שבוע 16. ש ו ש ק ה ! זה מה שהתרחש אצלנו אמש בבית החינוך:
"שושקה אמנית ואקטיביסטית, דמות קומיקס דו ממדית שהפכה לדמות חיה, תלת ממדית" – כל בדיוק מגדיר את עצמו האמן והמאייר זאב אנגלמאיר שפגש אמש (בזום כמובן) את תלמידי בתי החינוך שלנו באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית אורנים.
ההרצאה המרתקת ויוצאת הדופן עוררה תגובות רבות שעלו עוד במהלכה ובמהלך הדיונים הסוערים שהתקיימו בכיתות, אחריה.
הנה, אתם מוזמנים לקפוץ איתנו פנימה:
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג:
תלמידי הכיתה שלי התלהבו מאוד מההרצאה של שושקה. הם העידו שהמתח בין הדמות האקסטרווגנטית שהתגלתה בתמונות ובסרטונים (רובם לא נחשפו אליה קודם) לבין האישיות הרהוטה והקוהרנטית שהכירו בהרצאה עניין והרשים אותם מאוד. לאור אירועי השבוע הקשים, השיחה על אסטרטגיות הפעולה הפוליטיות שהוצעו בהרצאה הובילה שוב ושוב לנושא האלימות כלפי נשים, לשאלה אם המציאות הזאת יכולה להשתנות, וכיצד. ההרכב היה מעט חסר (עונת המתכונות בעיצומה) אך הדיון ער ונרגש.
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
התלמידים התלהבו מאוד מהתעוזה של אנגלמאיר, ומהדמות שלו "שושקה", ותפסו את המחאה הפרובוקטיבית שלו כמחאה לגיטימית שעובדת.
את הדיון במפגש עם שושקה התחלנו בשאלה של תלמידה מכיתה אחרת, שהצביעה על האופי המטרידני של שושקה, ושל היותה פרודיה על נשיות וגוף נשי. בשונה מן החוויה הזו, התלמידים בכיתה ראו בשושקה דמות נשית וחופשיה, שאינה נענית לאידיאל היופי, וככזו היא מאתגרת את המושגים והתפיסות שלנו.
שאלה אחרת שעלתה היא שאלת האלימות. עד כמה המאבק של אנלגמאיר כרוך באלימות, ומדוע המאבק שלו זוכה ללגיטימציה, בשעה שמחאות אחרות, הנתפסות על ידי מיליה פוליטי אינטלקטואלי אחר כ"חשוכות" או "צרות אופקים", נתפסות כלא לגיטימיות. השאלה הזו, שהעלה אחד התלמידים, אתגרה את הדיון, וגרמה להם להבין כי בגאוגרפיה אחרת, ובמעמד אחר, המחאה של שושקה נתפסת כלא לגיטימית.
תוך כדי הדיון עלה מושג "ההזרה" הספרותית, והאופן שבו היא פועלת עלינו כקוראים, ומרעננת את התפיסה שלנו את המציאות. בחוויה של התלמידים המחאה של שושקה פועלת באופן דומה, ולכן יש ביכולתה לשנות את המציאות.
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
הרוחות להטו כשהתכנסנו שוב במסגרת כיתתית, אחרי המפגש המיוחד עם שושקה.
יהלי (ואחרים) התפעלו מאיך הוא הצליח ״להיות ממש מישהי אחרת״ ולפעול בשמה בעולם. לעומתה, ניקי הציעה שלמעשה, אנגלמאייר ״דיבר שעה וחצי על עצמו״, ותהתה על התחבולה שאפשרה לו לשכנע אותנו שאין מדובר בנרקיסיזם צרוף.
הזכרנו כמה ישויות בדויות נוספות בהסטוריה של האמנות והספרות (ז׳וסטין פרנק, מסייה טסט, ההטרונימים הפסואנים) ושוחחנו על התמהיל הזה של עצמי-ואחר, או במופע ספרותי נפוץ שלו - מחבר ודמות, בין השאר דרך רעיונות שהביא מיכאל בחטין ב׳סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי.׳
במקביל, עלו זוגות נוספים של מושגים שמייצרים מתחי ניגודים טעונים לא פחות: גבוה ונמוך, פוליטי וקומי, ואפילו ההבחנה המרכסיסטית בין מבנה העל למבנה בסיס, שדרכה חזרנו לשאלת הפרפורמנס. גם שאלת הביקורת עלתה על הפרק, וההכרעה של זאב לפיה ׳ביקורת שלילית היא לאו דווקא רעה׳ זכתה להתייחסויות מגוונות. כולנו מודים על מפגש מרתק, ועל דיון פורה עוד יותר אחריו!
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:
דיון מרתק בכיתת הפילוסופיה יב' בר אילן, לאחר ההרצאה של שושקה. רמה גבוהה מאוד של טענות והתייחסויות, שיח מכבד וסבלני. התחושה שלי היא לא של מורה מתיילד מול תלמידים,
אלא כשווה מבחינה אינטלקטואלית אל שווים. ככלל, רוב הדגול של התלמידים הסתייג מהדמות ומאופי ההרצאה. כמה תלמידים חשבו שההרצאה היתה חוויה מרתקת ושזו הזדמנות מצוינת להיכרות עם הדמות ומטרותיה. אך, כאמור, הרוב הסתייגו.
