במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
חזרנו לנוכחות גבוהה – 30 תלמידים ותלמידות השתתפו בשיעורים שלנו. אחרי ההפסקה אור מיישרת קו בנושא היעדרויות ואיחורים – האם אנחנו באמת יכולים להיאחז בשגרה? – ואנחנו מקווים שהמפגשים עד לסיום השנה יהיו מלאים ומסודרים יותר מבחינה זו.
רוני – פילוסופיה:
אנו ממשיכים עם ניטשה, והפעם עם הטקסט האחרון שנלמד, שוב מתוך זרתוסטרה: על ההתגברות העצמית. אני מסביר שחשוב לי ללמוד עם התלמידים מספר מסוים של טקסטים מאת ניטשה, כדי שתהיה להם תמונה כמה שיותר כללית של הגותו.
לאחר שהתחלנו עם הביקורת שלו על המוסר (מעבר לטוב ולרוע, 260), ועל הדת הנוצרית (המדע העליז, 125 ו-343), אנו פונים למשנה שלו, ואת זו הוא מציג לנו ב"כה אמר זרתוסטרה", ספר שנכתב כמעין "בשורה" לאנושות, בשורה הפוכה מהבשורות הנוצריות.
בחרתי קטעים מתוך הספר שכן הם כתובים כמו שיר אחד גדול, ומכילים גם עלילות קטנות, כמו דמותו של זרתוסטרה העוזבת את ההר ובאה לשוק, ופונה אל ההמון.
מהו המסר של זרתוסטרה, כפי שהוא משתקף בשני הטקסטים שקראנו – פרולוג 3 ו"על ההתגברות העצמית"? מדובר בהשקפת-עולם חדשה, שקוראת לנו להישאר "נאמנים לארץ". היא דוחה כל פנייה לעולם אחר, עולם עליון של אידיאות (אפלטון) או "עולם הבא" בנוסח הדתי של הנצרות. על האדם להישאר נאמן לחיים כאן ועכשיו, החיים עלי-אדמות, שהם החיים היחידים הקיימים.
ניטשה גם דוחה את המחשבה הדואליסטית על הגוף והנפש, שתמיד מבכרת את הנפש על-פני הגוף, הנתפס כ"קבר" עבור הנשמה, כדברי אפלטון. האדם הוא גוף, ראשית כל, והנשמה שלו אינה נפרדת מגופו.
כעת, מהי האתיקה של ניטשה? אתיקה של התגברות עצמית. מתוך הטקסטים, אנו מבינים שהוא רואה את האדם כיצור חלש, שתמיד נכנע לחולשות שלו, ליצרים המכניעים אותו לפני כל משימה. וניטשה קורא לנו להתגבר על האנושי, להיות מסוגלים להתעלות מעל עצמנו. זהו הפירוש האמיתי ל"על-אדם", מעבר לכל הפירושים המזויפים, שהפכו אותו לסוג של "סופרמן", נוסח הפשיזם האירופי. נכון שניטשה ניתן לפירושים שונים, ורבים ניצלו אותו לצורכיהם הפוליטיים והאידיאולוגים הצרים. אך ניטשה הוא פילוסוף, הוא אינו איש פוליטי ולא אידיאולוג.
וכאן חשוב לציין את ההבדל בין אידיאולוגיה ופילוסופיה. אידיאולוגיה היא "לוגיקה של רעיון", כפי שאומרת חנה ארנדט. היא מבקשת להעמיד את הרעיונות בשירות מאבק פוליטי פשוט. היא לא מסתבכת בניואנסים ובדקויות, אלא הולכת לפשוט ולקל ביותר. לכן, הרבה פעמים רואים את המעבר מן הפילוסופיה לאידאולוגיה: רוסו הופך לאידיאולוג במהלך המהפכה הצרפתית, מרקס במהלך המהפכה הרוסית, וניטשה עבור הנאצים. אך אין להאשים את הפילוסופים בכך, אלא את האידיאולוגים שעושים בהם שימוש ציני.
