שבוע הלימודים הרביעי בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן הסתיים לו אמש.
מעבר למה שהתרחש בשיעורים השונים, עליו תוכלו לקרוא ממש עוד מעט פגשנו אמש את התלמידים המגלים עניין בכתיבת עבודת גמר (ולשמחתנו יש לא מעט כאלה).
הנה תצטרפו אלינו:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג:
השיעור אתמול היה לא קל, גם מסיבות רעות וגם מסיבות טובות. בהמשך לשיעורים האחרונים שעסקו בשירים 19 ו-23 של האודיסאה, תכננתי להקדיש את כל השיעור לקריאת הפרק המפורסם אוארבך מתוך מימזיס. לפני כן רציתי רק להקריא לתלמידים כמה משאלות הבגרות על האודיסאה בשנים האחרונות - כדי להראות להם שהם כבר יודעים לענות עליהן בלי בעיה, ולהמשיך הלאה. אך לאיזכור בחינת הבגרות בכיתה הייתה לצערי השפעה הרסנית על השיעור.
התלמידים ביקשו שנשקיע את החצי הראשון של השיעור לסיכום בכתב שיעזור להם בבוא הזמן, ולפני ששמתי לב מה קורה מצאתי את עצמי בעיצומה של סצנה (מוכרת לי טוב מדי מימי בית הספר) שבה הקריאה והשיחה המרגשות מהשבוע שעבר מקבלות צורה של סיכום אחיד, שטוח ומנוכר, שהתלמידים מעתיקים אותו בצורה פסיבית למחברותיהם.
יצאתי להפסקה בתחושה לא נעימה. כשחזרנו שיתפתי את התלמידים בתחושתי, וכמה מהם הציעו דרכים אחרות של סיכום, שאת חלקן אולי ננסה בהמשך. חציו השני של השיעור הוקדש לקריאת חלקו הראשון של הפרק של אוארבך, שהייתה מאתגרת, מעניינת וגם פורה. אחת התלמידות מיהרה לתאר לנו כמה סצינות קולנועיות וטלוויזיוניות של ״פלאשבקים״ וניסינו להשוותן לדיגרסיה בסצנת רחיצת הרגליים, ולהבין כך את טענתו של אוארבך כי הומרוס נמנע מיצירת רושם פרספקטיבי שבו ״ההווה נפתח אל העבר״.
שתיים מהתלמידות שלנו שלומדות במגמת אמנות קישרו את דבריו בצורה מרשימה לדיון במושגים של רקע שטוח, רדוד ועמוק ביצירות אמנות פלסטית. תלמיד אחר תהה על הבחירה דווקא בעקדת יצחק כטקסט המייצג את הסגנון המקראי - שאלה מצוינת שהניסיונות להתמודד איתה העמיקו את הקשב לטיעוניו של אוארבך. גם בחצי זה של השיעור הציקה לי שאלת ה״סיכום במחברת״: הפעם ניסינו לכתוב הערות שוליים לאורך הטקסט, אך גם כאן הרגשתי שההערות מעט אחידות מדי ושאני אקטיבית מדי בהצעותיי היכן להוסיף הערה כזו.
אני מתלבטת אם להמשיך בקריאת אוארבך אחרי החגים או להסתפק בכך בינתיים ולהמשיך לדבר הבא. בכל אופן יש לי חשבון נפש לעשות בעניין שיטת הסיכום, שאיני רוצה שתשעבד את הלמידה לבחינת הבגרות ותשחית את הפתיחות והעצמאות של התלמידים ביחס לטקסט.
בכיתה י' של מורן בנית:
המשכנו לקרוא את הסיפור של טילי אולסן "אני עומדת כאן ומגהצת". דיברנו על האומץ של האם לעמוד מול העבר שלה, ולבחון אותו לטוב ולרע. במקביל עלה בכיתה כעס כלפי האם, שזנחה את אמילי, ולא מסתערת על העולם כדי להגן, ולתמוך בילדתה. בהקשר הזה דיברנו על מהי אימהות מיטיבה, ובעקבות ויניקוט על התפיסה של "אם טובה דיה", ולמה זקוק ילד כדי לגדול, ולממש עצמו.
יחד עם זאת מיקמנו את ויניקוט, את "האם הטובה דיה", בתוך הקשר של תנאים חברתיים, מעמד, גיל, ומצב כלכלי. דיברנו על העובדה שהאם נאלצה להשתעבד לאורך שנים ארוכות לעבודה, כדי שתוכל לגדל את ילדתה, ושגם המונולוג הזה, שאנחנו קוראים, נכתב תוך כדי שהיא מגהצת, ללא רגע של פנאי לשבת רגל על רגל.
