אז גם את בית החינוך שלנו באונ' בר אילן פתחנו אמש בשמחה רבה. זו השנה השלישית לפעילותו של בית החינוך והשנה נוספו לנו שתי כיתות יוד חדשות צמאות לידע וששות אלי מפגש.
כמו שתראו מיד לא חיכינו זמן רב מדי ואחרי שיחת פתיחה קצרה עם תלמידי מחזור ג' התפזרנו לכיתות והתחלנו לחרוש בתלם:
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג :
המפגש המחודש עם הכיתה היה משמח ומרגש להפליא. התחלנו בשיחה על הקיץ, על פתיחת השנה בבתי הספר ועל כל מה שעבר על התלמידות מאז שהתראינו בפעם האחרונה. במהלך החופש שלחתי בדואר משימת כתיבה שמבוססת על קטע מתוך "אליס מבעד למראה" (ספר שקראנו יחד בכיתה י' ואנו חוזרות אליו לעתים קרובות): לכתוב זיכרון אחד מקיץ 2020, וזיכרון אחד מקיץ 2021 (כלומר – מהעתיד). התלמידות שיתפו בזכרונות שכתבו מהעבר ומהעתיד, והגיבו זו לזו באהבה וברגישות.
עלו בשיחה הזו תכנים כואבים מאוד – בדידות בתקופת הריחוק החברתי, תחושה שאין עתיד, התפוררות המסגרות המוכרות, אבל ופרידה, וגם תערובת הקושי והשמחה שבהתחלות חדשות. הפתיחות, הכנות חוסר השיפוטיות בשיחה בין התלמידות ריגשה אותי מאוד. לא הייתה דרך יפה מזאת לפתוח את הנושא השנתי שלנו: התבגרות בראי הספרות.
אחרי ההפסקה דיברנו על ההבדל בין ספרות וספרות ״מבוגרים״ (באופן מעניין התלמידות חזרו שוב ושוב אל ״מותו של איוואן איליץ׳״ כדוגמה לשניה) והתחלנו לקרוא את הנובלה ״סיפורו של מר זומר״ של פטריק זיסקינד, שיש בה משתיהן. הכיתה חיבבה מאוד את פתיחת הנובלה ודיברנו עליה לאור הדיון הקודם.
סיימנו ב״סיפור לפני השינה״: קריאת הפרק הראשון של ״אגדת שלושה וארבעה לביאליק״, שנקרא פרק ממנה בסוף כל שיעור, בלי שאלות, בלי דיון - רק קריאה.
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
קפצנו לתוך מבוא מרתק ל"אודיסאה" של הומרוס. התמקמנו על ציר הזמן ביוון הארכאית, דיברנו על האפוס כסוגה, ודנו בבעיה ההומרית. לאחר המבוא התבוננו ממעוף הציפור על התמות שבהן עוסקת ה"אודיסאה" לעומת ה"איליאדה" - דיברנו על ההירואיות הגברית לעומת גבריות במרחב הביתי, ושאלנו אלו ערכים הציעה כל אחת מן היצירות בחברה ובתרבות של אותו הזמן.
אחרי כן צללנו לתוך האודיסאה. נענו בין התרגום של אהרון שבתאי הבהיר והנגיש, לבין התרגום היפיפה והעשיר של טשרניחובסקי. התלמידים העדיפו את תרגומו של שבתאי ויחד התחלנו בקריאתו של ספר 19, נכנסים למחשבותיו של אודיסאוס המחוכם ורב התלאות המגלה את זהותו לפנלופה טיפין טיפין.
למרות השעה המאוחרת התלמידים נהנו מאוד, והסתקרנו לדעת עוד ועוד על היצירה שלצערנו לא נוכל לקרוא בשלמותה.
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
בהתרגשות רבה, ולא בלי חששות, הנענו אתמול את מנועי החללית. פתחנו בתרגיל: לפני שבועות אחדים שיגרנו, אדם ואני, מכתבים לכל תלמידי שכבת יוד החדשים.
ביקשנו מהם שישלחו לנו בחזרה צילומים של הנוף שניבט מחלונם, ועם השלל הזה התחלנו את השיעור. התבוננו וחשבנו איך קשור החלון לחלל: מה משותף למראות מאותו רחוב, מאותה שכונה, מאותה עיר? כיצד אנחנו יודעים לזהות מקום? לאמוד מרחק? והאם קל לנו יותר לעשות זאת על פי תמונה או באמצעות מילים?
חיש מהר התגלתה גם התחבולה שלי, כלומר, צילומים מחלונות בערים שונות ברחבי העולם ש׳שתלתי׳ בין תמונות התלמידים. הראיתי להם את הפרוייקט ממנו נלקחו, ״View from my Window״ (https://www.facebook.com/groups/viewfrommywindow), שנועד להקל את ההתמודדות עם הבדידות והקפאון שהכתיבו הסגרים. בשלב זה פיצלתי את התלמידים לקבוצות קטנות: כל קבוצה קראה שיר אחד, והתבקשה להתאים לו תמונה מבין הצילומים שראינו. ביקשתי שיעבדו לפי הגדרה שהציע אחד התלמידים, יונתן, ״לפי תחושה״, כלומר גם מבלי להבין את כל המשמעויות ואפילו את כל המילים בשיר.