במהלך השיעור, גם הסברתי את המושגים החשובים המופיעים בטקסט של ניטשה: הרצון לעוצמה, הרצון לאמת, החיים...
ברבע השעה האחרונה, נתתי להם תרגיל כתיבה: להתחיל לסכם את הרעיונות של ניטשה כפי שעקבנו אחריהם במשך השיעורים האחרונים. אני מניח שנעשה זאת גם בשיעור הבא.
יפעל – ספרות:
אחרי ההפסקה חזרנו להשלים את הקריאה בסיפור רצ'יטאטיב. בבית, חלק מהתלמידות כתבו על מפגש עם חברה מהילדות המוקדמת, כדי לנסות ולהתחקות אחר הדרמה הרגשית המגולמת במפגשים החוזרים בין טוויילה ורוברטה.
אחרי שבמפגש האחרון עצרנו במעין רגע-שיא בחברות המחודשת של השתיים, הפעם המשכנו הישר אל הרגע שבו מגי חוזרת לסיפור. כמו זיכרון שאינו מרפה על אף הניסיון להדחיק אותו. אירוע מסוים שקשור בה נזכר באופן שונה על-ידי שתי החברות, וטוויילה, בלי שנבין לגמרי מדוע, מטולטלת לחלוטין מהפער הזה.
בחלק הרביעי הדברים מסתבכים ומגיעים לנקודת שפל ביחסים. ההפגנות סביב נושא האינטגרציה מעוררות את הדיון גם בכיתה סביב נושאים חברתיים מהסוג הזה. האם אנחנו מסוגלים להחזיק בערכים שלנו, באידיאלים שלנו, באמונות שלנו – גם כאשר עלינו לשלם מחיר בעבורם? אם אני דוגל בשוויון "בכל מחיר", האם עליי להיות שווה נפש אם בשם אותו שוויון החינוך של ילדיי-שלי נפגע? עד כמה אנחנו מוכנים לוותר על הפריווילגיות שלנו ("ואני מתעקש לשאול את השאלה הזו גם כישראלים")? שאלות כבדות משקל ודיון ער שאני עוצר בשלב מסוים כדי לתת לטוויילה ורוברטה להציג את עמדתן שלהן ביחס לדברים.
ומגי. שוב היא חוזרת. הפעם במסגרת האשמה צורבת של רוברטה את טוויילה. הנוכחות של מגי, עובדת המטבח חסרת הישע, מתחילה להתבהר לנו ברגעים הקשים ביותר של שתי הגיבורות. ברגעים שבהם טוויילה אומרת "מגי הייתה אמי הרוקדת [...] זו שלא תשמע אותך אם את בוכה בלילה" – והמשפט הזה נוגע בכולנו כשאני אומר, הרי זה התפקיד שלנו, ההורים, לשמוע כשהילד שלנו בוכה, גם אם הוא בוכה בלי קול. וגם אם אנחנו נכשלים במשימה הזו שוב ושוב. זה התפקיד שלנו. וכך, במשפט אחד, אנחנו יכולים לפרש את "התפקיד" של מגי בסיפור: זו שמסמנת את הפוטנציאל הבלתי נסבל של טוויילה ורוברטה גם יחד (כמו גם, של שאר היתומות בסיינט בוני). הן רואות אותה ורואות את העתיד הפוטנציאלי של עצמן. עתיד שמוכרחים להכותו. להורגו. להשמידו. "לרצות זה כמו לעשות", אומרת רוברטה, ואנחנו מסמנים משפט נוסף שאפשר לדבר עליו שיעור שלם, גם בהקשר של הדברים שלמדנו בפילוסופיה לא מכבר.
