במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
את המפגש האחרון לפני חופשת הפסח, החלטנו להקדיש למושג החופש: בפילוסופיה, באופן ישיר, דרך משנתו של שפינוזה; ובספרות באופן עקיף יותר, דרך שיחה על העולמות המיוצגים בשירה. בין לבין הצגנו לתלמידות את עבודת הסיכום של השנה, הכוללת התמודדות משמעותית ראשונה עם כתיבה עיונית: כתיבת פרשנות ספרותית סביב שאלה שמתעוררת מהסיפור רצ'יטאטיב; וכתיבת חיבור פילוסופי סביב שאלה שעולה מהסיפור, תוך שימוש במשנתו של הוגה אחד לפחות שפגשנו השנה.
רוני – פילוסופיה
ביקשנו כאמור להתייחס לשאלת החופש והשחרור. לאור העובדה שבשיעור הקודם ראינו סרט על שפינוזה, החלטתי להביא קטע מתוך מכתב של שפינוזה (לאדם בשם שולר), שבו הוא מגדיר את החופש. באופן מפתיע, הוא אינו מגדיר את החופש כ"בחירה", כפי שעושים זאת בדרך כלל: אני חופשי כאשר אני בוחר משהו בחופשיות.
עבור שפינוזה, החופש קשור לרובד אחר: לחיבור שלי עם עצמי, עם הטבע שלי: כאשר המעשה שלי נובע ממש ממניע פנימי, כאשר אני מחובר לטבע האמיתי שלי, ולא פועל מתוך השפעות חיצוניות, אז אני חופשי.
ההגדרה של שפינוזה יכולה לבלבל במבט ראשון, שכן היא מערערת על הדעה הרווחת על אודות החופש כבחירה, אך ללא ספק, היא נוגעת בנקודה מאוד אמיתית: הנקודה הפנימית של כל אחד ואחת מאתנו. אנו יודעים מתי מה שאנו עושים הוא באמת אנחנו עצמנו, ומתי אנו מונעים מהשפעות חיצוניות ומלחצים חברתיים.
בחלק השני של השיעור, דיברתי על שאלת השחרור. כתבתי על הלוח את המשפט של ההוגה הצרפתי בן זמננו זאן-פרנסוה ליוטר:
"ההומניזם, הנוצרי או החילוני, ניתן למיצוי במשפט הבא: האדם הוא דבר-מה שיש לשחררו."
מה פירוש המשפט? שאלתי את התלמידים. כל אחד ניסה להגיד ממה יש להשתחרר, ומהו שחרור. האם ניתן להשתחרר מהכול, להיות חופשי לחלוטין? התלמידים ברובם טענו שלא: כיצד להשתחרר מחוק הגרביטציה, ממה שכובד אותנו לארץ, לגוף שלנו?
ברם, זו בעצם השאיפה של הפרויקט המודרני: לשחרר את האדם מהכול": מהעוני, מהעול של הטבע (דרך הטכנולוגיה), מהעריצות הפוליטית או הכלכלית וכן הלאה. אך נותרת השאלה, ששואל ליוטר: מיהו אותו אדם משוחרר לחלוטין? האם הוא אוטונומי? ומה פירוש להיות אוטונומי לחלוטין?
סיפור יציאת מצרים לא משחרר אותנו עבור חירות מוחלטת, אלא למען חיים בעלי משמעות. משמעות הכרוכה באחריות.
בשלב זה גם יפעל השתתף בשיחה על החופש ועל יציאת מצרים, ודיבר במסגרת דיון קצר על החשיבות של יציאת מצרים וקבלת לוחות הברית, כשלב התפתחותי מרכזי באנושות; וכן, מתוך דוגמאות מחומרים שפגשנו השנה – על מידת החופש שניתנת לנו בתוך מסגרת של חוק, לעומת החופש שעלול דווקא להיגזל מאיתנו במצב של אנרכיה.
יפעל – ספרות
אני מחליט להעמיד את שאלת החופש דרך העיסוק בעולמות מיוצגים בשירה. לאורך השנה התיידדנו עם כמה "שערים" שסייעו לנו להיכנס אל השיר: המוזיקליות שלו; אופן המסירה לעומת "מה" נמסר (בדגש על לשון פיגורטיבית); שאלת הדובר והנמען; ועוד. אחת השאלות המרכזיות שנשאל באופן טבעי בתחילתו של דיון בכל שיר היא "מה הסיטואציה?" – מה "קורה" בשיר. ההקדמה הזו הייתה הזדמנות טובה להיזכר בשירים שלמדנו לאורך השנה, והתלמידות מפתיעות באזכורים של היבטים דקים שעמדנו עליהם בזמנו.
מתוך שאלת הסיטואציה אני מבקש להדגיש את העולם המיוצג. כלומר, איזה מין עולם מתגלה בפנינו בשיר? ובעיקר – באיזה אופן העולם הזה, הכללים שלו, החוקיות שלו, המוסכמות שלו – באיזה אופן הוא שונה מהעולם שאנחנו מכירים? אני עובר על השירים שלמדנו והתלמידים מתחילים להבין את המהלך: בשיר "לעכבר" למשל, אנחנו פוגשים עולם שבו לאדם יש מערכת יחסים אינטימית ועשירה ביותר עם עכבר; בעוד בעולם שלנו הדבר אינו מתקבל על הדעת. בשיר "התעלויות" אנחנו פוגשים מערכת פיזיקלית שונה – ספינה שטה באוויר.
