במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
שמחה גדולה במפגש הפרונטלי השני שלנו. הפעם אנחנו מתארחים ומתארחות בתיכון "אהל-שם" ברמת-גן.
רוני ואני חושבים במהלך השבוע כיצד להנכיח יותר את הדואט – את העבודה המשותפת של הספרות והפילוסופיה; גם כי זה חשוב, גם כי זה מעניין, וגם כדי להעמיק את ההבנה של התלמידות ברעיונות של אפלטון, שפגשנו עד כה דרך קריאה בגורגיאס. את הפתרון אנחנו מוצאים באפולוגיה – נאום ההגנה של סוקרטס. אני פותח את השיעור בשאלה, אילו עוד דרכים יש לנו ללמוד על רטוריקה ושכנוע. התלמידות נזכרות בשיעור פילוסופיה האחרון, שבו רוני הקרין נאומים של שלושה נואמים מרכזיים במאה העשרים. כיצד הנאומים עוזרים לי ללמוד על כך? הם משיבים מייד: שפת גוף, חיתוך דיבור, טון דיבור, מראה חיצוני וכן הלאה. מה קורה בעזרת ההיכרות הזו? אנחנו מצליחים להתקרב אל הדמות עצמה – להבין מה המניעים שלה, להימשך אליה, להתנגד אליה. בכך, אולי נוכל להבין יותר לעומק (ומכיוונים אחרים) את צורת המחשבה שלה. את הרעיונות שלה.
ואיזו דמות מרכזית מופיעה בגורגיאס, שדרכה אולי נבין טוב יותר את הרעיונות של אפלטון? (בשלב הזה למען האמת, אנחנו צריכים לרמוז לתלמידים שמדובר בסוקרטס – מה שמחזק את החשיבות של ההחלטה שלנו לערוך את השיעור הזה...)
בנקודה זו אני מציג בפניהם את המהלך של השיעור: אנחנו עומדות לערוך קריאה ספרותית בטקסט פילוסופי, מתוך התכוונות להתוודע לדמות – דמותו של סוקרטס. דרך ההתקרבות הזו אליו, אולי נצליח להבין טוב יותר גם את הרעיונות שלו, וכל מה שלמדנו בשבועות האחרונים יתחבר באופן אחר.
רוני לוקח ומציג את האפולוגיה. את הרקע ההיסטורי לנאום, את אפלטון שמוזכר בטקסט כנוכח במשפט. נשאלות שאלות מלאות סקרנות ורוני משיב מבלי להקדים את המאוחר. אני לוקח שוב ואנחנו מתחילים לקרוא קריאה צמודה בשלושה קטעים שבחרנו מתוך הטקסט. הדיון שלנו מלהיב, והוא נע בין שאלות של תוכן (מה הוא אומר בעצם? מהי חוכמה לשיטתו? כיצד הוא מגן על עצמו? כיצד הוא מתמודד עם העובדה שהוא מעורר התנגדות וממש שנאה?) לבין שאלות של צורה (הוא אומר שהוא לא רטוריקן אבל נואם למעשה נאום רטורי; התעכבות על "הסוגריים של הטקסט" שהם תמיד המעניינים ביותר, כמו למשל "רבותיי, אל תפריעו בבקשה" שמופיע פתאום כשסוקרטס מתחיל לדבר על האורקל מדלפי). התלמידים נעים בין סימפתיה לאנטיפתיה, בין משיכה לדחייה, בין שכנוע להתנגדות. איך הוא נראה האיש הזה, אנחנו שואלים, ויש מי שבוחרת לצייר אותו הכיתה צוהלת.
לפני ההפסקה אנחנו קוראים קטע קצר מפיידרוס, כדי להציג צד נוסף בדמותו של סוקרטס. אחרי ההפסקה רוני מבקש לדבר על הקטע הזה. מה הוא מוסיף לנו. איזו לשון אנחנו שומעים כאן? ומי מפתה את מי? דיברנו על התשוקה של סוקרטס: תשוקה לצאת לטבע בעקבות הספרים שפיידרוס מחזיק בידו, תשוקה לשבת ולהתענג מהטבע, למרות שהוא טוען כמעט באותה נשימה, שהוא אינו אוהב את הטבע (לא יכול ללמוד מהעצים). סוקרטס מעיד על עצמו כעירוני חסר-תקנה. מעניין לציין שהפילוסופיה התפתחה בערים, בקרב ריכוזים של בני אדם, ולא בטבע. האם עלינו לחיות בחיק הטבע או בערים, אנחנו שואלים, וניכר שהשאלה מעוררת דיון חי.
מכאן אנחנו יוצאים לעבודה בקבוצות קטנות, שבה התלמידים מתבקשים לאפיין את הדמות של סוקרטס, ולנסות לחבר את מה שהם למדו על הדמות, לכל הרעיונות שלמדנו בשיעורים הקודמים.
הם חזרו עם תשובות מגוונות ומעניינות.
מייד לאחר מכן רוני חוזר לסיכום על גורגיאס: על הדיבור, הדיבור המשכנע, המשכנע מתוך אמון או מתוך ידע, ועל ההבדל בין הרטוריקה, שמשכנעת אך ורק מתוך אמון – ולא מתוך בקיאות אמיתית הנובעת מידע. זהו ההבדל בין דיבור שנאמר מתוך חנופה ("בקיאות מתוך ניסיון"), ובין הפילוסופיה שהיא בקיאות אמיתית – ידע.
