במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של מורן בנית ורוני קליין:
בכיתה י' המשולבת התחלנו השבוע לקרוא את הסיפור של אליס מונרו "ילדות משחקות". צעד צעד קראנו את הסיפור ושוחחנו עליו. תחילה התמקדנו בכותרת, ובאפשרויות שהיא מעוררת בנו: סיפור העוסק בילדות, במשחק בין ילדות, סיפור של נקודת מבט לאחור, עמדה נוסטלגית, ועוד.
אחרי כן התחלנו בקריאה, והקריאה נעשתה בסבב, כדי לאפשר לתלמידים גם הם להתנסות בקריאה בקול רם. הסיפור נפתח באירוע נורא שהתרחש, בהטרמה לאותו אירוע (תודה לאור), שנתוודע אליו רק בסוף הסיפור. ניסינו לחשוב על האירוע, וככול שהתקדמנו בכיתה, היו תלמידים שניסו לפענח את האירוע כמו היו בלשים.
בעיקר התמקדנו ביחסים ובקשרים שנוצרים בין גיבורת הסיפור, מרלין, לבין שרלין חברתה במחנה הקיץ, וביחסים של השתיים, אך קודם לכן ביחסיה הנוספים של מרלין עם ורנה, שכנתה, ילדה בת גילה, בעלת עיכוב התפתחותי. ניסינו להבין יחד מדוע ורנה מעוררת במרלין זעזוע, איום, ורתיעה. השיחה הובילה אותנו לשאלת הסדר בעולם - הגבולות בין מותר לאסור, והסדר המוכר מתערערים עבור מרלין במפגש שלה עם ורנה. היא חשה לא מוגנת, ומתעבת את מגעה ומשחקה של ורנה.
כל זה מתרחש על רקע אווירה ואקלים חברתי של גזענות ובוז כלפי האחר, ובוודאי החריג והשונה. לצד זאת, מתארת מונרו את האקלים הדתי שבו גדלה, על חינוך לסבלנות, ואהבה, אולם כל זאת בשעה שהחברה סביבה נוהגת לגמרי אחרת. על רקע זאת, עולה שאלת התנהגותה של מרלין, ואחרי כן התנהגותן של מרלין ושרלין כלפי ורנה.
ורנה הופכת למה שמסעיר את היחסים בין שרלין למרלין, ולמעשה - החמיקה ממנה, הדיבור עליה, ההתעללות שהן מדמות על ידי ורנה, קושרים את השתיים זו לזו. זהו המשחק שלהן. בנקודה הזו סיימנו את הערב, ונמשיך בקריאה בשבוע הבא.
בכיתה יא' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
שיעור נוסף, ואולי אחרון השנה, על המטפיזיקה של עמנואל קאנט. אני בא אופטימי: אחרי שני שיעורים שבהם למדנו על המוטיבציה של קאנט, הכרנו מושגים חשובים: כמו אנליטי וסינתטי, וכמובן את הכוכב הגדול...הסינתטי א פריורי – אני חושב שזה הזמן לתת לתלמידים לקרא שתי פסקאות על המתמטיקה מתוך הטקסט של קאנט.
מבט נוסף במקרה, ואני משתכנע, שכדאי לחזור שוב על החומרים.
אנחנו חוזרים שוב ומנסים לקרא ו...כנראה שזה קשה מדי. אני מסביר את החומר וקשה גם לי.
אנחנו מאמצים את כל היכולות שלנו: יעל, אני והתלמידים ומספיקים ומספיקים מה שאפשר.
אחרי ההפסקה, הגיע זמן לתרגיל. יעל מציגה תרגיל ספרותי מפתח ומרחיב יכולות.
היא נותנת לתלמידים שאלון בניית דמות בדיונית, הכולל עשרות שאלות:
מין, גיל, תקופה, למי היתה רוצה הדמות לסטור, מה היא חושבת על, ועוד ועוד ועוד.
התלמידים ממציאים – בהתלהבות רבה – דמויות ואז מתחלקים לזוגות. כל תלמיד צריך לכתוב סיפור שמפגיש את הדמות שלו עם הדמות של חבר הצוות שלו.
אנחנו מספיקים להציג רק צוות אחד. וזה מרהיב.
למחרת, כלומר ביום כתיבת השורות האלה, אני מתנסה בפעם הראשונה בעוזר הדיגיטלי החדש ChatGPt
אני מבקש את עזרתו להסביר לתלמידים את הסינתטי א פריורי של קאנט, ו.....התוצאה לא רעה. אני כמובן שולח לתלמידים לקבוצות הווטסאפ עם קרדיט לכותב (הרובוט).
עידן חדש ואופן חדש של מטלות מתקרב.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של אדם לויד:
הייתה לנו נוכחות כמעט מלאה, למעט עודד. ניצלנו את הנוכחות כדי לנהל שיח פתוח סביב השאלה: האם יש מקום לעיסוק פוליטי (לאור המתרחש במדינה) במהלך השיעורים שלנו, ועד כמה דרך רוח כארגון צריך לנקוט עמדה פוליטית. היו דעות מעניינות שנעו בין תמיכה מוחלטת בהבעת דעה ובהתנגדות לרפורמות שמקדמת הממשלה, לבין הסתייגות מוחלטת מכך.
באמצע עמדה הדעה שיש להציג את שתי העמדות הפוליטיות הללו כשקולות. תלמידה אחת אמרה שאפשר לדבר על הנושאים הללו, אך לא באופן שזה יהיה רוב העיסוק. תלמידה אחרת אמרה שיש לנו חובה שהיא כמעט חובה אזרחית לעסוק בכך. אני הבעתי דעה ואמרתי שלדעתי, כאיש חינוך, אני מחויב לעסוק בנושא בכיתה, גם אם זה גוזל מעט מלימוד החומר.
לאחר מכן חזרנו במהרה על עיקרי הדברים שלמדנו בשיעור הקודם אצל אפלטון, והתפננו לשמוע את תוצרי מטלת הכתיבה שניתנה אז. המטלה הייתה לכתוב מה היא המדינה האידיאלית מבחינת התלמידים ועל איזה ערך מכונן היא נשענת. עניין הערבות ההדדית היה זה שחזר פעם אחר פעם אצל התלמידים.
כמעט שכחתי, גם שמענו הרצאה קצרה ומעניינת מאוד מאת נועה בנבנישתי תלמידת הכיתה, על מושג הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל. היה נהדר.
Comments