שבוע 19 בבית החינוך שלנו למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' בר אילן. השורות מעט דלילות (גם בקרב התלמידים וגם בקרב הצוות) אבל אנחנו ממשיכים בשלנו :
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
השיעור אמש נפתח בשיחה על יום האהבה שחל היום – שחלק מהתלמידים מציינים וחלק ממש לא. חשבנו, אם היה ״ליל סדר״ לכבוד יום האהבה מי היו מוזמנים, מה היה האוכל, איך הייתה נראית ההגדה. לתלמידים היו הרבה דעות רעיונות והם לא חשדו כלל שהתחלנו כבר ללמוד.
ואז חילקתי בהתרגשות את המתנה שהכנו להם לכבוד ולנטיינז דיי (ובעצם לכבוד חלוקת תעודות המחצית, אלא שזה נדחה בכמה שבועות בגלל הקורונה, והכוכבים הסתדרו כך שנפלנו על ולנטיינז): עותקים אישיים של ״המשתה״ לאפלטון, שאותו נקרא יחד, בשלמותו, בשבועות הקרובים.
התחלנו לקרוא. הפתיחה שבנויה כסיפור מסגרת בתוך סיפור מסגרת (אפולודורוס מספר שאריסטודמוס אמר לו שאגתון שאל אותו איפה סוקרטס והוא ענה לו שהוא בחצר של השכן?!) הייתה אמנם מבלבלת אבל זימנה לנו היכרות ראשונית עם דמותו של סוקרטס - החכם, המכוער, הפלרטטן, התימהוני, האירוני, שהיה לנו רושם שכל הדיבורים האלו נועדו רק ליצור סביבו מסתורין ועניין, ולהפגין את החשיבות של נוכחותו שם בעיני כולם.
הסכמנו עם אריקסימכוס שהחברים הגזימו קצת הבלגן ועם השטויות, ואפלטון הגזים, במקביל, עם סיפורי המסגרת, והגיע הזמן לגשת למה שמעניין את כולנו באמת ולדבר על אהבה. וכך הגענו לנאום פיידרוס. תוך כדי קריאה ושיחה עשינו דבר שלא הרבינו לעשות השנה - סיכום בכתב. ליווה אותו גם סיכום מאויר על הלוח, באדיבות אוהד. הנה הסיכום של ליאן, שמתמצת היטב את חציו השני של השיעור:*
פיידרוס פותח את נאום השבח לארוס בכך שארוס הוא מהכוחות העתיקים ביותר בעולם. הוא מאזכר את סיפור בריאת העולם על פי הסיודוס, שם נכתב שבראשית היה כאוס ומתוכו נוצרו אוראנוס, השמים, וגאיה, הארץ, שהזדווגו ומכך נוצר כל היש. הכוח שמשך אותם היה ארוס.
הנקודה השנייה של פיידרוס היא שאהבה היא הכוח החשוב ביותר בפרוייקט של השתלמות האדם, של הגשמה עצמית, של נסיון לחיות חיים טובים וראויים. חשוב יותר מהכל (עושר, מעמד) מכיוון שאהבה גורמת לאדם לרצות להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמו ומשפרת את האדם.
לאורך כל נאומו פיידרוס מבסס את טענותיו על הרמזים ספרותיים.
פיידרוס מדבר מנקודת מבט של בחור צעיר, נאה, אוהב פילוסופיה וספרות, שעד כה חווה את האהבה מהצד של "המאהב" - נער חדש בעולם, שקושר קשר עם אדם מבוגר ומנוסה ממנו. אולי לכן הוא חושב על האהבה כתהליך חניכה, כמשהו שמרומם אותו, מציב בפניו דרישה להיות טוב יותר.*
בעקבות קריאת הנאום התפתח דיון ער וסוער סביב השאלה אם אהבה היא אנוכית או לא. אם מה שטוב בה זה שהיא הופכת את האדם לטוב יותר, אמרה אביגיל, אז מה שחשוב כאן זה ההתפתחות האישית של האדם, לא האהוב ולא האהבה עצמה. התמקדותם של התלמידים בשאלה הזו העידה על כך שהם התכווננו היטב לנושא המרכזי של פיידרוס: הקשר בין חוויית האהבה לשאלה מהם חיים טובים, חיים שראוי לחיותם.
אך לא הייתי מרוצה במאה אחוז מהאופן שבו הגיבו זה לזו - לעתים בתוקפנות, בלי לגמרי להקשיב, ומתוך חשק להתווכח בלי שיהיה ברור על מה הויכוח. אבל היה בזה גם משהו נורא יפה: זה בעצם היה אוסף נאומים, התלמידים דיברו אחד אחרי השני, כשהמוקד האמיתי הוא לא ממש ״אני מסכים/ה או לא מסכים/ה״, אלא, ״בואו תשמעו מה לי יש להגיד על הנושא הזה! אני אשתמש במושגים של מי שדיברו לפני, אבל אפליג באמצעותם לעניינים שלי״.
