השבוע ה 12 בבית החינוך בקמפוס בר אילן. ממשיכים לחצוב בסלע 😊 :
במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של מורן בנית ורוני קליין:
מורן התחילה עם סיכום של השיעור הקודם, שבו קראנו את סיפורה של רונית מטלון, "אח קטן". היא ביקשה מאחת מהתלמידות לקרוא את מה שהיא כתבה לניסו, גיבור הסיפור. עלמה קראה, והתלמידים האחרים התייחסו לטקסט שלה.
לאחר מכן, רוני התחיל בשיעור פילוסופיה, שהיה אמור להציג את הגותו של ניטשה לאחר השיעורים על אפלטון. כיצד עוברים מאפלטון לניטשה, כלומר חוצים 2500 שנה? לא פשוט, ונזקקתי להקדמה ארוכה כדי להסביר כיצד הפילוסופיה עברה מיוון העתידה לגרמניה בראשית העת החדשה, בעיקר סביב המאה ה-18.
ניטשה חותך את הפילוסופיה לשניים, שכן הוא מבקר בחריפות את אפלטון. קראנו טקסט שלו שבו הוא שולל את "עולם האידיאות" של אפלטון. ניטשה טוען בתוקף: אין עולם אחר, אין עולם אידיאות, יש רק עולם אחד, וזהו עולם החושים, העולם שבו אנו חיים.
אלה שהמציאו עולם אחר העידו בכך על עצמם, על שנאתם לעולם הזה, על הבוז שהם רוחשים לחיים כפי שהם, עם כל הסבל שלהם. האמן הדיוניזי הוא טראגי, הוא אוהב את החיים עם כל מה שכרוך בהם, הוא אומן הן לחיים, הוא אינו פסימי!
בשעה השנייה, קראנו טקסטים מתוך "לגנאלוגיה של המוסר", שוב מאת ניטשה. הסברתי מהו ההבדל בין אתיקה למוסר: המוסר מדבר בשפה מוחלטת של "טוב" ו"רוע", בעוד האתיקה מדברת בשפה יחסית: יותר או פחות טוב, יותר או פחות רע. באנגלית יש אף שתי מילים לבטא את ההבדל: evil and bad.
קראנו עוד מתוך טקסטים של ניטשה על המקור האטימולוגי של המושגים "רע" ו"טוב". ניטשה טען שבמקור, היה מדובר בשני טיפוסים של בני אדם: האציל וההמוני.
כיצד להסביר מיהו האציל ומיהו ההמוני? הסברתי זאת דרך המילה "המון": האדם ההמוני הוא זה שהולך עם הזרם, עם ההמון, שאינו חושב בעצמו, שאינו חזק דיו כדי להתנגד ללחץ ההמון.
החלטתי שהיה מספיק מטפיזיקה "כבדה" וניטשה ליום אחד. מכיוון שהבנתי שהרבה תלמידים מעורבים בפוליטיקה, עברתי לדבר על המצב הנפיץ של המדינה היום, על הדיונים הסוערים שבמוקד האקטואליה.
חשוב לדבר על דברים אלה, אך חשוב לעשות זאת ברגישות ובעדינות, לא תוך הפרחת סיסמאות פוליטיות, אלא תוך עידוד הדיון והשאלות: האם ניתן לדבר על "המון" בחברה הישראלית, וכיצד הוא מתבטא באופן פוליטי? מהי דמוקרטיה? מהי חברה ליברלית? האם אלה שני דברים זהים לחלוטין? ביקשתי לחדד את המושגים ולהגדיר.
היה דיון מעניין. התלמידים הפגינו בגרות ורצינות בדיון, מאוד מרשימה לגילם...כל הכבוד!
בכיתה יא' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
שיעור גדוש אינטלקטואלית ורגשית.
שני ביקש "שנלמד פסיכולוגיה". לקח זמן. למדנו הרבה דברים, והנה יעל מביאה אתמול את סיפור המקרה של דורה על פי פרויד.
אנחנו מקרינים על הלוח את הטקסט וקוראים בקול.
מעניין.
יעל מסבירה מושגים: פסיכואנליזה, סימפטום ועוד ואז אנחנו מגיעים להסברים הכמו מכניים של פרויד על הסיבתיות המינית. כאן זה כבר מתחיל להיות מוזר ולפעמים מקומם.
אנחנו אמביוולנטיים: מצד אחד כולנו מדברים וחושבים במושגים ובמנגנון הסיבתיות הזה של פרויד. מצד שני, ההסברים על מה שקורה לדורה נראים מוזר על רקע מה שמאמינים בו בימינו.
עברה לה שעה של קריאה. חלק קטן מהתלמידים רוצה שנמשיך לקרא.
אבל הרוב צריך לעכל. אנחנו מפסיקים, יוצאים להפסקה וחוזרים לשיחה.
בהמשך צופים ביחד בפרק מהסדרה "בטיפול" ומסיימים בקריאה ראשונית של "ביציע, של קפקא.
חלק מהתלמידים מרגיש שממש גדוש לו ומבקש תרגיל. אנחנו נשארים עם רוב הכיתה בשיחה על הסיפור ומשחררים את ארבעת התלמידים לייצר תרגיל יצירתי בסוף.
שיעור גדוש. אמרנו.
במגמת פילוסופיה:
בכיתה יב' של אדם לויד:
התחלנו בחזרה על עיקרי הדברים שלמדנו בשיעור הקודם על אודות תומס הובס (קראנו את פרק יג' מתוך "לויתן"). לאחר מכן חתמנו את הקריאה והתלמידים התבקשו לבצע תרגיל כתיבה שהוראתו פשוטה: מצאו נושא אחד שעלה בקריאה וכתבו לו טיעון נגדי. כיוון שהכיתה נחלקה לשני מחנות בשיעורים האחרונים, פרו הובס ואנטי הובס, היה מעניין לשמוע את מה שכתבו התלמידים. למשל, עודד אמר: "הסיבה שאני מתנגד לעמדה של הובס בנוגע למדינה האבסולוטית שהיא לא באמת מבטיחה הימנעות ממלחמת 'כל בכול'" ובנוסף "ברגע שאתה מדיר את הציבור מקבלת ההחלטות המדינה מתעלמת מחששותיו של הציבור והיא יותר לוחמנית, מה שמוביל למלחמות נוספות". ודניאל כתבה "בני האדם הם לא שחור ולבן, ולא כל בני האדם יבחרו במריבה על מנת להשיג את מבוקשם, אנשים ימצאו פתרונות אחרים ויצירתיים ולא בהכרח יבחרו בתחרות ומריבות".
Comments