האמת, הצלחנו להפתיע אפילו את עצמנו. זמן קצר מאוד חלף מרגע קבלת ההודעה על השבתת מע' החינוך ועד לשיעור המקוון הראשון אי פעם ב'דרך רוח'. ההתגייסות המהירה של כולם ובעיקר הרצון העז והמחויבות של הצוות והתלמידים
להמשיך לשמור על שגרה כלשהיא ובעיקר כנראה להמשיך ולהיפגש אחד עם השני גרמו לדברים להתרחש במהירות ולמע' הלמידה מרחוק שלנו לעלות לאוויר בדיוק בזמן.
אז הנה אנחנו ממשיכים כאן כרגיל. הוספנו לשימושכם, מלבד תוכן השיעור גם את התובנות של כל מורה ומורה מצורת הלמידה החדשה. נשמח לסייע לכולם 😊
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג - השיעור המקוון שלנו אתמול דרך גוגל מיט היה מוזר, שונה, ודי חמוד! חששתי שיהיו בעיות טכניות, או שגם אם הכל ילך חלק המסכים ינכרו אותנו ויקשו עלינו להתרכז, אבל החוויה שלי ושל התלמידים הייתה טובה מאוד,
ונראה לי שאפשר להתרגל לזה... אולי נגלה שיש לזה אפילו יתרונות. למשל – התלמידים יכלו לקחת את הכיתה לסיור מודרך בחדר שלהם, ולראשונה התאפשרה גם השתתפות מבורכת של חתולים וכלבים בשיעור!
מטרת המפגש מבחינתי הייתה בעיקר לבחון את דרך התקשורת הזאת, על מגבלותיה ועל האפשרויות החדשות שהיא מציעה, כדי להבין איך להיערך כמו שצריך לבניית השיעורים הבאים.
חלק גדול מהמפגש הוקדש לפריקת חוויות מהתקופה האחרונה. הורגש צורך גדול לדבר על השאלות והחששות, על תחושת הבלבול וגם על ההתרגשות המוזרה באוויר, עכשיו כששגרת הלימודים בבית ספר נקטעה.
אבל אחרי שיחה גדושה על המצב החליטו התלמידים פה אחד שאינם רוצים שיעור "על הקורונה" (על מגיפות, בידוד ומצבי משבר בספרות), אלא שיעור רגיל, ובהצבעה דמוקרטית נבחר נושא רגיל מכל רגיל – הנובלה שהתחלנו בקריאתה בשבועות
האחרונים, "מותו של איוואן איליץ'". קראנו אפוא את פרק ה', כשכל פעם תלמידה אחרת מקריאה והאחרים מעירים הערות ושואלים שאלות בעמודת הצ'אט. אחרי הקריאה התפתח ויכוח נחמד בין התלמידים, סביב השאלה אם הנובלה הזו משעממת
בצורה מעניינת או שמא פשוט משעממת.
בחלק השני של השיעור סגרנו את האפליקציה וכל תלמיד התבקש לעבוד בבית ולשתף בקבוצת הוואצאפ הכיתתית שני טקסטים שביקשתי לכתוב בעקבות הקריאה ב"איוואן איליץ'": אחד בנושא "איך לחיות 'כמו שצריך' (comme il faut)" והשני בנושא "איך צריך לחיות". תלמידים שלחו טקסטים יפים מאוד, אך שתי תלמידות נעלמו לנו מבלי לשלוח טקסטים, ובדיעבד אני מבינה שעדיף היה לקבוע מפגש פרונטלי נוסף במחצית השנייה של השיעור ולהקריא בו את החיבורים.
לא נורא, נלמד מהטעות ונבין לאט לאט איך עושים את זה.
בכיתה י' של מורן בנית - אתמול התנסינו לראשונה בלימוד מרחוק. התלמידים הצטרפו לשיעור בקלות, ונראה שהתיווך הטכנולוגי לא הקשה על השתתפותם בשיעור. השיחה הייתה ערה ונהדרת.
