שבוע 12. מקווים שכבר קיבלתם.ן תור לחיסונים. ובינתיים על מנת לחזק את הרוח, אתם.ן מוזמנים לקרוא את מה שהתרחש אצלנו אמש בבית החינוך באונ' בר אילן:
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג:
בשיעור אתמול המשכנו לקרוא ולדבר על שירה של דליה רביקוביץ ״הזמן הניצוד ברשת״. מה שעזר לנו לגשת אל השיר ולנסח רעיונות ביחס אליו היה הצבתו לצד ״חמקה לי ילדותי״ של פגיס, שמתמסר יותר בקלות.
מול שורת הפתיחה החותכת של פגיס, ״חמקה לה ילדותי ובמותה״, עלתה השאלה איזו מין אפשרות של שיבה לילדות מופיעה בשירה של רביקוביץ. בעוד שבשירו של פגיס נשמע באופן מובהק קולו של דובר בוגר, וילדותו האבודה היא מושא להתבוננות, הבחנו שאצל רביקוביץ היחסים בין הבוגרת והילדה מסובכים יותר, וקשה לדעת על מי מהן אנו קוראים בכל שורה. זה הוביל אותנו גם לשאלה מי צד ומי ניצוד בכותרת השיר, ולעוד שאלות טובות.
בשעה השנייה תכננתי שנתחיל לקרוא שיר אחר מ״חורף קשה״ של רביקוביץ - את ״זכרונות חמים״ - אבל הכותרות ״חורף קשה״ ו״זכרונות חמים״ העלו כל כך הרבה מחשבות על החורף הקשה, האפוקליפטי והחמים-להדאיג שעובר עלינו, שבסוף יצא שהספקנו לדבר רק עליהן. החלטתי שלפני שנקרא את השיר, אבקש מהתלמידים לכתוב ״זכרון חם״, והם כתבו הפעם טקסטים יפים במיוחד שהתבססו על שימושים מגוונים במילה ״חום״. אני מצפה לקריאת השיר בשבוע הבא.
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
חזרנו להתבוננות נוספת במערכה השלישית ב"חלום ליל קיץ". התבוננו מקרוב במערכת היחסים בין הלנה והרמיה, ובתהפוכות שחלו בחברות ביניהן, באמצעות הציור של וושינגטון אלסטון, ובאמצעות צפייה בסצנת הריב בין השתיים, כפי שהועלתה על בימת תיאטרון הגלוב השייקספרי.
בציור של אלסטון זיהו התלמידים את הגוף האחד, והלב האחד של שתי החברות. הן מופיעות בציור כאדם אחד, הקורא ספר. כלומר, הן מחוברות בפיזי, אך גם ברגשי וברוחני, וחלומותיהם זהים. אולם, הבגרות, והאהבה, הביאו איתן שבר, שכן הלנה נידונה לאהוב את זה שאוהב דווקא את הרמיה.
סצנת הריב, והצפייה בקטע זה של תיאטרון הגלוב, עוררו השתאות בקרב התלמידים. מעבר למשחק היפיפה, והגאוני, התלמידים דיברו על האופן שבו ההעמדה של השחקנים מוסיפה נופך ארוטי, ורב עוצמה לסצנה הזו - כל הארבעה כרוכים בזרועות האחרת או האחר, נאבקים אלה באלו.
בחלק השני של השיעור קראנו את המערכה הרביעית. התלמידים הצביעו על האופן שבו המעבר ממרחב העיר ליער, ולהפך, הוא מעבר שיש לו השפעה על החומרים הרגשיים והנפשיים שעולים אצל הדמויות. היציאה מהמרחב של העיר מאפשרת שחרור של מאוויים, חלומות, משאלות, וגם רגשות שהם שליליים. למשל, כעסה ותסכולה של הלנה על הרמיה.
