שבוע 28 בקמפוס שלנו בבר אילן:
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של מורן בנית ורוני קליין:
שוחחנו על הסרט "השעות" של סטפן דלדריי, שצפינו בו יחד בשבוע שעבר. התחלנו את הדיון בסימון שלושת הסיפורים המתרחשים במקביל בסרט, אך בפועל שייכים לזמן ולמרחב שונים - אנגליה 1923, לוס אנג'לס 1951, וניו יורק 2001.
התלמידים הבחינו יפה כי שלושת הסיפורים מייצגים את הדיאלוג בין סופרת, קוראת, וגיבורה. בשנת 1923 אנו פוגשים את בת דמותה של וירג'יניה וולף הכותבת את "מרת דאלווי". בשנת 1951 אנו פוגשים את לורה בראון הקוראת את ספרה של וולף, וב-2001 אנו פוגשים את קלריסה ווהן, בת דמותה של מרת דאלווי נוסח סוף המאה ה-20.
מכאן יצאנו לדרך עם המשפט של וולף: "חייה של אישה ביום אחד", והתבוננו ביום הזה של כל אחת מהנשים: מה מתרחש בחייהן? כיצד הן חשות ביחס אליהם? ומה ההחלטות שהן מקבלות ביחס לאותם חיים?
התלמידים הצביעו על כך כי כל אחת מהדמויות חווה מצוקה כלשהי, ומנסה גם להיחלץ מאותה מצוקה. מדובר בחיים לא מספקים, וחוסר הסיפוק מוביל כל אחת מהן לעמוד מול המוות - שלהן עצמן או של יקיריהן. בעקבות זאת, התפתח דיון בסיפורה של הקוראת לורה בראון שבחרה לנטוש את ילדיה ומשפחתה לטובת חיים אחרים. התלמידים היו עסוקים בשאלת האחריות של בראון לילדיה ולמשפחתה - האם לא היה עליה להקריב את הגשמתה ואת חייה לטובתם?
את העיסוק של וולף בחייהן של נשים חיברנו ל"חדר משלך", המוקדם לרומן "מרת דאלווי". דיברנו על השאלה שוולף שאלה בראשית המאה ה-20: האם יש מקום לחייהן הצנועים והנדחים של נשים בספרות? חיים שאינם סובבים רק את יחסיהן עם גברים? ועל מי מוטלת האחריות לכתוב אודות אותם חיים אם לא עלינו הנשים?
את השיעור השני הקדשנו ל"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. התלמידים התחברו למחזור השירים מאוד, והתנהל ביניהם דיון האם זהו באמת סדר הדברים - ראשיתם בדרך היפה, וסופם בדרך ארוכה, או שמא ידיעת היופי של החיים היא דבר שאנו מגיעים אליו בסוף הדרך.
עלו גם שאלות של השקפת עולם - האם אנו מתרכזים בקושי ובאתגרים של חיינו, או שמא ביופי המתגלה לנו?
אנו מקווים כי השנה הזו היתה עבור התלמידים גם יפה, ולא ארוכה או קשה.
בכיתה יא' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
שיעור אחרון לשנה זו. ביום ראשון הבא: מסיבה. והשיעור הוא עוד אחד משיעורי נחת. אנחנו מתחילים במטה פילוסופיה. מדברים על מהי פילוסופיה, מה הערך שלה, האם יש לה ערך. גולשים לשאלה אישית של למה אנחנו בכלל לומדים, למה פה ובעצם מה גורם לנו לבוא לכיתה של דרך רוח. התשובות שונות אבל משמחות ומרגשות ברובן.
יעל ואני מרגישים שאנחנו עושים משהו; משהו בעל ערך ובעל משמעות.
חצי שעה אחרונה: אנחנו מכבים את האורות בכיתה ויעל קוראת סיפור של נורית זרחי.
מדברים עליו מעט..ו...נפגש בשנה הבאה.
בכיתה יב' של אדם לויד:
בשבוע הבא נתכנס כולנו למסיבת הסיום ולכן זהו השיעור האחרון בבית החינוך עבור כיתת יב.
התלמידים הגיעו בעצלתיים, עד שלבסוף היינו כמעט בהרכב מלא (הישג מרשים לשלב הזה של השנה בכיתה יב).
התחלנו בשיחה סביב גיוסם לצבא, ההתרגשות והחשש מהלא נודע. לאחר מכן ניסינו לעבור וללמוד מעט משפינוזה, אך המעמד והגאות הרגשית סביב העובדה שלא נתראה יותר בהקשר של בית החינוך הביאו אותנו בכל פעם לחזור ופשוט לשוחח, שיחה אמיתית וכנה על החיים, על העתיד, על הצבא, על לימודים בחו"ל ועל מה המשמעות של לחיות חיים מלאי הגשמה. בזה חתמנו פרק ארוך שהתחיל בשיאה של מגפה ונגמר בדיאלוג אמיתי ומפגש בלתי אמצעי. כעת נותר לנו רק להפגש בנסיבות משמחות מאוד במסיבת הסיום שלנו.
Comments