את השיעור פתחנו בשיר של תהילה חכימי שנקרא "בחירות" והתפרסם לאחרונה בידיעות אחרונות. העולם שמעמיד השיר הוא עולם של תעמולת בחירות, סיסמאות ריקות, עולם שבו יש עיוורון ביחס לזולת ולציבור. בתוך העולם הזה פותחת הדוברת
של השיר את הדלת של התקווה - והיא אהבה.
בעקבות התמונה של האוהבים השוכבים זה לצד זה תחת שמים גבוהים שוחחנו על שאלת האהבה והתקווה בעתות של משבר, ובעיקר בזמנים שבהם "הבית הגדול" מתערער. במהרה הגענו לשיחה על הקורונה, ועל האופן שבו שגרת החיים שנקלענו אליה מאתגרת את היחסים הקרובים בחיינו. בעקבות השיחה פנינו למעשה הכתיבה - כל תלמיד ביקש להתמקד במערכת יחסים לבחירתו ולהתבונן באתגר שעומד בפניה בעת משבר או אסון.
בשיעור השני התלמידים קראו את החיבורים, ועשינו סבב של ביקורת עמיתים. החיבורים היו מרגשים ובעיקר מאוד מצחיקים: שותפים לדירה שמתווכחים מי עושה יותר בבית, זוג מבוגרים שהאישה פותחת במונולוג של "איזה חיים חייתי", זוג אוהבים שאהבתם עומדת למבחן הכביסה והכלים, וילד מקסים שמגיש לאימו קוביית שוקולד כדי לעלות חיוך על פניה. וכמובן כמובן, קראנו את החיבור של יואב שבו המספר שואל לראשונה - אז תסבירו לי מה כל העניין הזה עם הגשם? (יואב זכה לפלקטים
של הערצה מצד אחדות מהתלמידות, ועדויות לכך יש בוואטסאפ).
בחלק השני של השיעור חזרנו ל"קול צעדינו" וקראנו את הפרק על ברכת המים. התלמידים התקשו להתחבר לפרק האמור בגלל האבסטרקטיות שלו. תוך כדי תיאור הקושי התלמידים הבינו שזהו פרק שאיפשר לנו להקשיב לשפה הפרטית של הגיבורה
שהוא הד ל"אני" שלה המשתקף בבריכה. בהקשר הזה, שוחחנו על שלב המראה של לאקאן ועל האופן שבו אנחנו זקוקים לשיקוף של עיני הזולת כדי לראות את עצמנו, שיקוף שהוא מרכזי לבנייה של "אני".
מכיוון שהתלמידים היו בבתים שלהם, המצב החדש הוליד יצירתיות נהדרת, שבה יכלו לפנות לספריה שלהם, או לחדר שלהם, ולשתף חומרים. אחת התלמידות שיתפה אותנו בגב הספר היפיפה של "ילדת כוכבים". קראנו את גב הספר וקישרנו את
הטקסט הקצרצר לשיעור הקודם שלנו שעסק בשירים של וולך ורוני סומק. סיימנו את השיעור בשורה היפיפייה על הנערה שחומקת מכל נסיון לייצוג - "במחשבותינו ניסינו להצמיד אותה אל לוח השעם כמו פרפר, אך הסיכה פשוט עברה דרכה, והיא עפה לה".
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס – אתמול היה השיעור הראשון שלנו בלמידה מרחוק במערכת החדשה. הגעתי עם המון חששות: האם התלמידים ישתפו פעולה? האם אצליח להחזיק קו של שיעור? האם יהיה עם מי לדבר?
