שבוע 21 בבית החינוך באונ' בר אילן. שמחת חיים ב'אוהל שם' ממשיכה גם אחרי החזרה מחופשת הפסח:
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג:
חזרנו מהחופש והסוף המתקרב כבר מורגש. בחציו הראשון של השיעור קראנו בתשומת לב את השיר ״אמי אפתה לי את כל העולם״ של עמיחי. דיברנו על חוויית ההתבגרות שמתוארת בשיר וגם על המנגנון של שירי עמיחי, שברבים מהם יש רעיון או מטפורה מרכזית שהוא ניגש אליה מכמה כיוונים שונים. כדי להמחיש זאת עברנו לתרגיל כתיבה: כל תלמיד/ה קיבלה מאפה משלה - שבלול קינמון, רוגלעך, אוזן המן, מאפה שוקולדצ׳יפס, קרואסון שוקולד ובורקס תרד - וכתבה עליו/איתו/באמצעותו: שיר התבגרות!
בחציו השני של השיעור עברנו יחד על המיקוד לבגרות, ראינו אילו יצירות בפנים ואילו בחוץ. עברנו יחד על בחינת בגרות כדי לראות איך היא בנויה ולקבל תחושה שלה. לשמחתי הרבה, התלמידים אינם מודאגים בכלל 🙂
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
המשכנו בקריאה של "מותו של איוואן איליץ'", אבל הפעם עשינו זאת באופן אחר. לפני חופשת הפסח כל אחד מהתלמידים קיבל חלק אחר מהנובלה. המטרה היתה שכל תלמיד יתנסה בהעברת שיעור לחבריו.
נגה, סאשה, סאשה ויואב לימדו כל אחד מהם את החלק שקיבלו. קראנו יחד את הפרקים, ונשאלו שאלות מנחות שעוררו דיון מרתק על ההתמודדות עם המוות, על התרומה שלו לחיים, ועל אינטימיות ביחסים. היה נפלא להתבונן בהם כך מהצד, לראות את הדרך שעשו, ואת היכולת לקרוא את הטקסט, ולבנות שיעור.
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
ממש לפני היציאה לחופשת פסח שמנו לב שבחסות הסגרים, הלמידה מרחוק ויתר פינוקי הקורונה, כמה וכמה תלמידים בכיתה חגגו זה כבר את יום הולדתם המתוק, 16, ולא הצלחנו לציין זאת.
עם החזרה לכתה התכנסנו לחגיגת ״יום הולדת ספרותי״ כהלכתו, עם עוגה, נרות, שאיפות, נשיפות, ומתנות סימליות שאפשרו לנו לשאול כמה שאלות על הקשר בין ספרות, ספרים וקניין.
בהשראת הכתה של יעל, פצחנו בקריאה ספונטנית (בפיות מלאים!) של אמי אפתה לי את כל העולם של עמיחי, שיש בו חדוות הנתינה והאינטימיות והאהבה שנוצרת מכוחה וגם צער על השנים ועל מה שחלף, געגועים ״סגורים כבועות אויר בקליפת לחם.״
בהמשך כל תלמיד קיבל ממני במתנה חותמות Ex Libris משלו, וראינו יחד דוגמאות לאיך התפתח נוהג הסימון הזה, מאירופה של ימי הביניים ועד לימינו, מייצוגי אצולה (coat of arms) שהוטבעו על הספרים ועד לדימויים שהפכו את כריכות הספרים הפנימיות ליצירות אמנות מיניאטוריות. זיהינו, למשל, את החותמות של צ׳רלי צ׳פלין וג׳ק לונדון, ושמחתי ששניהם היו מוכרים לפחות לחלק מהתלמידים. ראינו כיצד יכול ריבוי חותמות לציין את שרשרת הבעלויות, היסטוריית ההתגלגלות של ספר, ושאלנו - מתי בכלל החל הקניין הפרטי על ספרים? והיכן נוצרו ונשמרו קודם לכן? במיוחד התעכבנו על תרגום השבעים, שנוצר בספריה הגדולה של אלכסנדריה מתוך ניסיון, ראשון מסוגו, לאיסוף מקיף ועקבי של ההון התרבותי הקיים באותם ימים.
