורים השונים הציעו פרשנויות שונות לאופן שבו שושנה חוותה, ועיבדה לאורך השנים את המפגש עם חייל האו"ם בצעירותה. חלק מהתלמידים התמקדו בעיבוד החוויה הטראומתית, ובהשלכותיה על חייה הבוגרים של שושנה, וחלק הציעו סיפור של ריפוי, ואחריות. דיברנו על החשיבות כמי ש"עדים" למעשה, שלא לגאול את החוויה הטראומתית ולטשטש את המעשה.
עם המשאלה של שושנה לאהבה, ויופי, והאופן שבו המשאלה הזו משתבשת, והופכת לעתים לדבר אחר לגמרי, ניגשנו לפרוזה הלירית של אלי אליהו "דג זהב". קראנו את הטקסט ותחילה הבחנו שלא מדובר בשיר סדור, או בסיפור.
דיברנו על הטקסט כסוג של תצלום המייצג את הנעורים, היופי, והאהבה, מצד אחד, אך בו זמנית גם מציע תשליל לנעורים הללו. הפעם העניק לנו אלי אליהו נקודת מבט גברית על הסיטואציה - נער שמחליט לא לשתף פעולה עם חבריו, ומניח לנערה.
הטקסט של אליהו, ובמרכזו התפאורה של הים, והמטאפורה של הדגים הרעבים ללחם, החזירו אותנו לסיפור של סלינג'ר "יום מושלם לדגי בננה". התלמידים נגשו בזוגות לעבודת השוואה שבמרכזה שאלת התמונה המטאפורית בכל אחד מן הטקסטים.
הכתיבה על שני הטקסטים הללו, הובילה את התלמידים לשאול על אודות הייצוג הספרותי החוזר של המפגש האירוטי או המיני כמוקדם מידי, ככואב ופוצע בסיפורי חניכה. בעקבות זאת החלטנו שכל תלמיד ייחפש אחר ייצוג תרבותי אחר שיש בו יופי, ראייה של הזולת, ואהבה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול למדנו המון ובהרבה צורות שונות. השיעור התחיל בלימוד עצמי קבוצתי. אני ניהלתי כמה שיחות עם תלמידים, ובינתיים ביקשתי מהכיתה להתמודד לבד עם משל המערה.
השיחה ארכה כרבע שעה והתלמידים סיימו עם כמה מסקנות. לאחר שדיברנו על מה שהעלו התלמידים, ביקשתי מהם בקשה לא צפויה.
האם תוכלו, ביקשתי, להסביר לנו מה הקשר בין משל המערה לשאלות של חינוך? למה, בעצם, מגדיר אפלטון את המשל כמשל בתחום הזה.
ואז נוצרה שיחה מרתקת שנמשכה גם על חלק מזמן ההפסקה. דיברנו על אור וחושך. על ספונטניות וקבעון על תהליכים לימודיים לעומת הוראת מסקנות. שאלנו מי בעצם יוצא מהמערה ומי נשאר.
היה מרתק.
אחרי הפסקה מאוחרת חזרנו לכיתה ושוב הפתעתי את התלמידים. ביקשתי מהם לייצר שאלות למבחן הבגרות שעוסקות בקשר שבין משל המערה לחינוך.
ההתחלה היתה איטית ומהוססת, אבל הקצה הלך והתגבר ונוצרו שאלות מאתגרות מאוד, כאלה שעלי לחשוב לא מעט כדי לפתור.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
מדוע טוען קאנט כי רק הרצון יכול להחשב טוב? כדי לענות על שאלה זו פנינו להכיר מעט את הרקע ההיסטורי והפילוסופי לתפיסה של קאנט, תוך דגש על שינוי תפיסת הידע שהביאה המהפכה המדעית כמו גם לשעון המעורר של קאנט, זה שעורר אותו מתרדמתו הדוגמטית- דוד יום. יום, מטבע הדברים, הביא את התלמידים למפגש הראשון, עבור אחדים מהם, עם בעיית האינדוקציה. והתלמידים התקוממו. ״נניח שאיננו יכולים להסיק מהניסיון באופן ודאי, האם בעיית האינדוקציה אינה זוכה למענה בעזרת פניה לשיקולים הסתברותיים?״ הם שאלו.
הדיון היה סוער, ובסופו, הצליח המורה (אני) להשקיט מעט את ביטחון התלמידים שבעיית האינדוקציה היא לא-בעיה.
עברנו לסקור מספר מושגים נוספים אותם תוקף יום, כמו מושג ה״אני״. אולם, התעקש אחד התלמידים, האם התקפת יום מאיימת, כפי שניסיתי להראות, על עצם יכולתנו לשאול שאלות מטאפיסיות? האין אנו, למרות התקפת יום, יכולים לשאול אם יש או אין אני תחת רשמינו, אם יש או אין סיבתיות בעולם? התשובה לשאלה דרשה להכיר את האבחנה בין אפיסטמולוגיה לתורת משמעות ולזהות כי יום טוען בשתי החזיתית יחדיו. שוב, הדיון היה סוער ומוצלח. הגענו לקאנט.
ראינו איך קאנט מקבל כי טיעון יום תקף אך דוחה את מסקנתו והכרנו את תפיסת התבונה הקאנטיאנית ואת הסינטתי א-פריורי. מכאן, הדרך היתה קצרה לשוב לפרק שלנו- האתיקה. קראנו יחד והכרנו את האבחנה של קאנט בין ״מתוך חובה״ ל״בהתאם לחובה״.
התלמידים קיבלו תרגיל והתבקשו לנתח את הדוגמאות של קאנט בהן מדגים קאנט את האבחנה. בנוסף, הם נדרשו, בפעם הראשונה בכתב, לחלוק בעמדותיהם ולכתוב האם הם מסכימים עם קאנט שנטיות סובייקטיביות כמו אהבה מורידות מערכה המוסרי של פעולה. בין כל אלה, דיברנו על משבר האקלים בארץ ובעולם, על העיתונות באוסטרליה הנשלטת ברובה על ידי מכחישי שינויי האקלים ועל האתגר הניצב בפני מי שמנסה להבין מה לעזאזל מתרחש בעולם היום, בשעה שהסופיזם והרטוריקה שולטים בשיח.
Comments