בנוסף, תוך כדי קריאה עלו שני ביטויים ששוחחנו עליהם: "הכל חתום", ו"השאיר את חותמו". ראינו שכל אחד מביטויים מאיר זווית אחרת ביחס לסיפור של אמילי, וביחס לעמדה של האם. האחת היא שהכול חתום וגמור, כלומר, שאמילי לא תזכה לפרוח, בגלל תנאי הקיום, והנסיבות של חייה. השנייה היא שהיא תשאיר את חותמה, כלומר, שהיא תממש את עצמה בעולם. נדמה כי שתי האפשרויות הללו קיימות בטקסט.
לאחר הסיפור של אולסן, קראנו את שירו של ארל ראום "שום דבר בכלל", שהביאה סאם. סאם הציגה את השיר, ואת המעט הידוע על המשורר. דיברנו על המבנה של השיר, ועל האופן שבו המעבר מבית לבית, מציג לנו תשליל של קורות החיים של הדובר בשיר. לבסוף השוונו את השיר לקורות החיים של אמילי, והצבענו על כיוון הפוך של התפתחות - ילדותה של אמילי היא נקודת השפל של חייה ויתכן כי עוד תפרח, בעוד שהדובר של ראום, התחיל את חייו בילדות מאושרת, שהובילה לניסיון התאבדות.
לשיעור הבא החלטנו להקדיש כמה שורות לחוויה, או לאירוע שנתפס בעינינו "כמאוחר מידי" בביוגרפיה שלנו, כלומר, שלא ניתן לתקנו, ומעורר בנו חרטה. האם אכן אין לו תקנה?
את השיעור חתמנו עם מדיטציה. התיישבנו במעגל, והפנינו את תשומת הלב לנשימות שלנו. השלכנו מעלינו את עומס היום, וניסינו להתקרקע לתוך הרגע. בתוך ההקשר של ראש השנה, ויום כיפור, בחר כל תלמיד לשחרר דפוס, או חוויה שהוא לא זקוק להם יותר, שכן הם לא משרתים אותו יותר. את המדיטציה סיימנו עם דמיון מודרך, שבו התמקדנו במשאלה אחת שהיינו מעוניינים שתתממש השנה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
מאחלים לאושי רפואה שלמה ובריאות טובה. התלמידים שלו למדו אמש עם הכיתה של רמי
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
אירחנו אמש את תלמידי י״א, עקב מחלתו של אושי. מטרתי הייתה לערוך שיעור בו התלמידים הוותיקים והחדשים יתפסו מקומות שונים, אך משלימים, במהלך הדיון.
אבל מטרות פה ומציאות שם. הנושא, שוב, היה הנושא הסוער שעלה בשבוע שעבר- הטענה שהמוסר הוא יחסי והטענה שבסופו של דבר, כל פעולות בני אדם מונעות על ידי רצונות אנוכיים. בשיעור הראשון ביקשתי להתמודד עם הטענה על אנוכיות המעשה האנושי באמצעות ניסיון להשיב על שתי שאלות: ראשית, מה הם השיקולים המשכנעים רבים מהתלמידים בטענה, ושנית, מה אנו בדיוק מתכוונים כשאנו טוענים אותה.
הדיון לא היה קל, היה מפותל ובין התלמידים היו אלה שהובילו אותו, הציגו תשובות והצעות רהוטות והבינו את כללי הדיון, הנדרש לשימוש זהיר בטיעונים, היו כאלה שנותרו מבולבלים מאופן הדיון והיו כאלה שאחזו בעקשנות בעמדותיהם והביעו אי נחת מעצם הדרישה לשקול אותן בצורה ביקורתית. בשלב מסוים הרגשתי שהעמסתי, לפחות על חלק מהתלמידים, יותר מדי- הדרישה לעקוב אחר מהלך טיעון מלא פרטים ובאותה שעה, לראות את התמונה הגדולה, לא הייתה פשוטה. ההפסקה הגיע ובשיעור השני נותרנו רק אנו- קבוצת י׳. פנינו לעסוק בסוגיה של רלטיביזם מוסרי.
הפעם, הצגתי טיעון נגד התפיסה, המבוסס על רעיונות של הפילוסוף האמריקאי קווין בסיפרו ״מילה ואובייקט״. באילו נסיבות, שאלתי, אנתרופולוג שיחקור תרבות זרה, ויבקש ללמוד את הלשון המקומית, יהיה רשאי להסיק שמבע לשוני בו משתמשים בני הקהילה אומר ״זה מעשה טוב״, כשהוא מופנה למעשה שאנו שופטים שהוא ראוי לגינוי מוסרי? הדיון היה פורה ומוצלח מאוד והתלמידים עקבו אחרי פרטי המהלך וראוי לציין, כי הערותיהם העשירו אותו הרבה מעבר למתוכנן.
Comments