שבוע הלימודים השמיני בבית החינוך באוניברסיטת בר אילן הסתיים לו אמש. כן חברות וחברים, גם רמת גן על מפת מדעי הרוח. ובגדול:
במגמת הספרות:
בכיתה יא' של יעל איזנברג:
עוד שיעור עבר עלינו בקריאה רצופה של ״דון קיחוטה״, ובעצם גמרנו לקרוא את כל שמונת הפרקים המרכיבים את החלק הראשון. הנאתם של התלמידים מהרומן עולה בהרבה על ציפיותיי, ולמרות ששוב נראו לי קצת משועממים במהלך הקריאה, הם חזרו בסוף השיעור על בקשתם מהשבוע שעבר שנמשיך לקרוא פרק מתוכו בכל שבוע עד סוף השנה. עניינם ביצירה הזאת משתקף לדעתי בהערתו של אחד התלמידים, שאמר בפנים רציניות מרוב דאגה כאשר קראנו על אחת מפציעותיו של דון קיחוטה: ״אני לא מצליח להבין אם זאת קומדיה או טרגדיה״.
את הזמן שנותר בסוף השיעור הקדשנו להכנה לקראת המבחן בשבוע הבא, חזרה על נקודות בסיסיות בבניית חיבור ותשובה והנחיות ללמידה בבית.
בכיתה י' של מורן בנית:
היינו הפעם בהרכב חלקי בעקבות טיול של מחצית מהכיתה. לכן בחרתי ללמד טקסט שלא הכנסתי לתכנית הלימודים. תחילה התבקשו התלמידים לבחור תצלום של עצמם או של בן משפחה אחר, ולהביאו לכיתה.
את השיעור פתחנו בהצגה של התצלומים הנבחרים, ובהתבוננות משותפת.
לאחר מכן פנינו לספר של בארת "מחשבות על הצילום". ניסחנו את המושגים הבסיסיים סטודיום, ופונקטום, וניגשנו לתצלום הנודע של "ילדים מפגרים במוסד בניו ג'רסי", וניסינו ליישם מושגים אלה. עבור התלמידים דווקא הסטודיום היה נגיש יותר, וברור, בעוד שהפונקטום פחות.
הנחנו למושגים של בארת ועברנו לשוחח על המוטיבציה של בארת לכתיבת הספר, וקראנו מהחלק השני של הספר שבו מתייחס בארת לתצלום "גן החורף" של אמו. דיברנו על המתח בין החיים ובין המוות, שמבנה את תפיסת התצלום של בארת, ועל המרכזיות של החוויה הסובייקטיבית בכתיבתו.
דווקא קריאה זאת הבהירה היטב את ההבחנה בין הסטודיום לפונקטום, ולאחר מכן, כשחזרנו לתצלומים שהביאו התלמידים, נראה שבקלות הצליחו ליישם את המושגים הללו על התצלומים.
לבסוף בזוגות שוחחו התלמידים על התצלומים שהביאו, בזיקה למונחים של בארת, והתיישבו לכתוב את נקודת מבטם תוך שילוב המונחים סטודיום ופונקטום. כל אחד מהתלמידים זכה לקרוא את רשימתו, ולהתייחס לחיבור של חברו או חברתו.
דיאלוג זה היה מרגש, וגילינו שלמרות האתגר שהעמיד לפנינו בארת, העניק לנו הטקסט שלו פרספקטיבה נוספת על התצלומים שהכרנו זה מכבר.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול המשכנו לעבוד קשה. שמנו בצד את השאלות שברומו של עולם ואפילו שמנו בצד את הקריאה המדוקדקת בדקארט ועבדנו על שאלות וניסוחים.
בשבוע שעבר נתתי לתלמידים שאלה לא פשוטה והם הגישו לי תשובות.
ניכר שהם מבינים את החומר ומתמצאים בו, אבל יש פער בין ההבנה של החומר לבין הבנת הדרישה שמוצגת בשאלה ושליפת החומר המתאים, כדי להשיב עליה בדיוק. על זה עבדנו וזה מפרך ומתסכל.
