השבוע השישי בבית החינוך הרביעי למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' בר אילן הסתיים לו, כפי שהתחיל – בהמולה ובקול שאון.
הנה, אתם מוזמנים להצטרף לחגיגה:
בכיתת הפילוסופיה של ד"ר אושי שהם קראוס:
היה סוער! התחלנו לקרוא באליס בארץ הפלאות, על פי המסורת שייסדנו בבית החינוך.
אלא שתוך כדי קריאה התחלנו; המורה (אני :)) והתלמידים להרגיש שהטקסט לא מדבר אלינו.
האם הוא היה איטי מדי בשבילינו? האם לא מספיק "חזק"? תוך כדי קריאה ומעקב אחרי עיני התלמידים אני מתלבט: אם טקסט איטי מאוד, זו סיבה להפסיק לקרוא בו, או דווקא להמשיך? אם לא מתרחשות בו דרמות גדולות? זו סיבה להפסיק או דווקא להפך.
התשובות הטובות קפצו לי לתוך הראש: כן, צריך להמשיך, כן, צריך להתמודד, אבל לא, לא יכולתי.....הטקסט לא עניין אותי מספיק.
פרשנו באמצע, תוך דיון בשאלות שעלו אצלי.
לאחר הקריאה והדיון ביקשנו לחזור למאמר של קאנט "מהי נאורות?".
כמה שאלות של התלמידים הובילו אותנו להצגה ראשונית, על קצה המזלג של דיויד יום, כדי להבין את קאנט.
ואז צללנו לטקסט. זה השבוע השני שאנחנו קוראים בו, והיה סוער. הטונים עלו (אינטלקטואלית), טיעונים נזרקו ונהדפו.
התאמצתי ממש לשמור על התלמידים מגלישה חזקה מדי של ה"חומר" לכעסים אישיים. וחוץ מזה, קצת מאכזב....
התלמידים מגנים בעוז רוח על בית ספר/ על כללים/ על חינוך/ על כך שהם אובייקטים של חינוך.
ואז, הפסקה ומנוחה. ואנחנו חוזרים לפרויקט הפודקסט שלנו. נעזרנו בטקסט לא פשוט על "רייזיל קיידיש" שטליה הכירה לי.
התלמידים התבקשו לצאת מהכיתה, לקרוא בקבוצות ומתוך התחושה שהטקסט מעלה בהם לכתוב כמה שורות מבוא לפרק פודקסט
שיעסוק באתיקה. מה הם כתבו? נראה בשבוע הבא.
בכיתת הספרות של יעל אייזנברג:
טליה עלתה השבוע 'על הבמה' והחליפה את יעל - ״אובדן התמימות״ הוא הנושא השנתי בכיתתה
של יעלי, ובמשך השבוע, לקראת שיעור-האורח שלי, הפכתי והפכתי בראשי במשמעויות של הצירוף הזה בשבילי.
ידעתי שפניהם אל לאה גולדברג, ובגבם סיפור הנפילה מגן עדן. החלטתי ללכת על האהבה המשותפת שלי ושל לאה גולדברג (בלי בושה אני אומרת שלי ושלה!) ולדבר, איך לא, על הדרמה והטרגדיה.
כמו עם כיתתו של אושי בזמנו, פתחנו בדיון על מושג המיתוס. כל כיתה היא קהילה שונה, ומדהים לראות כמה שונים, אך זהים ביסודם, הדוגמאות של התלמידים. דיברנו רבות על ביג פוט, המפלצת מלוך נס, סיפורי בריאה, וכמובן דיסני. הבנות הבקיאות ביותר בתחום הביאו לנו דוגמאות רבות מסרטי האולפן, וראינו שבאחורי הראש יש לנו דימויים עמומים יותר או פחות של הגלגולים השונים של סיפור.
למשל, שלגיה, שהבטחתי להם שנפגוש משהו מן השלד הסיפורי כאשר נגיע לדבר על ״אדיפוס המלך״.
בסיבוב הספקנו גם לדבר על המיתוסים של היוונים, ועל הטרגדיה. רציתי שנאפיין ביחד מה מייחד את ההצגה לעומת המקור שלה – הטקס הדתי. מנינו את כל הדומה: מבצעים וצופים, סיפור, שירה, תלבושות, איפור ומסיכות - אירוע חגיגי! אבל דבר אחד חסר - דיבור דיאלוגי. הדיאלוג הוא המקום של הסכנה, הפער שנפער בין שתי נקודות מבט ומאיים למוטט את כל ההצגה שבנינו, אבל הוא גם באמת כל כולה.
״ממש כמו השיעור שלנו״, אמרה יעל. ועל הסתכלות מטא פדגוגית זו אני מעריכה אותה כפליים!
הדיאלוג הוא ייצור על ידי התנגשות של ידיעות, התנגשות טראגית. התלמידים העירו שאכן, הטראגי מיוחד בכך שיש בו רגע של הבנה, התבוננות.
מלאים בכל טוב פתחנו את המחזה. העליתי את נושא הספוילרים, נקודה אמוציונלית מאוד בחברה של ימינו.
הסיפור, המיתוס, היה ידוע בגרסה זו או אחרת לכל יווני שבא לצפות בהצגה. אם כך, הצבתי להם ברירה - לקרוא ולשמוע את הסיפור בדרך התמימה, או בדרך היוונית. מן ההתחלה אל הסוף, או מן הרגע שבו מתחיל המחזה - נמצאים על בלימה, רגע לפני האסון, ומתחילים לשחזר עוד ועוד אחורה.
בחרנו בנתיב התמימים, בלי ספוילרים, והופתענו מכל ההתפתלויות של הסיפור. ברגע האחרון זרקנו שאלות מתחומים שונים - ספרות, פילוסופיה, אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה. היה עמוס בדרמה ורעיונות, מודה לכיתה המקסימה על הדיאלוג.
Comments