"מה לעזאזל קרה למגי?" – מגיעה השורה האחרונה בסיפור בדיוק ב-20:00, ואנחנו נותרות עם מחשבות לא פשוטות אך ערות וסקרניות על הסיפור כולו. לפני שמתפזרים אני מבקש מהתלמידים לחשוב על מושג הקללה לקראת השיעור הבא. בכוונתי לסגור את הדיון ברצ'יטאטיב בין השאר דרך מושג זה, וטקסט מפתיע נוסף: סיפור אלישע והדובים. נראה אם זה יעבוד.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע המשכנו בתוכניתנו עד סוף השנה - "המשתה" ועבודות החקר.
בתחילת השיעור דנו בסוגייה שעלתה ולא לובנה בשיעור הקודם, על הקשר בין תועלת, הדדיות ואהבה. בנאומו של פאוסניאס הוא מעלה את הרעיון שהאהבה בין מאהב ואהוב היא מהסוג הראוי אם היא מבוססת על רצונו של האהוב ללמוד את המידה הטובה מהמאהב, ואילו המאהב חושק בנפשו, ולא רק בגופו, של האהוב. העלנו תהיה - האם אהבה טובה כרוכה בתועלות בכלל? בפרט, האם היא כרוכה בתועלת לצד אחד? האם אהבה היא נדיבות חד-כיוונית? דו-כיוונית? או משהו אחר בכלל? ראינו שגם בתוך הכיתה אנחנו לא בטוחים לגבי זה ולא פתרנו.
לאחר אפיזודת השיהוק המשכנו לנאומו של אריקסמכוס. בתור רופא, אריקסימכוס מצביע על כך שגם בגוף קיים יסוד בריא ויסוד חולה, ממש כשם שיש שני סוגי ארוס. הוא ממשיך וטוען כי ארוס הוא חובק כל, ומתקיים אפילו בדברים דוממים. הוא מצביע על טבעו של ארוס בתור המשכך מתחים בין ניגודים, ומשם פונה לסדרת דוגמאות. דוגמה אחת המעוררת עניין בפני עצמה היא המוזיקה. אריקסימכוס גורס שהרמוניה וגם קצב הם למעשה אהבה בין ניגודים. הוא טוען כי גם כאן באים לידי ביטוי שני סוגי ארוס - ההמוני והשמימי. מכאן עולה טענה מעניינת שעסקה מומחיות דווקא. אריקסימכוס טוען כי מי שיש בידו להבחין בין המנגינות ההמוניות לשמימיות הוא רק המומחה, ועל כן מי שרוצה להיטיב שיקול דעת מוטב לו לדבוק במומחים כאלה. ומי הם המומחים לשיקול דעת אם לא הפילוסופים? הצעתי לתלמידים שזהו קולו של אפלטון שנשמע מבעד הטקסט.
את חלקו השני של השיעור התחלנו בקריאה בטוני מוריסון בה אנחנו משתדלים(...) לקרוא ברציפות. לאחר מכן התפצלנו לשלוש קבוצות, כשכל קבוצה הייתה צריכה לעזור אלה לאלה לנסח את שאלות החקר שלהן לעבודה. שתיים מהקבוצות הסתדרו היטב ויצאו עם שאלות טובות ומעניינות, ואילו קבוצה אחת הייתה זקוקה לעזרה ולא הגיעה עדיין לשאלות. ייתכן שהדבר קשור לכך שלא קראו את הטקסט עליו היו אמורים לעבוד במלואו... בשיעור הבא יצטרכו להמשיך לעבוד עליהן ולהתחיל לחפש טקסטים נוספים.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שעור מעולה של יעל. שעור גדוש, מתומצת והתלמידים לא מאבדים עניין לרגע. "המשתה, לאפלטון.
איך אפשר להתחרות.
אנחנו ממש מסכמים את הנאומים ביצירה וצועדים עם החוגגים לקראת סוקרטס ודיוטימה.
עברו כמעט שלוש שנים מאז שהכרנו כולנו.
והאווירה חברית ושמחה.
בשבוע הבא מתכונת שתגרום לתלמידים להזיז את עצמם ולהתחיל להתכונן ממש לבגרות
Comments