ומכאן למציאות שלנו. אני מבקש מכולם לחזור בזיכרון לשנת 2019. הן היו בכיתה ו', ואנחנו נזכרים ביחד בשנה האחרונה של העולם שנדמה שאיבדנו מאז הקורונה. מי היה מעלה על דעתו שהתנועה שלנו תוגבל למאה מטר מהבית? מי היה מעלה על דעתו שדות תעופה שוממים למשך חודשים ארוכים? מי היה מעלה על דעתו תלות כה מוחלטת ב"הוראות משרד הבריאות" שהשתנו לפעמים כמה פעמים ביום? ברקע של כל השיחה הזו עומד החלק הבא שלה – כיצד העולם שלנו השתנה מאז שבעה באוקטובר. השיחה ערה כמובן, ונדמה שההכרה והניסוח של האי-ודאות שאנחנו מצויים בה מסייעת באופן עמום. אולי כנגד תחושות של בדידות שתמיד מלוות את כולנו בסיטואציות כאלה.
אני אוסף את הדברים וחוזר אל השירה ואל העולמות המיוצגים. מול כל שיר אנחנו למעשה מתרגלים את המוח שלנו ואת עולם הנפש שלנו, באימוץ כללים של עולם שאנחנו לא מכירים. אנחנו מסתגלים אליו, לומדים את החוקיות שלו ומתגוררים בה, מתוך חירות. "השירה, חברים וחברות", אני טוען בדרמטיות ובאמונה, "היא למעשה הדבר הפרקטי ביותר שאדם יכול לעשות בתקופה כזו, בעולם הזה". אני מציע מסלול אקדמי חדש בהקשר הזה – "שירה ומנהל עסקים", ואז בנימה רצינית יותר, מדבר על החופש שלנו לדמיין. כל עוד אנחנו חופשיים לדמיין, היכולת שלנו להתפתח בעולם, גם בעולם שלנו ובנקודת הזמן הנוכחית, הפחות יפה שלו – נוכל לחיות חיים שלמים יותר, מלאי משמעות יותר.
את כל הדברים הללו ניסינו לפגוש בשיר "קץ העולם" של יעקב ואן הודיס (1911). התלמידים והתלמידות נשאבו לעולם המשורטט בשיר – מתוך קרבה והתנגדות כאחד.
בסיום בירכנו את התלמידים ואת כולנו לקראת חג החירות וייחלנו לחופש לכולם ולכולן ובכל המקומות.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע המשכנו בקריאות השונות שלנו באופן די חופשי. התחלנו בקריאה של פרק מ'העין הכי כחולה', ובו מתואר אירוע בריונות המתגלגל מהתעמרות בנערה שחורה על ידי קבוצת נערים שחורים - בין היתר על היותה שחורה - למפגש עם נערה לבנה, שבו ברגע משולח רסן גם היא חושפת פנים גזעניים. בכיתה התפתח מתוך הקריאה דיון מעניין במושגי חוזק וחולשה, וכיצד הם מאפיינים בריונות ילדית. שמנו לב לתפקיד המוזר של הגזענות בהקשר הזה - היא העניין ולא העניין שמוביל את מעשה ההריונות.
המשכנו בקריאה בנאומו של אגתון ב'המשתה'. אגתון הוא משורר, כותב טרגדיות ונואם. בניגוד לאריסטופנס, שיכולנו לקרוא את כתביו, אין לנו תיעוד של כתביו של אגתון. נותרת לנו רק עדותו של אפלטון. אגתון מבקש לתאר את ארוס עצמו, וחלקנו תחושה שמשהו בנאום הזה לא משכנע. זה לספר על במקום להראות. בהקשר ספרותי הצענו שזה תיאור דמות פחות מהימן. ביחס לנאומים האחרים הצענו שאין לו את האיכות הטיעונית שיש בהם, זה טיעון שעומד רק על האסתטיקה הרטורית שלו. כמובן, צריך לסייג וכאן סייגנו - שלאפלטון עניין לא סגור עם המשוררים, מה שיכול להסביר את האופן בו אגתון מוצג. עוד נרחיב על כך בהמשך.
סיימנו בעבודה על עבודות המחקר. הצגנו לתלמידים את הרעיון של תקציר (abstract) והם המשיכו בכתיבה עצמאית בכיתה בסיוענו. המטרה היא להגיש אותו עוד השבוע ולאחר החופשה כבר טיוטה של העבודה.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
עוד מפגש ועוד מפגש ואנחנו מרגישים פרידה.
אנחנו כבר "לא לומדים", אלא "מתכוננים לבגרות" ומסיימים חובות של עבודות חקר ופודקאסטים.
התלמידים יושבים בחוץ על שולחנות פיקניק (כמו ביערות קק"ל) שמונחים מחוץ לכיתות ופותרים בחינות לדוגמה ביחד; גם הם מנצלים את הפעמים האחרונות לקשרים בניהם.
החיים ייקחו אותם למקומות שונים, ואנחנו – יעל ואני – מקווים שמה שנוצר כאן והתהווה וקרה במשך שלוש שנים, יישאר כזיכרון חי וטוב.
Comments