במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
פילוסופיה (רוני) :
אני מרגיש צורך לחזור לשאלה של המחזה "קרנפים", המחזה של יונסקו שעסקנו בו בשני השיעורים האחרונים. המחזה מתכתב גם עם האקטואליה שלנו, של החברה הישראלית. והוא גם מחזיר אותנו לתחילת השנה, לשאלות של אפלטון על אודות האמת והדעה.
נתחיל עם האקטואליה. אתמול שמענו סוף סוף חדשות טובות: שחרור ארבעת החטופים. כולנו שמחנו ששמענו על שחרורם. האם פירוש הדבר שאנחנו "קרנפים"? שכולנו חלק מעדר ללא מקום ליחידי סגולה, שכולנו שכחנו את מי שאנחנו כיחידים? אני שואל שאלה פרובוקטיבית בכוונה, כדי לעורר את התלמידים, ואכן, הם עונים לי: לא, לא מדובר בהתקרנפות, אלא בשמחה טהורה.
אז מה ההבדל?
אני מציע שהתקרנפות נוגעת יותר לדעות, בעוד רגשות מעידים על תופעה אחרת, אולי רגש של השתייכות, של סולידריות ותמיכה. הרגש שלנו לחטופים מעיד על רגש ההשתייכות שלנו לעם ישראל, שהוא רגש חזק, לא משנה אם אנחנו דתיים או לא, שמאלניים או ימניים בדעותינו.
אך עדיין, יש התקרנפות בחברה הישראלית, ברובד אחר. אני מסביר את הטענה שלי: ההתקרנפות נובעת לאו דווקא מהמלחמה נגד החמאס, אלא מהמאבקים הפנימיים של החברה הישראלית על זהות המדינה. כל אזרח נדרש לקחת צד במאבקים האלה, ולהיות חלק ב"מחנה": מחנה השלום או המחנה הלאומי, המחנה הליברלי או המחנה הדתי, המחנה הדמוקרטי או המחנה היהודי... ברגע שאדם מסוים מוותר על חופש החשיבה העצמאית כדי להיות נציג של מחנה כזה או אחר, הוא כבר אינו אדם חושב, אלא פעיל פוליטי או חברתי. והחברה הישראלית היא חברה מיליטנטית, חברה של שבטים, ולא חברה של יחידים.
מכאן שניתן למצוא בה כה מעט מחשבה, כה מעט פילוסופיה. שכן רק הפילוסופיה (או הספרות, או האמנות) יכולה להפוך את האדם ליצור חושב, כלומר חושב בפני עצמו. ללא הפילוסופיה, האדם יישאר לעולם מושפע מסביבתו, ולא ישיג חשיבה עצמאית. הוא יהיה חלק ממאבק, חייל ולא אזרח במלוא מובן המילה.
מכאן המסקנה שלי עבור הכיתה, ועבור החברה הישראלית בכלל: רק הפילוסופיה יכולה לפתח חשיבה עצמאית ולהוציא את החברה הזו מהמבוי הסתום שבו היא נמצאת. לא משנה דרך אגב אם אנחנו דתיים או חילונים. גם בתור דתיים, אנו יכולים לחשוב באופן פילוסופי, כפי שמוכיחה המסורת של מחשבת ישראל.
נדמה לי שזוהי מסקנה יפה לסיים איתה את השנה!