להלן, אל שרשרת החללים שבהם אנו מהלכים השנה נוספה אתמול הספרייה. נמרוד סיפר שרוב הספרים שהוא קורא הם של אביו, והוא יצטרך לבקש את רשותו להדביק בתוכם את בולי האקס-ליבריס שלו. דיברנו על רגע ההולדת של ספריה פרטית, ובהמשך גם על סוגים אחרים של ספריות - לאומית (״ספריית הפקדה״), ציבורית, קהילתית, על סוגיות של גישה לידע (אצילים, שלטון, מלומדים) ושל איסוף וקיטלוג. סיימנו בקריאת הפתיחה לסיפור ספרית בבל מאת בורחס, צוללים באחת לחלל משושי סדרתי, ספק אינסופי, וחידתי מאד. ״ככל אנשי הספריה, ערכתי מסעות בנעורי; נדדתי בחיפוש אחר ספר, אולי אחר קטלוג הקטלוגים; עכשיו, כשכמעט כהו עיני מלפענח את אשר אכתוב, אני מתקין עצמי למות מהלך פרסאות אחדות מן המשושה שבו נולדתי. לכשאמות, לא יחסרו ידיים חסודות להטילני מעבר למעקה.״ עוד בשבוע הבא.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
צללנו לעומקים חדשים באוקיאנוס הפילוסופי של דיוויד יום. הצגתי את התמורות בהבנת הפילוסופיה של יום כפי שנתפסה בעיניהם של פרשניו מתומס ריד ועד ימנו. הצגנו את יום ההורס, שמתקן מסורת שהנחילו לו לוק וברקלי עד שהוא מעמידה בפני שוקת שבורה, וכך, בהמשך, הוא נתפס כמבשרו של קאנט, גם על ידי קאנט עצמו, דרך כך שהביא את התפיסה האמפריציסטית של התקופה לקרוס תחת משקל עצמה.
משם, המשכנו לפרשנים מאוחרים יותר, כמו קאמפ-סמית׳ שראו את יום כמציע כיוון מהפכני בונה, למרות שגם הוא לא מוביל ליציבות אלא לאותו מתח שיום היטיב לתאר בין הספקנות, הנגזרת מההכרה בכך שאין בכוחו של השכל לספק הצדקות לאמונותינו, לבין העובדה שהטבע גזר עלינו להמשיך ולהאמין. יום, לפי פרשנות בונה זו, ביקש ליישם את אותו לקח שכבר קיבלו אחרים בתורת המוסר התועלתנית- גם בפילוסופיה של טבע האדם: תפקידו של השכל מתמצא בכך שהוא משרתה של התשוקה.
כפי שהשכל אינו יכול להמליץ לנו למה עלינו לשאוף, כך אין בכוחו להמליץ לנו במה עלינו להאמין. וכאן, לאורך המסכת, מדגים יום את הלקח הזה ביחס לאמונתנו בקיומם של עצמים בלתי תלויים בהכרה, ביחס לקיומו של ה״אני״, ביחס לקיום קשרים סיבתיים בין תפיסותינו או בין הדברים. קראנו מספר קטעים שהדגימו כל אחת מהנקודות ודנו גם בניתוח שמציע יום (בעקבות ברקלי) של המושגים המופשטים.
סיימנו בקריאה עצמאית של התלמידים/ות את פרק הסיום של הספר הראשון של המסכת, בו מתאר יום את ייסורי חייו הנקרעים בין הספקנות הנגזרת מההכרה בגבולות כוחו של השכל לבין הכורח הטבעי והבלתי נמנע להמשיך ולהאמין.
כהכנה להמשך, חזרנו לריד וניסינו להצביע על מקור הקושי המלווה את המסורת האמפריציסטית מאז המאה ה-17: התמונה הרואה בזהות תפיסות ההכרה נקבעת ללא קשר לתוכן האובייקטיבי אותו הן מייצגות.
הדגמנו איך קושי זה מונע מיום לספק ביאור הולם לאבחנה בין זיכרון לדימיון.
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:
נפגשנו לאחר שבועות רבים בלי מפגש והשמחה הייתה רבה. אמנם לא כל התלמידים הגיעו, אך היה טוב ונעים להיפגש. קיוויתי להמשיך עם קאנט ואולי לסיים את העיון בו, אך לאחר תחילת קריאה הרגשנו יחד כולנו שאולי כדאי מעט לרענן את המסע ולפגוש פילוסוף אחר ולאחר מכן לחזור לקאנט. ערכנו שיחה קטנה בנושא, מה היתרונות ומה החסרונות של הקפיצה הזאת, ובסופו של דבר החלטנו שכנראה לא יצא מזה משהו איום ונורא.
אז התחלנו לקרוא מתוך ׳מעבר לטוב ולרוע׳ של ניטשה. סיפרתי לתלמידים מעט על הרקע של ניטשה וקפצנו ישירות לתוך הטקסט. ערכנו דיון נוקב על משמעותה של האמנות ושל היצירה בכלל, עד כמה היא צריכה להיות כפופה לחוקים ולהתיישר לפי אמות מידה מסוימות ועד כמה היא רשאית להיות שלוחת רסן, בועטת ומורדת. שאלנו איפה עובר הגבול. מתי דבר מה מפסיק להיות אמנות? האם היא מוגדרת על ידי האמן או על ידי צרכני האמנות? הרגשנו שהקריאה בניטשה מולידה שיח אחר מן הפילוסופים הקודמים שלמדנו והיה בזה שינוי מרענן ומבורך. לאחר מכן נחשפנו לביקורת של ניטשה על הנצרות ועל התרבות האירופית בתקופתו ובשבוע הבא, ככל הנראה, נמשיך את הקריאה בכתביו.
התלמידים והתלמידות נהנו מאוד וניכר היה שטוב להם.
Comments