קבוצה אחת חיברה את הבית הישורוני, בנין תל אביבי בן 4 קומות (״ברדיצ׳בסקי בית״), לתמונה של גורדי שחקים בהונג-קונג - קשובה דווקא ל׳רגליו הארוכות׳ של המבנה, או אולי ל׳מרחקי אמריקה׳ שהוא מקפל, לחורי-החלונות הפעורים בו כפיות. אחרת התמקדה בדבר הפורח (שר) מן האבן אצל אבידן (״הרחובות ממריאים לאט), דרך תמונה של קיר חי. בקבוצה שלישית החליטה אחת התלמידות לצייר בעצמה את תמונת המתח בין עזובה לאהבה בשירו של שמעון אדף (״שדרות״), וברביעית - עמדנו כולנו מול חלונו הריק של אמיר גלבע (״אני עומד בחלון״), וממנו פנינו יחד אל העומד, האני.
בשעה השנייה חידדנו מעט את השאלה על אפשרות הנסיעה, הצורך בה, החלון/ם והספרות: קראנו כמה פסקאות מתוך ספר האי-נחת של פסואה, ובהן הטענה החצופה ש״כדי לנסוע מספיק להיות קיים״.
התנהלה שיחה ערה, מפולפלת ומנומקת בין תומכי הסברה שהנוסע ה״אמתי ביותר״ הוא זה שמייצר מפה פנימית בתוכו, ובה מוסיף ומשוטט, לבין מתנגדיה. שאלנו איך הספרות מצליחה לתאר חללים? ואולי אפילו לבנות אותם?
האם נוכל לחשוב עליה גם כמעין ״חללית״ שלוקחת אותנו לעולם החיצון או לעולם הפנימי?
הצגתי את הנושא שלנו לשנה זו, חלל, על שלל מובניו. סיכמנו את הדיון בציטוט קצר מהיידיגר, מתוך המכתב על ההומניזם: ״השפה היא ביתה של היישות. האדם גר בבית זה. אלה החושבים ואלה היוצרים ספרות הם האפוטרופוסים של בית זה.״
שמחתי והופתעתי מההכרזה מיידית של אחד התלמידים: ״זה משפט גאוני!״ שוחחנו מעט על ההוראה שלו ועל ההבחנות בין אדם וישות, בעלים לאפוטרופוס. בכלל, ההערות שלהם לאורך היום היו כ״כ חכמות, שהותירו אותי פעורת פה.
מישהו העיר: ״אנחנו נעשים עצמנו דרך השפה״. אחר ש״זה מוזר, אבל לרצות דברים זה יותר מספק מאשר לקבל אותם.״ ושלישית, בעומק מופתי, ש״בעצם הקורא הוא שותף פעיל לא פחות מאשר הכותב, כי את המחשבות שלך אתה כבר יודע".
מי ידע שאפשר לשמוע בזום גם את תנועת גלגלי המחשבה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול בכיתת היתה אווירה מבלבלת. מצג אחד שמחה מפורשת ומוחצנת על המפגש החדש. ראינו את זה בעיניים, בחיכים, וגם במילים מאוד חמות ומתלהבות.
וביחד עם זה, התלמידים ביטאו קושי מאוד גדול בהתמודדות עם הזום. תלמידים הגיעו לפגישה אחרי 5-6 שעות זומים רצופות. תלמידים סיימו זומים חצי שעה לפני השיעור שלנו.
וככה, התערבבה אווירת תסכול ועצב וממש התערבבה עם השמחה. ונאלצנו לנווט את השיעור בין שתי התחושות האלה. לאורך כל השעות.
שיתפתי את התלמידים בקושי שלי, כמורה, לדעת. לדעת בדיוק מהי הדרך הנכונה והיעילה ללמד במציאות כזו. בקושי שלי לדעת איך להפוך את הזום למשהו קל ומושך פתאום.
החלטנו על ניסוי וטעיה. הצעתי פורמט לימודי מסוים והכרזתי על נזילותו. נתחיל ללכת במתווה שלי ואם נרגיש שהוא תוקע אותו, לא אתבייש ונמצא כיוון אחר.
וזה המתווה:
בחלק הראשון של השיעור נלמד, כל שבוע, חומר פילוסופי חדש, שלא קשור לבגרות שלנו ולא קשור לשום חובה שלנו.
נדבר פילוסופיה, מתמודד עם טקסטים, נדון, נתווכח ונהנה.
בחלק השני נתחיל לעבוד בקבוצות על סיכום חומרים לקראת הבגרות שלנו שתערך בפברואר.
וככה עשינו.
עברנו על העמודים הראשונים של "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של בנימין, ואז ד ניסינו להבין את המשמעויות של מקור מול העתקים. מכאן גלשנו לשאלות כלליות על הגדרתה ומהותה של אומנות.
