שבוע 14 בקמפוס בר אילן. משתדלים בכל הכוח לשמור על השגרה המנחמת שלנו:
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול התקיים אחד מהזומים הכיפיים והמוצלחים שהיו ליעל ולי מאז התחלת הקורונה. התחלנו בללמד רולס. אבל זה היה ללמד רולס בלי ללמד רולס ובלי להזכיר את שמו.
עברנו על המהלך המחשבתי של תומס הובס וניסינו להבין אותו ביחד.
ואז נתתי תרגיל חשיבה: בואו ננסה להבין מה השיטה שמאפיינת את אופן החשיבה של בני האדם שנפגשים ומחליטים על הקמת המדינה אצל הובס.
היה ממש ממש לא פשוט. היה מופשט מדי והתלמידים התקשו להבין (ראוי לומר שאני לא הצלחתי להסביר מספיק טוב).
האם אנחנו צריכים לבנות חוקה? הם שאלו.
התשובה היא: "לא, אתם צריכים לתאר אלגוריתם שיאפשר לכם לבנות חוקה" (סליחה על חוסר הדיוק במושגים).
לא הלך....
התלמידים יצאו לחשוב על בניית מערכות צדק ספציפיות.
ההצגה של התוצרים היתה ממש ממש מעניינת ויצאנו להפסקה.
חשוב לכתוב: כל זה התרחש באווירה חברית, אינטימית, משועשעת ופתוחה. היתה תחושה ממש טובה.
ואז בהפסקה יעל הבריקה עם רעיון: היא הציעה שנמחיש מעט את מסך הבערות באמצעות משחק שאלתרה.
וכך עשינו.
כל המשתתפים כיבו מצלמות, ושינו שמות לשמות בדויים.
יעל ואני שאלנו אחד אחד שאלות והתלמידים ענו בצ'ט.
המטרה לזהות לפי התשובה מי המסתתר מאחורי המצלמה. לאט לאט נחשפו תלמידים, וכל תלמיד שהתגלה פתח מצלמה הצטרף לצוות המנצחים. המנצחת: נועה קון התגלתה אחרונה.
היה מיוחד ומגוון.
בשבוע הבא נעבוד על טקסט של רולס ובמקביל על אוטופיות כז'אנר ספרותי
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
קראנו את הסיפור "השבוי" של ס.יזהר. את הסיפור קראנו יחד, וכל אחד מהתלמידים התנסה בקריאתו. הקריאה עבור התלמידים, בעיקר של החלק הראשון של הסיפור, הייתה מאתגרת. פירשנו חלק מהמילים, וחזרנו לשאלת ההבנה הבסיסית של המתרחש בסיפור.
שוחחנו על מקומו של היחיד מול הקולקטיב, ועל האופן שבו בסיפור נוצר הקולקטיב מול יחיד ההופך לאויב. עוד עסקנו בזהות הגברית שמבנה הסיפור. במהרה נגעה השיחה לטראומות ההיסטוריות המשותפות, ולהשפעתן על הבניית הגבריות הצברית החדשה במדינה שבדרך.
עם ההגעה לחלק השני של הסיפור חל שינוי: המונולוג של הזקיף עורר את התלמידים, והתפתח בכיתה דיון ער ומרתק על חופש הבחירה של היחיד, ועל היכולת שלו להתנגד לסדר החברתי, ובמקרה הזה, לסדר הצבאי שבתוכו הוא פועל.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה:
התחלנו, בלי קשר לרצף הלימודי שלנו, בוויכוח סוער סביב שאלת שיוכו של אמן ליצירתו. בעיקר אם אפשר לנתק ביניהם ולהתייחס לכל אחד מהם בנפרד. במהרה עלה עניין יוצרים ויצירות שקשורים בנאצים.
הוויכוח התגלגל במהרה להתנצחות ועל כן נאלצתי להפסיקו.
לאחר מכן חזרנו לדייוויד יום ולפילוסופיה האמפיריציסטת. הדגשנו את ההבדל בין אמפיריציזם לרציונליזם, ודנו במושגים מושא, רושם, מושג ואידאה (פשוטה ומורכבת). ככל הנראה בשבוע הבא נסיים את ההיכרות שלנו עם יום.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
המשכנו את החזרות שלנו על החומר לקראת בחינת הבגרות. תחילה, הצעתי מספר עצות ידידותיות לחזרה על האפולוגיה של סוקרטס וניצלתי את ההזדמנות להציע לתלמידות ולתלמידים להתמודד עם השאלה באיזו מידה סוקרטס השפיע על האופן בו הם תופסים את מקומם במציאות האישית, החברתית והפוליטית.