את השיעור סיימנו בתרגיל כתיבה, שבו התלמידים התבקשו לחזור אל חלום שחלמו, וחשו רווחה עם הגילוי כי רק בחלום מדובר. ביקשתי מהתלמידים לבחון האם חומרי החלום השפיעו בכל זאת המציאות, שינו אותה, או איפשרו איזו תנועה שלא הייתה שם קודם. את הטקסטים נקרא יחד בשיעור הבא.
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
את שיעורי אתמול פתחנו בהתנגשות חזיתית, לאו דווקא טריוויאלית, עם הנושא הלוהט - ״ספרות בימי מגפה". לכבוד תלמידה חדשה שהצטרפה לכתה התחלנו בסבב שמות קצר, בו התבקשו להגיד את שמם ושם של מחלה באותה אות. דיברנו על הקושי להזכר בשמות של תופעות נפוצות כל כך - מיני מחלות ותסמונות, ועל המחלה עצמה כייצוג של המודחק. דרך ה׳אפידמיה׳ (ביוונית: ״על העם״) ראינו שמגפה היא ׳מחלה המתפשטת בעם׳ ועמדנו על התחביר הרודפני שלה, שמשאיר אותנו בתנועה חסרת מנוחה.
משם התחלנו לנסח שתי אפשרויות של הבדות ב׳ימי מגפה׳: היכולת לדמיין ׳מקום אחר׳ (חלל חלופי), לפי דקמרון לבוק׳ציו , והאפשרות לדמיין את האפשרות ״הכי מפחידה״, להביט במפלצת בפניה, על פי סיפור של אתגר קרת מתוך ״דקמרון החדש״ של הnyt, בשם ״מאה עשרים ימים מאז שמישהו נגע בך״ (בתרגומה של סיגל!!).
הקריאה בקרת היתה קשה, התלמידים התקשו להבין את הסיפור שנפתח במצב פרדוכסלי — שבו ברגע השחרור מהסגר, האנשים מסרבים לצאת מבתיהם. למרות העייפות וההתנגדות, התפתח דיון אמיץ על האפשרות להעלות על הדעת את ״היום שאחרי״ המגפה. דרך המחשבה על - במה אנחנו נשארים חולים אחרי שהחלמנו? דיברנו על שברים ומשברים, והכרנו מושגים כאסקפיזם ודיסטופיה.
בשעה השנייה המשכנו בפרויקט שלנו - הפיכת סיפור אישי (ביוגרפי) לסיפור בדיוני. התפזרנו לכתיבה עצמאית בהנחיה שלי, פרטנית או בקבוצות קטנות. גם כאן הורגש הקושי להתרכז אחרי שעות ארוכות בזום בבתי הספר. אבל התלמידים היו נחושים, יצירתיים ומשתפי פעולה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול היתה מתוכנתת הפוגה בהכנה למבחן. כל כך הרבה התאמצנו בשבועות האחרונים על מתן תשובות והתמודדות עם שאלות מורכבות בפילוסופיה של המוסר, באפיסטמולוגיה ואונטולוגיה ובשילוב שלהן האחת עם השנייה....והגיע זמן לאיזו תמורה. חופש. לימוד לשם לימוד. לימוד בשביל הכייף. אבל מה, א ייענע הפוגה היתה לנו (כמו שסבתות היו אומרות בילדות שלי), או עאלק הפוגה בעברית מדוברת של ימינו.
צפינו בפרק מהסדרה מראה שחורה. פרק שמבקר אתך חברת המסכים של ימינו, את חוסר היכולת לברוח מהמערכת החונקת אותנו, פרק שמציג לנו כלא חברתי; של החברה שלנו. חלק משמעותי מהפרק עסק והחפצת נשים על המסכים.
ביקורת על הנושא של הטרדות וניצול מיני. בסוף ההקרנה ואחרי הפסקה התחלתי לנתח את הפרק. הצגתי כמה נושאים ועברתי מאחד לאחד.