לאט לאט תלמידים התעוררו והתחילו לשתף פעולה. מצד שני, חלק מהם נשארו מותשים ושותקים ברקע.
בחלק השני קיבלה כל קבוצה נושא, פתחה מסמך דוקס, והחלה לעבוד על סיכומים של המושג שנתתי לאותה הקבוצה. החומרים נשלחו אלי, אני אמור לעבור ולתקן ולשלוח לכל התלמידים.
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
את שיעור הפילוסופיה הראשון שלנו פתחתי בשיחה על הצורך שלי, ובתקווה, תוך תמיכה של התלמידים, לרענן את התפיסה הפדגוגית של השיעור, עקב המעבר למדיום המקוון, ובמקום הרצאות ארוכות מלווה בשאלות תלמידים, הרצאה שיכולה להמשך שעה תמימה, לנסות לשבץ פעילויות קצרות ותוססות, אינטראקציה, רב שיח, קבוצות דיון, מצגות צבעוניות ותרגילים קצרים.
התלמידים שמחו מאוד על השינוי שהתפתח לדיון שמוקם בהקשרים פילוסופיים והיסטוריים מרתקים. כעבור כשעה ורבע נוכחנו כי זה עתה סיימנו הרצאה ארוכה משובצת בהערות תלמידים. עולם כמנהגו נוהג.
תוך כדי כך דיברנו על סוקרטס, על למה אנחנו לא מדברים יותר על ניטשה ועל השאלה שהפנה אחד התלמידים: האם ננצח נלמד רק מהגותם של גברים לבנים? שיתפתי אותם בכל שהדיון המרתק הזה מאוד חי וסוער כיום, בעיקר באקדמיה האמריקאית, ורובו מתנהל בין פילוסופים יידועי שם ותלמידי דוקטורט מלאי תשוקה לחקירה, ולעיתים אף תלמידי תיכון כמותם, על עמודי הטוויטר. ליקטנו מספר דוגמאות. הבחנו בין עמדה הטוענת כי צריך להשתיק את קולם של הגזענים והשוביניסטים, או אף חובבי העבדות כמו אריסטו, ובכלל, את קולם של אלה שדיברו כבר יותר מדי, לבין עמדות הטוענות שההתמקדות שלנו בקולות מסוימים עצמה את עינינו מלהבחין באפשרויות אלטרנטיביות לחשוב המציאות, האדם, החברה ואפילו המתמטיקה.
כך, סיימנו שתי הרצאות מהסוג שהבטחנו לעצמנו שלא תהינה עוד. לקחנו נשימה. בהפסקה ופנינו לתרגיל. התלמידים קיבלו קטע מתוך ספר ב׳ של המדינה של אפלטון, בו גלאוקון מאתגר את סוקרטס במשל על אודות איכר המוצא טבעת קסמים ההופכת אותו לרואה ואינו נראה. התלמידים נתבקשו לזהות את הטענה של סוקרטס אותה תוקף גלאוקון, לשחזר את מהלך הטיעון ולהסביר מה תפקיד הדימוי של הטבעת במהלך.
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:
התחלנו בסבב היכרות קצר. בסבב זה התלמידים הציגו את עצמם וסיפרו מה הביא אותם ללמוד פילוסופיה בדרך רוח. תלמידים רבים אמרו שזה נשמע להם מעניין ולכן באו, אחרים העידו שרודפות אותם שאלות שונות שאין להם תשובה עליהן, חלק אמרו שרוצים לאמץ אורח חיים פילוסופי. התשובות היו נהדרות כדיון מקדים לשאלה מה היא פילוסופיה. כשהתאים הדבר,
שאלתי שאלה נוספת שהנחתה לכיוונים אחרים ומעניינים. באמצע הסבב עלתה שאלת משמעות החיים (אחת התלמידות אמרה שהיא חושבת שהפילוסופיה נותנת משמעות לחיים).
התלמידים ערכו דיון בינם לבין עצמם בצורה מופתית ואף התווכחו האם לחיים יש משמעות או אין, ואם אין, מדוע אנו חיים.
לאחר הסבב, התלמידים נשלחו להפעלה קצרה. הם נדרשו לכתוב בקובץ דוקס משותף מה היא פילוסופיה בעיניהם. נתתי לזום לחלק אותם רנדומלית לחדרים ושם התקיימו קבוצות דיון קטנות. עברתי בין קבוצות הדיון וגם ערכתי בקרה על העבודה מצפייה בקובץ המשותף.
לאחר ההפסקה עברנו על ההגדרות שלהם לפילוסופיה ועיינו בהגדרות מילוניות (החל ממילון ליוונית עתיקה ועד לרב-מילים העברי). התלמידים התחברו לניואנסים שונים בכל אחת מן ההגדרות והיה מרתק לראות את נטיית לבם.
התחלנו לקרוא את קארל יאספרס, כמה פסקאות. פסקה > הסבר>שאלות, סקה>הסבר>שאלות. תוך כדי ביקשתי פידבק על שיטת הקריאה ואמרו שהקריאה המשותפת נוחה להם מאוד.
Commenti