מעניין שאפלטון מסיים את הקטע הראשון בגורגיאס על ההבדל בין הרטוריקה ובין חכמת המדינה, שהיא הידע על-אודות הצדק. עבור אפלטון, הצדק ניתן לידיעה, לתיאוריה.
רוני שואל מהי "תיאוריה". צצו תשובות שונות לשאלה לא פשוטה זו. ורוני מזכיר את התפיסה האפלטונית של התיאוריה כהתבוננות באידיאות. מהי אידיאה? מושג טהור של דבר כלשהו. הכניסה לעולם האידיאות, עולם המושכלים, פתחה דיונים מעניינים על האפשרות להגדיר דברים באופן חד-משמעי, אפילו דברים פשוטים לכאורה כמו שולחן. זו הייתה הקדמה לנושא שייפתח בשבוע הבא על מושג הצדק, אולי המושג המרכזי ביותר אצל אפלטון, המאגד בתוכו את הפרטי ואת הפוליטי.
יש למה לצפות.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע המשכנו בקריאה בדון קיחוטה. קראנו את פרק ח' ובו ההרפתקה המפורסמת מול טחנות הרוח. שמנו לב לתפקיד של סנצ'ו פנסה, שמצד אחד כמו המספר מחובר למציאות, ומן הצד השני מגלה אמפתיה לדון קיחוטה המסכן. עסקנו בקריאה של הרומן לריאליזם, ובשאלה מדוע ראשיתו של סגנון אחד היא פעמים רבות בשלילת הסגנון שקדם לו. תהינו - מדוע סרוונטס כה מתנגד לספרות האבירים? עסקנו בעל פה בסופו של הרומן ובמותו של קיחוטה כשהוא חוזר בו משגעונו. תהינו על מותו של קיחוטה - האם קיחוטה מת משום שהטעם לחייו נעלם עם ההתפכחות, או שמה להפך - משום שעמד לקראת המוות, וויתר על השיגעון.
בין שני השיעורים שיחקנו תיפסוני.
משם המשכנו לעסוק בשאלת המציאות בהקשרה הפילוסופי, והחלנו לעסוק באפיסטמולוגיה של דקארט. בתחילת ה"הגיונות", ראינו שדקארט שואל כיצד יוכל לדעת דבר מה וודאי (על המציאות?). תהינו ביחד אילו סוגים של ידיעות היינו מחשיבים כוודאיות ולמה. התפתח דיון מעניין לגבי ידע על אודות רגשות, שלנו ושל אחרים, והאפשרות לטעות בהם. הצגנו שני היבטים בסיסיים של חקירתו של דקארט - הראשון, מסדתנות, הגישה לפיה הידע עשוי כבניין, והשני - הטלת הספק השיטתית ביסודות אותו בניין ידע. זה רק ביחס לעמוד הראשון בהגיון הראשון, נמשיך בקריאת ההיגיון הראשון בשבוע הבא.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
מפגש משמעותי בכיתה שלנו בבר אילן. קודם כל, זה לא זום, וזה כבר משנה המון. מגיעים תלמידי הזום המעטים ומצטרפים אליהם גם מתקשי הזום. בתכנית שני דברים:
שיעור על אדם סמית, כלכלה של מערכות מורכבות וקישור אל לוק וזכויות האדם, הובס ואפילו רולס.
בחלק השני אנחנו מתכננים להתחיל לגשש בעניין הפודקאסט האישי שיגיש כל אחד מהתלמידים כחלק מהערכה חלופית.
אני מתחיל ואולי אפילו מתוך מבוכה של המפגש החדש פותח בהודעות, מדבר על חובות הגשה, על הבגרות ועוד.
בהדרגה וללא תכנון, אנחנו מוצאים את עצמינו מרגיעים חלק מהתלמידים, והשעה (העגולה) הראשונה מוקדשת ליצירת רשימה מפורטת של החומר שאותו למדנו בשנתיים הקודמות: פילוסוף והעקרון הראשי שלו, ומיד אחר כך, מבנה בחינת הבגרות על שלושת חלקיה.
בתחילה אני מתפתל ומתאכזב, אבל מבין בדיעבד שהיה כאן משהו חשוב וטוב: זה חלק מההחזרה של התלמידים לתוך תחושה של מסגרת. אנחנו ביב' וזה מה שלפנינו.
אחרי ההפסקה מגיע תורו של אדם סמית, ואנחנו נפגשים עם ניוטון וההשפעה שלו על יצירת הכלכלה, עוברים על המהלך החשיבתי של סמית, מקשרים למושגים ידועים יותר וידועים פחות, קושרים ללוק, מזכירים את מרקס, ומחברים למושג מדינת הרווחה.
החלק השלישי של השיעור מיועד למה שהיה אמור להיות בתחילתו; עבודה, במליאה, מול כל תלמיד בנפרד, זיהוי נושא שעליו יעבוד בפרק הפודקאסט שלו ומתן משימה של התנעה לקראת שבוע הבא.
Comments