כל כך יותר ממלא לדבר על ידיעה מוסרית – האם היא אפשרית, או על ידיעה ואינטואיציה, מאשר על ניסוחים. אבל יש לנו בגרות עוד שנה וחצי. וצריך לעבוד קשה.
התלמידים שהתנדבו הציגו על הלוח את התושבות שלהם ואני ביקרתי, בעדינות ואהדה, אבל ביסודיות על גבול האובססיבי, את התשובות.
כן, כדי לקבל ציון טוב, כדאי לענות על השאלה שנשאלה ולא על שאלה אחרת 😊.
אחרי הסשן הזה, נשלחו התלמידים לכתוב מחדש את אותה תשובה.
ואז.
ואז.
ואז.
במקום שאבדוק אני את התשובות, נתתי להם להחליף בניהם את התשובות שכתבו, וביקשתי מהם לבדוק ולהעיר הערות אחד לשני.
בשבוע הבא: מבחן!
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ:
את השיעור פתחנו בדיון בהרגלי למידה, ובניסיון לחשוב יחד איך ראוי לנהל את השיעור בצורה שתסייע לתלמידים לשפר את הרגלי הלמידה ויכולות הלמידה שלהם. ואז חזרנו לסוקרטס.
מה, אם כן, מקור המחויבות של סוקרטס, עבורה היה מוכן להקריב את חייו? הדמוקרטיה האתונאית הייתה מציאות פוליטית בה לקולות האזרחים משקל רב, שבכוחו לחרוץ גורלות, ״אמנות הרטוריקה״, תורת השכנוע, הדמגוגיה ונכונות הסופיסטים לסחור ביכולת זו מול כל המרבה במחיר היא פתח לחברה מושחתת וחסרת עכבות מוסריים. מחויבות סוקרטס לפעול להוכיח לבריות, קורבנות רעיונות פופוליסטיים ודמגוגיה, כי הם לא יודעים את אשר הם מאמינים שהם יודעים היא משימה מוסרית בעלת חשיבות עליונה, ולא רק צורת חיים מוזרה של שוטה הכפר.
טענות אלה הדגמנו בעזרת קריאת קטע מהפוליטאה א, בו משכנע סוקרטס את פולמארכוס, כי עמדתו כי על פי הצדק, מן הראוי להיטיב עם הטובים ולהרע עם הרשעים, שגויה וכי מן הצדק, לא יתכן כי ראוי להרע לכל אדם שהוא.
בהמשך, אחרי סבב השמות וה״עוד משהו״ הקבוע שעורכים התלמידים (הפעם ה״עוד משהו״ היה ״הרגל מוזר״), חזרנו לקרוא בדיאלוג ושוב הגענו לשאלת הנכונות של סוקרטס לקבל עליו את גורלו, ולזלזול שלו מפני פחד המוות. תלמידים הסתייגו, שוב, והביעו את התחושה שיש משהו לא אנושי בתביעותיו של סוקרטס מהאדם, שמטבעו מפחד מהלא נודע ולא קל לו למצא מנוחה בטיעון מופשט. ביקשתי, בשם סוקרטס והיוונים הקדומים בכלל, שננסה לקרוא את הטקסט תוך מאמץ להבין תפיסת אדם שאינה רוויה במושגים הפסיכולוגיים הצרים שהשפה בת-זמננו מוצפת בהם. דיברנו על אושר ועל מהות האדם, ועל האבחנה בין תכונות מהותיות ומקריות.
התלמידים ניסחו היטב את תחושתם כי ״מהות״ היא מושג מעורפל ושרירותי, וכמוה האבחנה בין תכונה מהותית לתכונה מקרית. סיפרתי להם על עבודתו של הפילוסוף קריפקי, שבאקלים זה, בו אין מקום למהויות, הצליח להחיות את התפיסה המהותנית שכיום יש לה לא מעט חסידים. נראה כי אנו מוכנים להתחיל לצעוד לכתבי אריסטו.
Comments