החלטתי להתחיל את הפרק החדש והזמני הזה בהדרגה ועדיין לא ללמד חומר בגרות ממש, אלא לייצר משהו פתוח יותר וגם אקטואלי יותר. הכנתי ראשי פרקים:
1. תועלתנות ושאלות של בידוד, משק כלכלי ומניעת מקרי מוות
2. האח הגדול הטוב, מה קורה כשהשלטון מנסה לשלוט בנו לטובתנו ומגביל את הפרטיות שלנו
3. ושאלת אתגר: בעולם של רשתות חברתיות וערוצי תקשורת, בעולם של פייק ניוז, האם ניתן לייצר מקבילה למהלך קרטזיאני של חיפוש וגילוי ודאות.
בפועל, השיעור הצליח הרבה מעבר לחששות שלי. כולם התבדו ואני מקווה שזה יימשך ככה. ההנחיה שלי היתה שכולם יושבים עם מקרופונים כבויים, אני מדבר בלבד, והם עונים לי בצ'ט
התחלנו. התלמידים היו נרגשים. גם להיפגש אחד עם השני, גם מהפגישה איתי, מהחומר ומהמערכת החדשה.
התחלנו בשאלה הראשונה ומכאן התחלקה תשומת הלב שלי לכמה אתרים:
1. להעביר את הנושא הראשון
2. להתמודד עם חוסר הניסיון שלי בהפעלת המערכת; לא הצלחתי לראות את כולם בבית אחת
3. לקרוא, במקביל, את ערמות השורות שכתבו לי בצ'ט
4. לחשוב על מה שקורה לאנשים שלא משתתפים
וכל זה בבת אחת. לא היה קל. התחלתי בבקשה שיציגו את מיל ואת בנתאם, וזה הצליח יפה. התשובות של התלמידים היו טובות וניכר שהם זוכרים את הנושא של תועלתנו (מהשנה שעברה) בצורה ממש מרשימה.
המשכתי בהסבר על הדינמיקה של מיתון וההשתתפות היתה ערה. (בצ'ט, במקביל לדברים שלי ובתגובה להם)
חלק מהתגובות של התלמידים היו, איך נגיד, מסמרות שיער, אבל הכיוון שאני מוביל הוא שעיסוק בפילוסופיה הוא עיסוק בתוך מעבדת חשיבה ומותר להגיד כל אמירה ולבדוק אותה לעומק.
לאחר כשישים דקות הרגשתי שאני סחוט ולא יכול להמשיך ויצאנו להפסקה של חצי שעה.
חזרנו לשעה נוספת בה דיברנו על אפלטון ושלטון החכמים והיודעים לטובת הציבור, ובחנו את ההשלכות להיום.
התלמידים, רובם, מקבלים בשוויון נפש את הכוונה לעקוב אחרי טלפונים סלולריים.
אך הנימוק שלהם הפתיע אותי והראה לי שאנחנו לא שייכים לאותו דור באמת: הם הזכירו לי שהפרטיות הלכה לאיבוד מזמן, שחברות עוקבות אחרינו ללא הרף ואזין לנו התנגדות לכך. בעצם אמרו לי, הערכים שלך לא רלוונטיים להיום.
האמת, לא חשבתי על הנימוק הזה. אחרי 45 דקות הרגשתי סחוט ברמה שאני לא מכיר משעורים בכיתה ויצאנו לרבע שעה הפסקה שבה נמנמתי (פשוט ככה) בבית, וחזרנו לסשן אחרון על דקארט.