ספרות (יפעל)
השיעור הקודם הצית מטבע הדברים דיון פוליטי אקטואלי. הלוואי שכל דיון שכזה היה מתנהל באותה דרך ארץ שבה נוהגות התלמידות של הכיתה הזו, אולם גם כאן, חשנו כיצד הקירבה הרגשית לנושאים, ההיקף העצום שלהם ופערי הידע – מסַכנים שוב ושוב את האיכות של הדיון: יותר מדיי דעות "נחרצות" ופחות שאלות והיסוס. ממש לפני הסיום עצרנו באבחה אחת את הלהט וביקשנו לכתוב: "אני יודע בוודאות ש...". סבב השיתופים העלה ידיעות מעניינות ומחשבות על אודות הידיעה עצמה. יצאנו להפסקה תחת המחשבה הזו, של הידיעה הוודאית, ונפגשנו בחוץ מייד לאחריה למשחק קטן: עומדים מפוזרים במרחב, וכל תלמיד בוחר "עם העיניים" (בלי להגיד או לרמוז) שני תלמידים אחרים באופן אקראי. לאחר מכן, המשימה: כל אחד מאתנו הוא קודקוד במשולש שווה שוקיים, והשניים שהוא בחר הם שני קודקודי הבסיס. כשאני מבקש לזוז, על כולנו להסתדר בהתאם לכך. התרגיל מייצר כמובן תנועה בלתי פוסקת, ומחשבה – שעוררנו מייד לאחר מכן בכיתה – על האופן שבו אני תלוי בתנועה של הזולת, והזולת תלוי בתנועה שלי. הדיון הקצר השלים את המחשבות שלנו מהשיעור הקודם, על גיבוש עמדות ודעות מתוך חופש, מתוך שאילת שאלות, מתוך חקירה של הוודאי ושל הבלתי ידוע, מתוך דיאלוג ושיח עם האחר.
מכאן ביקשתי לעבור לחופש מסוג אחר. לאורך השנה אמרתי לתלמידים שהמשימה החשובה ביותר שלי כמורה לספרות היא לשמור על החופש שלהם לדמיין. פתחנו את האמירה הזו לדיון: מה זה אומר "לדמיין"? איך זה שונה מ"לחשוב"? מה בין דמיון לבין "העלאת תמונה"? מכאן, ניסינו להיזכר בדברים שלמדנו לאורך השנה. מול אילו יצירות אנחנו זוכרות שהיינו צריכות לדמיין? למה זה בכלל חשוב? בשיחה התלמידים מעלים באוב דמויות שונות מתוך היצירות שלמדנו. מסבירות באיזה אופן הן נדרשו לדמיין (את הסיטואציה, את עצמי בתוכה, את עצמי בתור אחת הדמויות). אני מנסה להצביע על החשיבות של הפעולה הזו בכל אחת מהדוגמאות, ושואל, "האם העובדה שנדרשתי לדמיין שינתה אותי?" זאת שאלה גדולה כמובן, ואני מנסה להתאים לה מידות קונקרטיות ומצביע על השינויים הקטנים (והגדולים) שעוברים עלינו במפגש עם הספרות.
משאלת הדמיון אני עובר למדע בדיוני. אני מספר על הסדרה (והספר) "בעיית שלושת הגופים", ושואל את התלמידות, מהי הדרך ללמד חוצנים מהסוג המתואר, על אודות האנושי? לאחר דיון מעניין באפשרויות השונות, אני מקרין קטע מתוך הפרק הרביעי, שבו "נציג האנושות" קורא לנציג הסאן-טי (אותן ישויות תבוניות שנמצאות בדרכן לכדור הארץ) את סיפור כיפה אדומה. הדבר המדהים בקטע הזה הוא ההבנה שאותם יצורים תבוניים (מעין AI על סטרואידים) אינם מסוגלים להבין לשון מטפורית. הם אינם מבינים את ההתנהגות של הזאב ומבקשים "לשוחח איתו". הם אינם מבינים מדוע כיפה אדומה נוהגת כפי שהיא נוהגת. נציג האנושות מתוסכל והמום, ואומר, "ובכן... זה רק סיפור... זה לא אמיתי", ומקבל תגובה: "אז סיפור הוא למעשה שקר על שקרן?"
בסיום אני עושה ספוילר קטן נוסף לסדרה: אחת הדרכים לגבור על הסאן-טי (שיש להם גישה לכל המידע שעובר באנושות) הוא באמצעות... בדיחה. כמו לשון מטפורית, גם בדיחה היא סוג של שפה שהם מתקשים להבין. השנה מסתיימת אם כן בבדיחה המפורסמת על שרלוק הולמס וד"ר ווטסון שיוצאים לקמפינג ("הבדיחה השנייה הכי מצחיקה בעולם – כן, היה מחקר כזה). איכשהו, בסיום הבדיחה, כולם ממש צחקו.
