אמש התכנסנו במליאה כיתות ספרות ופילוסופיה של בית החינוך למפגש עם המשוררת וחוקרת הספרות יונית נעמן. לקראת המפגש קראו התלמידים בכיתות השונות שירים פרי עטה של נעמן, ושתי מסות: "ידוע שתימניות חמות במיטה", ו"האישה שחשבה שסמרטוט רודף אחריה". הדיונים שהתפתחו בכל כיתה, התעוררו מחדש בשיחה המרתקת עם יונית ובשאלות הרבות שהופנו אליה מצד התלמידים.
החלק הראשון של המפגש עסק בחוויית הקיום הנשית המזרחית, ובחניכתה של נעמן, כפי שהיא מתוארת במסותיה, אל החברה הישראלית. התלמידים שאלו את יונית על הזהות הנשית והמזרחית שלה, ועל הפרספקטיבה המאוחרת שלה ביחס לחניכתה. עוד עסקו התלמידים ברלוונטיות של השיח המזרחי החדש לזמננו, וביכולת של הפרט שלא לקבל על עצמו את הסטריאוטיפ או ה"זהות המזרחית".
החלק השני של המפגש עסק בשירה של נעמן, ובעיקר בשירו של ויזלטיר "עוד סונטה שייקספרית" ובשיר התגובה שכתבה נעמן לסונטה זו "תגובה מאוחרת למאיר". מספר תלמידים הציעו לראות בשירו של ויזלטיר, שפורסם בראשית שנות ה-80, שיר אירוני המבקר את ההחפצה והגזענות של נשים מזרחיות. בעקבות כך נסב הדיון למעשה הפרשנות השירי ככזה שנבנה באמצעות חוויית הקורא, או במקרה הזה, חוויית הקוראת המזרחית. עוד שאלו התלמידים את נעמן על מידת ההשפעה של שירת ויזלטיר על שירתה, ועל יחסה הכולל לשירתו.
המפגש המרתק הסתיים ביעף, ובחלק מהכיתות המשיך הדיון גם לאחר סיום המפגש, כמו למשל בכיתת הפילוסופיה של ד"ר רמי גודוביץ :
לאחר ההרצאה הנפלאה של יונית נעמן והדיון המרתק שהתרחש במליאה חזרנו לכיתה והמשכנו את הדיון משאלה ששאלה אחת התלמידות: האם העובדה שהזהות שלנו, במידה רבה, נקבעת על ידי הסביבה היא בהכרח דבר שלילי?
האם אין זה שכל דבר בחיינו קובע את הזהות שלנו ואנו מתפתחים כל הזמן? נאמן, בתשובתה, הסכימה עם הטענה שלא כל השפעה חברתית היא בהכרח דבר שלילי אך הצביעה על מקרים בהם אנו בדיעבד יודעים שהסביבה דיכאה מאפייני זהות הנתפסים כלא מקובלים. ניצלנו את השאלה כדי לחזור לתפיסת אריסטו ולשאלה מהי זהות, האם יש לנו זהות והאם ניתן להבחין בין התפתחות חיובית, שלילית ואף דיכוי של הזהות האותנטית של אדם.
איך אפשר כלל לדעת מה משפיע על זהותינו? איך אפשר להכריע מהן הסיבות למה שאנו מתפתחים להיות? תלמידה נוספת העלתה את השאלה שהחלה מההנחה הסבירה הבאה: רוב האנסים הם גברים.
האם עובדה זו מוסברת על ידי הביולוגיה שלהם או על ידי ההשפעה הסביבתית והנורמות החברתיות? גילינו שלרובינו עמדות ברורות לגבי התשובה לשאלה. ביקשתי לאתגר אותן ולשאול על מה מבוססות עמדות אלה. זאת, דרך ניסיון לשאול מה יוביל אותנו להשתכנע כי אנו טועים. מכאן, התגלגלנו לדיון מרתק בו כבר נתקלנו לא פעם על ההבחנה בין לוגיקה לבין פסיכולוגיה, בין נימוק ובין שכנוע.
הזמנתי אותן לחשוב על השאלה מהו דיכאון- מצב מוחי או משהו אחר- אבל, במקרים מסוימים, למשל. ושוב: מה ישכנע אותנו? נניח שמדענים יציגו לנו ראיות על קיום מתאם בין דיכאון, גם של אדם שאיבד לא מכבר אדם יקר לבין מצביו המוחיים, האם יהיה בכוח תגליות אלה לבסס את הטענה שדיכאון הוא מצב מוחי? ומה אם לא נסכים עם קביעה זו? האם הדבר יעיד על כשל בהיסק הרציונלי שלנו? הצעתי שלא בהכרח ושההנחה שהמסקנה נגזרת עלינו מקורה בתמונה רווחת אך לא הכרחית על אודות טבעם של יחסים סיבתיים.
Comments