אבל המעבר החד, ואולי המנותק רגשית, מנושא פילוסופי לנושא אחר, תוך התעלמות מהאספקטים הרגשיים הקשים של חוויות של הטרדה שמוכרות לחלק מהתלמידות, המעבר הזה יצר כאב גדול ותסכול.
נוצרה סערה רגשית וכאב גדול. אני בוקרתי בקשיחות על ידי התלמידות (על המעבר החד משי ועל הדיון האבסטרקטי פילוסופי). הבנות הבינו, הבנים לא הבינו.
היה צריך להתנצל, להכיל, לאפשר לבנות לבקר אותי, לשמור שלא תרגשנה אשמה על הביקורת, למנוע מתלמידים לתקוף אותן, ולאפשר, מצד שני, לאותם תלמידים להתבטא גם. סיימנו אחרי שעה של דיון, ברגיעה וסוג של קבלה.
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
עשינו משהו שאני תמיד מוצא מועיל מאוד. אירחנו בכיתה מורה אחר בעל תפיסת עולם שונה משל המורה הרגיל בכיתה, כלומר משלי. המורה הוא לב איזקוביץ שכלל לא ידע שהוזמן אולם המצגת הנהדרת שלו יצגה אותו נאמנה. יצא שחזרנו על הטיעונים המרכזיים של דקארט משלוש נקודות מבט: הראשונה, בקריאה בטקסט עצמו, השנייה, באמצעות השיחה של בריאן מגי עם ברנרד ויליאמס שקראנו יחד ועתה, בעזרת המצגת של לב.
ניכר כי ריבוי נקודות מבט אלה מעמיק מאוד את הבנת התלמידים את הסוגיות שמעלה דקארט. מכאן, פנינו לקרוא במשל השעוה. קראנו יחדיו וחיפשנו אנלוגיות שיעזרו להבין את הטקסט. התלמידים הציעו את משל המערה, ואז את מושג העצם של אריסטו והאבחנה בין תכונות מהותיות למקריות, ולבסוף, את המהלך של דקארט עצמו בחלק הראשון של ההגיונות. התלמידים קיבלו שאלות לעבודה עצמית: מהי השעוה? באמצעות איזו יכולת אני יכול להכירה? מדוע אינני יכול להכירה באמצעות החושים? ומדוע אינני יכול להכירה באמצעות כוח הדימיון? אם לשפוט מהתשובות של התלמידים הזריזים, הם התמודדו היטב עם המשל המאתגר.
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:
פתחנו את השיעור בסערה עם דיון פוליטי על המתרחש בארה״ב. השאלה הגדולה שעלתה נסובה סביב מוסריותו של דונלד טראמפ לאור התנהלותו בשבועיים האחרונים. לאחר מכן דילגנו באלגנטיות להמשך קריאה באתיקה הניקומאכית.
התקדמנו אט אט תוך השוואה בין שני תרגומים, לאור דיון נוקב סביב הבנת הנקרא שהתרחש בשיעור הקודם. אחת התלמידות העלתה את האפשרות לצרף להשוואה גם גרסה באנגלית וכך קראנו קצת מזו, קצת מזו וקצת מזו ולקחנו מכל אחת מן הגרסאות את המובן והברור ביותר. הקריאה שלנו התמקדה בעיקר באושר ובדרכים להשגתו. בנוסף, ראינו סרטון מעניין בן 10 דקות המציג את עיקרי תורתו של אריסטו וכיאה לצפייה הביקורתית, עלתה השאלה כיצד נכון לצרוך פילוסופיה: בקריאה איטית ומדודה הנמתחת לאורך זמן רב ומאפשרת תהליכי עומק ארוכי טווח, או בסרטונים קצרים הנותנים לתלמיד הסקרן הכול במנה אחת גדושה. באופן מפתיע, חלק מן התלמידים העדיפו את הקריאה האיטית.
היה לנו מפגש נהדר שנגמר מהר מדי.
Comments