היה מעניין, אבל לאט לאט התלמידים איבדו סבלנות והתגובות בצ'ט הפכו לפחות ופחות קשורות לקו שאני מעביר. הגיע הזמן לסיים.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ – שיעור הפילוסופיה הראשון בתקופת הבידוד עבר בהצלחה. פתחנו את השיעור בשיתוף בתחושות ובמחשבות העולות בנו בימים אלה ומשם עברנו לסקירה של הארועים האחרונים והאופן בו מדינות
שונות מתמודדות עם משבר הקורונה.הסברנו ביטויים שונים הנשמעים בימים האחרונים כמו: ״לרדד את העקומה״ ו-״אקספוננציאלי״. בחנו את האתגר, כפי שהתמודדה איתו סין בראשית המשבר וקראנו על תגובות של מדינות שונות,
בינהן איטליה, בריטניה, גרמניה, ישראל וארצות הברית. דיברנו על השאלה האם מצבי קטסטרופה מתאימים לזיהוי האינטואיציות האתיות שלנו או שמא, הם דוקא מרחיקים אותנו מהן. פנינו לקרוא מאמר שפירסם עיתונאי המדע
אסף רונאל ב״הארץ״ בשבוע שעבר הסוקר את המשבר ומתאר בין היתר מציאות קטסטרופלית המעמידה בפני אנשי הבריאות באיטליה בחירות בלתי נסבלות, הכוללות הקרבה של אוכלוסיות חלשות ומבוגרות כדי להציל את מי שסיכוייהם
להבריא גבוהים יותר. סקרנו את התפיסות האתיות השונות שהכרנו במהלך השנה ובחנו כיצד מציאות זו נשקפת ממשקפי כל אחת מהן. בחנו את השאלה המאתגרת: מהם הכלים בהם יכולות (ורשאיות) רשויות בריאות וגורמי שילטון
לקדם מדיניות ציבורית במצבי חירום, כזו הכוללת הגבלה של חירויות הפרט. הסקירה הובילה אותנו לשלוש אפשרויות: הראשונה, זו שנקטה בה סין ויש שמאמינים שישראל פונה אליה בימים האחרונים: שימוש בכוחות הביטחון וטכנולוגיות
ניתור על מנת לכפות על האזרחים התנהגות התואמת להמלצות המקצועיות בשאיפה ״לרדד את העקומה״. מנגד, מאמצים להוביל את הציבור, באמצעים דמגוגיים כמו הטלת פחד מהאסון, לעיתים באמצעות הטעיה מגמתית או באמצעות
פניה לכלים רגשיים, במטרה לשנות את התנהגותו בתקופת המשבר. תפיסה זו, ראינו פונה לכלים סופיסטיים ולרטוריקה כאמצעי להשיג מטרה (תוןך הנחה שהנחנו, שהמטרה כנה וראויה). הגישה השלישית, ראינו, היא זו בה נקטנו עצמנו-
התפיסה שניתן לכנות דיואיאנית (משמו של הפילוסוף הפרגמטיסט האמריקאי ג׳ון דיואי). תפיסה זו מעמידה במרכז החיים האזרחיים והפוליטיים את הנימוק ההגיוני, את הפצת הידע האחראי ואת שיקול הדעת והביקורת המתמדת.
עיתונות אחראית וראויה לשמה עושה בדיוק את זה וזו גם חשיבותם של לימודי מדעי הרוח. אולם, האם די בפניה לנימוק ולהגיון על מנת להבטיח כי הציבור יקבל על עצמם ויתורים כמו הגבלת חירותו? כאן, ראינו כי ניצב בפנינו אתגר.
האדם שיענה לקריאה כזו אינו רק זה הקשוב לנימוקים רציונליים וכזה המשתמש בשיקול דעתו בצורה אחראית, אלא הוא גם זה המחוייב לערכים הומניסטיים ליברליים, לטובת האחר, לשלומה של החברה, וכו׳. אחרת, שיקול דעתו של
מישהו עשוי להובילו דוקא לפעול בצורה אגואיסטית, שתבטיח את טובתו וטובת יקיריו גם כשזו מתנגשת עם האסטרטגיה שתייטיב על הכלל. יוצא שחינוך ראוי בחברה דמוקרטית (או פשוט, בחברה ראויה) הוא חינוך ערכי, ואינו מתמצא בלימוד עובדות ובהצטיידות בכלים לשיפור יכולת שיקול הדעת הרציונלי שלנו.
Comments