עברנו, או יותר נכון חזרנו לאתיקה של אריסטו ובניגוד למפגש הראשוני איתה הצעתי שינסו לחשוב עתה, לאחר שסיימנו ללמוד גם את הפרקים במטפיסיקה, בהקשר של המענה שמציע אריסטו לתפיסה אותה מציע אפלטון ב״מדינה״, ובפרט לצורך להחלץ מהמציאות היומיומית המתעתעת של השבויים במערה, כתנאי לשוב למערה ולהבין את מצבם, כלומר לזהות את הצלליות הנגלות להן כצלליות, ולא כאמת עצמה.
כדי לראות זאת נדרשנו גם לתפיסת אריסטו כפי שהיא עולה במטפיסיקה, או לפחות בפרק מהמטפיסיקה שזכינו ללמוד. משם, חזרנו לדקארט. אחד התלמידים העלה קושי: אם נניח שדקארט הצליח לערער גם על ודאות אמיתות המתמטיקה והפיסיקה, האם לא די בכך כדי לאפשר לו לערער על הקוגיטו עצמו? הצעתי שהשאלה המצוינת מובילה אותנו למשפחה של דיונים בפילוסופיה, לוגיקה וספרות שלא קל להכריע בהם.
סיפרתי על דיון פילוסופי מרתק שעלה בקשר של הספר 1984 של אורוול לגבי השאלה אם ״האח הגדול״ יכול לגרום למישהו להאמין ש 2+2=5. חזרנו לקרוא את הקטע הרלוונטי בטקסט של דקארט והבחנו שכשקוראים את הטענה בזהירות, קשה מאוד להבין מה ניסה דקארט לטעון שם: האם אני חושב שכשאני אומר שתיים ועוד שלוש אני בעצם אומר שתיים ועוד שתיים? אם כך, לא עולה כאן ספק לגבי אמיתות המתמטיקה אלא אולי ספק לגבי מידת הריכוז שלי (אולי יש לי הפרעות קשב?), מצד שני קשה להבין איך הוא יכול היה לנסות לטעון משהו אחר.
לא מצאנו שם ספק המאיים לערער על טענות המתמטיקה. הדיון הוביל אותנו לשאלה: האם אלוהים יכול היה לברוא עולם לא לוגי? בעוד השאלה עוררה דיון מרתק בכיתה, ביקשתי לאתגר את הנטייה שלנו לענות ״לא״ ולהשאיר את זה שם.
הצגתי בקצרה פיתוח שנוי במחלוקת מהעשורים האחרונים של תחום הנקרא ״לוגיקה פארקונסיסטנטית״. מערכת לוגית פרקונסיסטנטית היא מערכת המתמודדת עם תחום בו קיימות סתירות, אך מבלי שהמערכת תידרש להשלכה של קיום סתירה בתחום דיון במערכת לוגית קלאסית: בה (במערכת הקלאסית) הכל נובע מסתירה ולכן ניתן להסיק ממנה הכל. לתופעה הזו קוראים ״התפוצצות״ והיא כמובן בלתי נסבלת.
צפינו בסרטון בו הפילוסוף החשוב ביותר בתחום הלוגיקה הפרקונסיסטנטית- גרהם פריסט, מסביר בקצרה על מערכות לוגיות כאלה ואפילו טוען שתורת הסילוגיזמים של אריסטו היתה מערכת כזו. גילוי נאות: הסרטון היה ״העשרת רשות״ על חשבון ההפסקה אך רוב התלמידים צפו בו בעניין רב. לאחר ההפסקה (שהיתה גם הפסקה וגם לא הפסקה, כמיטב המסורת הפרקונסיסטנטית) חזרנו לדקארט, לדואליזם הקרטזיאני, וראוי לציין שלא רק שהשיעור המפותל התנהל בזום, הוא הסתיים 10 דקות לאחר הזמן והתלמידים שמרו על ריכוז מלא לאורכו.
Comments