בכיתה יא ' של מורן בנית ושי אטר
השבוע היה המפגש האחרון שלנו לשנה לצורך לימודים (בשבוע הבא מסיבת סיום).
בשעה טובה, סיימנו את הקריאה במשתה מכריכה לכריכה. לשם כך דנו בו בשני השיעורים. תחילת השיעור הייתה חזרה על מה שעשינו בשבוע שעבר והרחבתו, ובהמשכו קראנו קטעים חדשים.
ראשית עמדנו על ההגדרה של ארוס כהשתוקקות לכך שהטוב יהיה שלנו תמיד. שמנו לב שההגדרה היא קוניונקציה - טענת "וגם" - המורכבת משלוש טענות: ארוס הוא השתוקקות, זו מכוונת אל הטוב, והיא מכוונת לאחיזה בו לתמיד. לאור זאת, אנחנו לא חייבים לקבל את כולן. דנו באפשרויות שונות לקבל באופן מלא או חלקי את ההגדרה הזו.
בעוד שרכיב ה"השתוקקות" מתקבל מתוקף הגדרה, זה שההשתוקקות היא אל הטוב - אינו מובן מאליו. תהינו האם ניתן להשתוקק אל דבר שאינו טוב.
הצעה אחת הייתה שזה עניין של נקודת מבט: מבחינת המשתוקק, הדבר אליו הוא משתוקק הוא טוב. הצעה אחרת הייתה שתשוקה מעצם טבעה מעקרת שאלות של טוב ורע, לפחות בכל מובן שמערב שיקול דעת.
לאחר מכן תהינו האם התשוקה מחייבת את ההתמדה - ההשתוקקות שמשהו יהיה שלנו לצמיתות. זה אינו מובן מאליו.
המשכנו לשאלה מה מאפיין את כל הדברים שמכונים פה תשוקה - תשוקה ליופי, תשוקה מינית, תשוקה לידע, תשוקה לחיים, תשוקה לאושר וכו'. הרעיון הבסיסי שמנחה את אפלטון הוא שהתשוקה ראשיתה בחסר. החסר אותו אני חש כעת, או החשש מחסר עתידי.
שנית, דנו בהגדרה הבאה לפיה ארוס אינו אלא התשוקה להולדה ביפה.
הרעיון הבסיסי הוא שהתשוקה מכוונת תמיד אל האלמוות, והצענו שתי סיבות מדוע זה כך:
ראשית, התשוקה אל האושר למשל, מתנגשת במוות. עובדת המוות מעוררת פחד או אי-נחת, וזה מפריע לאושר, ועל כן יש תשוקה אל האלמוות.
שנית, אם אנחנו אכן משתוקקים שהטוב יהיה שלנו תמיד, הרי שאנחנו עצמנו צריכים להיות תמיד. אנו נתקלים בסופיותנו אנו, ועל כן מבקשים את האלמוות. נימוק זה לא תלוי בתשוקה ספציפית אלא במובן הראשון של ארוס לפי אפלטון.
לאור זאת, ההולדה, בין אם הולדה פיזית, הולדה רוחנית, יצירתית ואחרת, הן הקונץ-פטנט של האנושות כדי להתגבר על עובדת המוות ולגעת באלמוות.
שאלנו מדוע דווקא הולדה ביפה? למה לא הולדה במכוער?
שמנו לב שהנימוק לזה, בטקסט, הוא נימוק פואטי או מיתי, ולא נימוק פילוסופי.
בהקשר של הולדה של מעשים גדולים או רעיונות גדולים, הדוגמה המתבקשת של נאציזם עלתה. האין המצאת הנאציזם קונה לממציאה מקום בנצח?
