השבוע ה 25 בקמפוס בר אילן:
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של מורן בנית ורוני קליין:
חזרנו למסה הגדולה של סימון דה בובואר, המין השני, וקראנו את ה"מסקנות" שלנו, בסוף הספר. כאן היא מציגה את הטיעונים שלה לגבי המצב הנוכחי של היחסים בין המינים, ולגבי האפשרות לשינוי. המצב הנוכחי מושתת על אי-שוויון בין המינים, כאשר הגברים שולטים על הנשים. אך בעת החדשה, הנשים התחילו להשתחרר מבית-הסוהר שלהן, כותבת דה-בובואר. ואז נוצר מצב של מלחמה, שכן הגברים לא נוטים בקלות לשחרר אותן, שהרי בכך הם מאבדים את השלטון המוחלט שהיה להן במשך דורות.
מכאן המלחמה המתמדת בין המינים בעידן המודרני, שהיא מלחמה בין שני סובייקטים ריבוניים, שתי חירויות, כותבת דה-בובואר. היא ממשיכה כאן את הקו של הגל ושל סארטר אודות מלחמת התודעות: כל תודעה מבקשת שלטון מוחלט על האחר, היא חותרת להפוך אותו לעבד, לחפץ עבורה. מלחמה זו יכולה להמשיך לנצח, מה גם ששתי התודעות לא מוכנות לוותר על הריבונות שלהן.
אך דה-בובואר רואה את היציאה ממצב זה במוכנות של הגברים לוותר על השלטון המוחלט על הנשים, שלטון שבסופו של דבר משעבד גם אותם לדימויים כוזבים של גבריות מדומה (הגבר הלוחם, החייל...). אם הנשים והגברים יגשו כל אחד לשני בתודעה של שוויון, היחסים לא יתקיימו על בסיס רעוע של יחסי-כוחות ומלחמה, אלא על שיתוף=פעולה פורה ביניהם.
האם זוהי אוטופיה? אין לבשר על העתיד, אך דה-בובואר מציגה אופטימיות זהירה בהתפתחות היחס בין המינים. זה תלוי רק בגברים ובנשים גם יחד...
אחרי הקריאה של דה בובואר הנחנו את הפילוסופיה על החיים, ועשינו צעד נוסף במחשבה הביקורתית הפמיניסטית באמצעות המסה של יונית נעמן "ידוע שתימניות חמות במיטה". שוחחנו על חווית הקיום הזו שבה העולם מתבונן בך אחרת מאיך שאת מתבוננת על עצמך, מתייג אותך על פי גופך וצבע עורך, וכיצד המבט הזה מוביל לפיצול פנימי, להפניית עורף למקום שממנו את באה.
בכל אלה עסקנו סביב השיר של מאיר ויזלטיר "עוד סונטה שיקספירית", המונח בלב המסה של נעמן. השיר הסעיר את התלמידים, והקריאה הביקורתית שלו, שהציעה נעמן, התיישבה עם חוויית הקריאה של התלמידים. שאלנו מה אותה נערה מזרחית בשיר של וילזטיר יכולה להיות? מה מידת החירות שלה לחרוג מן הסטריאוטיפ שהוצע לה? האם היא יכולה להיות כל דבר? ולמעשה, האם יש לה את החירות להיות?
בכיתה יא' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
יום ראשון ואין שיעור. התלמידים והתלמידות מתכוננים לבגרות או מתכונת בבית ואנחנו מנצלים את הזמן לשיחות אישיות.
יושבים בזום, יעל בביתה ואני אצלי. הכנו מראש טבלה לשיבוץ עצמי. כמו יום הורים, רק בלי ההורים....
המטרה היתה לשמוע איך עברה על התלמידים השנה, בכלל בחיים, וגם בבית הספר ובוודאי שאצלנו בתכנית.
אנחנו מבקשים לשמוע על קשיים, וגם על שמחות, על בקשות מיוחדות ועל הערות ליעל ולי.
חומר אחר שרוצים?
הזמנות מיוחדות?
קשה לי להמנע מכתיבה דביקה פה; אנחנו – יעל ואני – בקשר של כמעט שנתיים עם החבורה הזו, והקשר הרגשי איתם קיים ויחד איתו חיבה גדולה ושמחה וגם עצבים וכעס ותסכול.
וחלק מאלה היו בשיחות.
אז פגשנו את ד. נסיכת הדמיון שלנו; התלמידה שמעיפה את החומר למקומות שאפילו הוא לא חשב שהוא יודע להיות שם, ואת ת. האינטלקטואל הפוליטי של הכיתה, ואת א. הלייזר הלוגי שלנו
ואת א. שלא עומדת במסגרות ואת זה שרב עם כולם אבל בעצם הוא...ואת זו ואת זה ואת זו....
והיתה תחושה של עבודה יפה שנעשית פה.
בכיתה יב' של אדם לויד:
בחינת הבגרות בפילוסופיה! בהצלחה רבה!!
Comments