יעלה ויבוא השבוע ה 23 בקמפוס של בר אילן:
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול כיתת הפילוסופיה המופלאה של אדם הצטרפה אלינו לקריאת ״המשתה״. הכיתה שלנו קוראת את ״המשתה״ כבר חודש בערך, ולמרות שהדיונים תמיד מעניינים ומחדשים, התלמידים לא רגילים לעסוק ביצירה אחת כל כך הרבה זמן ולא קל להם. אבל אנחנו מתעקשים לקרוא מההתחלה ועד הסוף. אז הכיתה של אדם הצטרפה בתזמון מצוין בשביל להגביר את האנרגיה ואת חדוות הקריאה - תזמון מצוין גם כי סופסוף הגענו לנאומו המוטרף והבלתי נשכח של אריסטופנס!
קראנו את הטקסט, אוהד אייר תוך כדי על הלוח את יצורי האנוש השלמים והמאושרים מתגלגלים להם ללא דאגות על שמונה גפיים, ותוך כדי קריאה עלו בשיחה גם מיתוסים נוספים מרחבי העולם שמספרים על השמדת האנושות וכינונה מחדש.
הגלישה הזאת בין תרבויות (והעובדה שזכינו לארח את אדם שהוא מורה לתנ״ך!) הפכה את זה בעצם לשיעור על מושג המיתוס. הבטנו לאחור על הנאומים הקודמים והשווינו אליהם את גישתו המיוחדת של אריסטופנס - שמנסה להסביר את התופעה לא מנקודת מבט היסטורית או מדעית, ולא באמצעות ניתוח מושגי, אלא באמצעות סיפור. דיברנו על תפיסת האהבה שמבטא המיתוס הזה: הרעיון של נפש תאומה (שהתלמידים גילו כלפיו התנגדות בריאה), המחשבה על אהבה כחוויה של שלמות ומלאות (שסוקרטס עתיד לפצפץ לרסיסים) הקטגוריות המיניות והמגדריות שנגזרות ממנו... מתוך הדיון בשאלות האלו התלמידים חזרו כל הזמן לשאלה מוזרה שמעולם לא חשבתי עליה לפני כן בקריאת הנאום הזה: איזה מין סוג של אהבה ואיזו מין צורה של התארגנות חברתית ייווצרו אם האלים יממשו את איומם ויחתכו אותנו שוב, הפעם לרבעים. נחיה ונראה. לסיום אני ואדם נתנו משימת כתיבה: לבחור תופעה כלשהי בעולם ולהמציא סיפור שיסביר אותה.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
פתחנו את השיעור עם היצירה האחרונה שלמדנו יחד: "ליבי עם טלליך מולדת" של אסתר ראב. קראנו את השיר של ראב יחד עם שירה "לאב". בקריאתם התייחסו התלמידים לחיבור הייחודי של הדוברת לקרקע הארצישראלית, חיבור שיש בו גם מן התפיסה הרומנטית של החיבור לטבע.
הקריאה בשירים הובילה את הדיון לשאלת הטריטוריה והבעלות על הטריטוריה. ראב מייצגת עמדה ילידית שהיא יוצאת דופן בשירה העברית שנכתבה בתקופת העליות. בעוד שמשוררים אחרים, שהגיעו לרוב מאירופה, הציעו עמדה של זרות, ורצון להיטמע במרחב, אצל ראב, שנולדה בארץ ישראל, החוויה היא ילידית ומקומית.
את החלק השני של השיעור הקדשנו לשירו של רוני סומק "חואג'ה ביאליק". דיברנו על תכנית הלימודים של משרד החינוך והפרדוקס שבבתי ספר ערביים לומדים את תכנית הלימודים הישראלית, בשעה שבמקבילה היהודית, לא לומדים כמעט דבר על התרבות וההיסטוריה הערבית והפלסטינית.
בנקודה הזו התפתח דיון ענף, שכל התלמידים היו מעורבים בו מאוד. שאלנו האם ביאליק הוא המשורר הלאומי שלנו? האם הוא רלוונטי לחברה בת זמננו? האם הוא רלוונטי לחברה הערבית בישראל?
מקרה הבוחן ששוחחנו עליו בהקשר הזה הוא הרומן של אנטון שאמס "ערבסקות". דיברנו על הטלטלה שיצר הרומן בזירה הספרותית המקומית: הבקיאות בשפה העברית, ובמקורות היהודיים של שמאס, הובילו את השיחה לעובדה כי איננו מעורבים בחייהם של הערבים והפלסטינים: אנו יודעים על המקום שממנו באו מעט מאוד, וכך גם לגבי האחריות ההיסטורית שלנו על השבר שהתרחש בזהותם מאז שנות החמישים.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
בראשון התקיימה בחינת הבגרות של התלמידים . הבחינה היתה לא קלה ובאופן לא מפתיע, מרבית התלמידים בקבוצה הקטנה ענו דווקא על השאלות שבעיני היו מאתגרות יותר אך התרכזו בפרקים להם הקדשנו לא מעט, ובפרט, לשאלה דקדקנית על הפילוסופיה של יום. התלמידים נראו רגועים ומלבד ההתמודדות עם הקור העז, לפחות במושגי המרכז, לא נרשמו אירועים חריגים.
Commentaires