הטענה הראשונה היתה שההרצאה היתה מעין מופע נרקיסיסטי, שלא אפשר דיון מעמיק ולא הזמין לדו שיח או רב שיח. אחרים טענו שהמסרים והתכנים של הדמות שטחיים מבחינה פוליטית ומבחינה אקטיביסטית. וכאן עלתה השאלה: האם יש כאן אומנות פוליטית (אם כן, רוב התלמידים חשבו שהיא אומנות בינונית ואקטיביזם שטחי) או שיש כאן מדיום אחר של יצירת אומנות; והיצירה היא המעשה של האומן והטרנספורמציה שלו לתוך שושקה. במידה שזה ההסבר הנכון, הופך האקטיביזם כמו הקפיצה למזרקות לאקטים לא פוליטיים שאינם צריכים להימדד פוליטית.
גם כאן היתה הסתייגות, כאשר אחד התלמידים טען, שגם כיצירת אומנות, הדמות (שושקה) אינה משמעותית מספיק, כדי להצדיק את המדיום השונה (האומן כיצירה עצמה וכן מעשיו).
ביקורת נוספת היתה על הוולגריזציה של הגוף הנשי וקריקטוריזציה שלו, התנהגויות גבריות שעלולות לסכן, בסופו של דבר, את הנשים עצמן. ביקורת נוספת נשמעה על התפיסה העצמית הפוליטית של האומן "אני לא ימין ולא שמאל" ונטען שהוא עיוור למיקום הפוליטי שאותו הוא מייצג ושאיתו הוא מזדהה, ותפיסתו, באופן מוטעה, כ"לא עמדה".
לסיכום, ההרצאה היתה הצלחה גדולה. היא היתה הפעילות הטעונה ביותר שחווינו בשלוש השנים האחרונות והעלתה התלבטויות רבות. חבל שנותרה לנו רק שעה שעה ורבע לדיון. הזמן לא הספיק.
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
לאחר הרצאתה של שושקה, התנהל בכיתה דיון סוער בו עלו שאלות, לעיתים נוקבות, על אופי הפעילות של שושקה/זאב אנגלמייר. תחילה, שאלנו מה סוד הצלחתה של הדמות, בזכותה היא זוכה לתשומת הלב?
האם זה פשוט כיוון שבורא הדמות הוא אומן מוכר בקהילה? או שמא בגלל אופייה הפרובוקטיבי של הדמות? או האם זה כיוון שהדמות המסויימת שיצר מתקשרת עם המציאות בצורה המעוררת דיון ותגובה? משם, עברנו לדון בשאלה האם הפעולה הזו אכן נועזת. לשם כך, צפינו במספר דוגמאות של פרפורמנס ארט אותן השוונו לדמות של שושקה. נדמה לי שהגענו למסקנה ששושקה היא יחסית דמות שמרנית.
אני ביקשתי לשאול אם אנגלמייר, בדמותה של שושקה, מעז לצאת מאזור הנוחות ולסכן משהו בעצמו. דנו גם בעירום- האם הפרובוקציה בדמות היא בגלל העירום שלה, או, אולי, כיוון שהיא מעין קריקטורה של דמות וולגרית? האם העובדה ששושקה ״נחשדה״ כבת דמותה של שרה נתניהו, ושזה קצת מצחיק אותנו, אין בה מעין קריצה משפילה לדמותה של שרה נתניהו? דנו גם בטענה של אנגלמן שכשהוא מופיע בדמותה של שושקה הוא מגלה בעצמו כוחות שאין בו בדרך כלל. גם כאן, ניסינו לבחון טענה זו גם מבחינה תיאורטית (האם היא סתם צורת ביטוי, האם היא טענה פסיכולוגית או שמא, יש משהו מעניין ללמוד ממנה על מושג הזהות האישית?) לבסוף שאלנו איזו סוג פעולה עשויה לצאת נגד התופעה של אלימות נגד נשים. הצעתי שסיסמאות כמו ״גבר אמיתי לא מרים יד״ פועלות באופן הפוך מהאופן בו פרפורמנס מוצלח עשוי לתופעות אלה. פרפורמנס מוצלח יציג דמות המערערת על תפיסת הזהות של הצופים בצורה שתזמין אותם לדרך לחוות את עצמם באופן שאינו תלוי בתפיסות שהמציאות החברתית כופה עליהם.
האלימות שאנו עדים לה כבר משוקעת בתפיסת הגבריות לתוכה אנו נולדים ואקטיביזם חברתי מהסוג שמאפשרת אמנות הפרפורמנס מספק כלים לחפור תחת תפיסות אלה..
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:
לאחר הרצאתו של זאב אנגלמאיר התכנסנו לדיון בדברים. התלמידים, חלקם לא הכירו את דמותה של שושקה לעומק, הציגו מגוון תגובות, החל מהלם ראשוני ועד שעשוע. היה מעניין לשמוע מכל אחד אתה ההתרשמות האישית ולראות מה זה הזיז בליבם. באופן טבעי, שוחחנו על המפגש בין הפרובוקטיבי לבין המחאתי. כיצד יכולה פרובוקציה לעורר מחאה? האם כל מחאה חייבת גם אספקט פרובוקטיבי? אולי זה דווקא הורס? דיברנו גם על האפשרות שדמותה של שושקה היא דווקא אקט של החפצת נשים על ידי גבר. לאחר מכן הצגתי לתלמידים כמה אמנים נוספים, בני זמננו, אשר עוררו פרובוקציות: אמן הרחוב בנקסי שגרס את עבודתו רגע לאחר שנמכרה ב-1.4 ליש״ט והאמנים הישראליים אריאל ברונז ואיתי זלאיט. ראינו שאקט פרובוקטיבי יכול להתקיים בכל מיני צורות ודרכים. הסכמנו כולנו שהדברים הללו לא מתחילים ונגמרים בפרובוקציה בלבד, אלא יש בהם עומק שמעורר לשיח פורה וגורם לנו כצופים להתעמק.
אל אריסטו נחזור בשבוע הבא.
Comments