הצענו שוב את אותו נימוק שאולי מדובר ביפה סובייקטיבי (כמו הטוב הסובייקטיבי) - אני עושה דברים משום שהם יפים בעיניי. אלא שהנימוק הזה לא מסתדר עם הטקסט, בו מתואר היפה ב-ה' הידיעה, לא היפה בעיניי. נראה שסביר לקרוא את הטקסט כמתייחס ליפה מוחלט, שקיומו אינו תלוי בדעתנו עליו.
שלישית, דנו בקשר בין ארוס ופילוסופיה, כפי שזה מתואר בסולם התשוקה האפלטוני. חלק זה עומד במובנים מסוימים בנפרד משני החלקים הקודמים. לפי המתואר, תורת האהבה המבוצעת "כהלכתה" מובילה את האוהב מאהבת הגוף היפה, לאהבת יפי הגופים בכללותם, משם לאהבת הנפשות היפות, לאהבת העיסוקים היפים, לאהבת המדעים היפים, משם למדע האחד העוסק ביופי עצמו (פילוסופיה) ומשם לאהבת היפה כשלעצמו משזה נגלה לו. ארוס אם כן הוא הכוח המניע אותנו בדרך להתגלות פילוסופית. אהבת החוכמה ואהבת היופי אחד הם.
המהלך הזה כבר שלוב במטאפיזיקה האפלטונית לפיה אנו עולים במדרגות רוחניות מהעולם הממשי לעבר הכרת התחום האידיאי.
מבחינת אפלטון, דרך זו מובילה לא רק לידיעה מטאפיזית, אלא באמצעותה למידה הטובה - זוהי דרך המובילה אדם אל אתיקה נכונה. העובדה שהאתיקה הנכונה כרוכה בהכרת המטפיזיקה האמיתית היא עקרון שחוזר בכתיבתו של אפלטון. תהינו האם ניתן לעבור רק חלק מהדרך ולהיות מאושרים? או להתחיל את הדרך באמצעה ובכל זאת להגיע להתגלות? עד כמה הנוקשות של "אהבה כהלכתה" מחייבת?
סיימנו בקריאה תיאטרלית של כניסתו של אלקיביאדס השיכור שעוצר את הדיון. אלקיביאדס מעיד על תכונות אופיו של סוקרטס בו הוא מאוהב, על חוסן נפשו ושלל ביטוייו, וגם על ההיפוך בתפקידי המאהב והאהוב שמתרחש מולו - אלקיביאדס הצעיר הציע את גופו לסוקרטס בתמורה לחוכמתו, אך זה מיאן להיעתר לו, מונע עצמו ממנו כאילו היה הוא הצעיר ואלקיביאדס המאהב המבוגר. שמנו לב שיש בסיפור זה מעין 'הוכחת היתכנות' של השיטה הפילוסופית העולה מתיאור סולם האהבות.
נתראה במסיבת הסיום!
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שיעור אחרון לפני מסיבת סיום. הגענו בהרכב מצומצם במיוחד אבל רציני ומחויב! ביוזמתה של תיא, הקדשנו את המפגש לטקסט של אריך פרום על תקווה. תיא הובילה בסקרנות נלהבת דיון על השאלה מה היא תקווה ומה היא לא, על המושגים של תקווה חלשה ותקווה חזקה, על הקשר בין תקווה להכרה בחוסר השלמות של המציאות, ועל נקיטת עמדה אקטיבית/פסיבית ביחס אליה. תום כהרגלו קישר בעדינות את הדיון לשאלות אקטואליות שמעסיקות את כולנו, והעמיק אותו בכמה שכבות של תאוריה מרקסיסטית. אני כהרגלי דיברתי על "המשתה". אריאל אתגרה עם שאלות. איילה שמרה על אופטימיות.
אחרי ההפסקה סגרנו את פרטי מסיבת הסיום. טליה לקחה פיקוד, חילקה לצוותים והגדירה משימות. הולך להיות כיף!
Comments