אז תוך כדי שנזפתי בתלמידים על המונולוגיות של הערותיהם התחלתי דווקא לשבח אותם על זה, ולטעון שזה פחות או יותר המבנה הדיאלקטי של המשתה, וזו גם הסיבה שכל כך מעניין לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף, למרות הפיתוי לדלג ישר לחלקים המדהימים - כי כל נאום פה נבנה על הנאומים שקדמו לו, מתפלמס איתם, מרחיב את מושגיהם, חוגג על החורים שבהם, והשאלה האמיתית היא לא ״מסכים/ה או לא״ (למי אכפת) אלא האופן שבו נקודת המבט האישית הולכת ומשתכללת, נעשית מורכבת ועמוקה יותר, מתוך שיחה.
יצאתי בהתרוממות רוח מהשיעור הזה, ואני ממש מחכה להמשיך כבר לקרוא עם הכיתה.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
המשכנו בקריאה של הסיפור "נוודים וצפע" מאת עמוס עוז. התמקדנו בסצנה שבה גאולה פוגשת את הבדואי בבוסתן הסמוך לקיבוץ. התלמידים הצביעו על הדמות של הבדואי, והאופן שהסיפור מבנה את דמותו דרך עיניה של גאולה.
מנקודת מבטה ברור לנו כי גאולה נמצאת בעמדת כוח ביחס לבדואי, עמדה המשרתת את הבניית התשוקה שלה, ואת התעצמותה.
עסקנו רבות בבהלה שפוקדת את גאולה. התלמידים הציעו כי הבהלה של גאולה נובעת מהמפגש שלה עם התשוקה שלה עצמה, תשוקה שעליה היא נענשת בסוף הסיפור באמצעות הכשת הנחש. שאלת הענישה על התשוקה, והופעת הנחש,
הובילו את הדיון והמחשבה של התלמידים לסיפור אדם וחווה, ולמיתוסים אחרים בתרבות שלנו.
את קריאת הסיפור סיימנו בשאלת האחריות: מי נושא באחריות לסכסוך? או שמא המהלך שמתואר בפנינו מצביע למעשה על פריקת אחריות של הדור הצעיר ביחס לסכסוך הלאומי?
את המחצית השניה של השיעור הקדשנו לשירו של יהודה עמיחי "אני רוצה למות במיטתי". שוחחנו תחילה על משוררי "דור המדינה", ועל חילוף המשמרות לו קרא נתן זך, יחד עם חבורתו "לקראת". דיברנו על המאפיינים המרכזיים של שירתם, ולאחר מכן פנינו לקרוא את שירו של עמיחי.
התלמידים ראו בשיר ערעור על הגבריות ההירואית של הדור הקודם: הדובר מבקש לא למות בשדה הקרב, אלא פשוט במיטתו. הקריאה הזו ליציאה משדה הקרוב, להפסקת המלחמה, היא קריאה שמופיעה בשיר גם ביחד לדורות הקודמים, ואף לאבותינו, שכן עמיחי מתייחס גם למלחמות, ולמיתוסי מלחמות מתקופת המקרא.
את השיעור סיימנו בדיבור על הפיגורה של "המת החי", כפי שהופיעה בשירת דור תש"ח, למשל בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף", ושירו של גורי "הנה מוטלות גופותינו", והביקורת עליה למשל בשירו של אמיר גלבוע "ואחי שותק".
קראנו את כל השירים הללו וחזרו לשירו של עמיחי, וכך קיבלנו מעין פרספקטיבה היסטורית על הנושא.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
השיעור אתמול היה היברידי, כי בכיתה עדיין יש חולות מאומתות. פתחנו את שיעור בשיחה על המצב באוקראינה, קראנו קצת, דיברנו קצת וגילינו, כמו בלא מעט מקרים, שכדי להבין מה קורה, גם במקרה של אירוע עולמי הנמצא בכותרות, צריך לקרוא, להעמיק, ללמוד יותר על הרקע ובעיקר, לא למהר לקחת כלשונן את מילותיהם של עיתונאים המדברים בקול דרמטי ולפעמים נראה כאילו הם מנסים לקדם, ולא לסקר את החדשות.
חזרנו לחזרות שלנו לקראת בחינות הבגרות. חזרנו, בפעם המי יודע כמה (וזה טבעה של הפילוסופיה, כל פעם דברים חדשים מובנים, ואחרים שנראו מובנים לפניכן לפתע נראים סתומים) על היחסים הסבוכים בין יום לקאנט, תרגלנו, כתבנו, ולבסוף, שלחתי לתלמידים קטעי קריאה והפניות שיוכלו לסייע להם בתהליך הלימוד.
Comments