מה דעתכם על קלישאות? או במילים אחרות, איך עושים לימונדה מלימון? או במילים אחרות איך לומדים לימוד בעל ערך כשני מיליארד איש צופים במשחק כדורגל, כולל כמה עשרות + די ג'יי במרחק של מטרים ספורים מאיתנו?
וזה סיפורו של בית החינוך שלנו באוני' בר אילן אתמול.
בתכנית, פגישה מלאת שמחה ולימוד בחנוכה: נפגש – כל בית החינוך – באולם בק, נצפה בסרט, נדון בו, נדליק נרות, נשיר ונלך הביתה.
ובמציאות.
מטרים ספורים מאולם בק מרימים מסך ענק מתקפל, די ג'יי וקבוצה של אנשי סאונד מחברים מגברי ענק לעמדת תקלוט.
שקט לא יהיה כאן.
אנחנו מחכים לתלמידים ומצטערים לגלות ששני שליש (ואולי יותר) החליטו להצטרף אל שני המיליארדים.
מה עושים?
אדם, רוני ואני טוענים שאנחנו צריכים להיות גמישים, ללכת עם מה שהחיים מזמנים וללמד מתוך זה: נצפה במשחק, או במחצית אחת ממנו, ביחד עם החוגגים, ואז נערוך דיון מליאה על הבנה של מהו ספורט, מה משמעות האירוע הזה, מה מצב זכויות האדם בקטאר ועוד ועוד.
יעל ומורן לא אוהבות את ההצעה: התלמידים שהגיעו הם – בכל מקרה – אלה שמעדיפים לימוד על פני צפיה.
אור משיגה לנו אולם חלופי ומחליטה: דבקים בתכנית הרגילה.
ואנחנו צופים בסרטה של רמה בורשטיין "לעבור את הקיר".
הגיבורה, חוזרת בתשובה, קשת שידוך, מחפשת לעצמה – נואשות – חתן.
כמבוגרת, כחוזרת בתשובה היא משודכת אל חוזרים בתשובה או אנשים שערכם בשוק החיתון החרדי ,נמוך". באקט של ייאוש, או של בניה עצמית משמעותית או של אמונה בקדוש ברוך הוא, הגיבורה מחליטה להתחתן ויהי מה.
היא מזמינה אולם, שמלה, וכל הציוד, ומתכננת את החתונה שלה ל...נר ראשון של חנוכה.....פרט חשוב: אין חתן.....
אנחנו מלווים אותה בחיפוש אחרי חתנים, בתסכול, בהשפלה, אבל גם בחן, בספונטניות ובייחוד האישיותי שלה שלא נעלם, אלא ממשיך לחיות ולבעוט. בסוף הסרט "נס" או מעשה דאוס אקס מכינה, מתברר שבעל האולם התאהב בגיבורה, התגרש ומציע לה נישואים, כשהיא יושבת על כיסא הכלה ביום החתונה ללא חתן.
הפסקה קצרה, רוני מדליק נר חנוכה, שרים את שירי חנוכה הידועים, סופגניות וחוזרים לדיון בסרט.
יעל ואביגיל, תלמידה בולטת מכיתה יא', מנחות.
מעניין כל כך לראות את השונות בתפיסה של התלמידים, את נקודות המבט המגוונות, ואת היצירתיות.
חלק מן התלמידים חווים תסכול במהלך הסרט, אחרים מתוסכלים מאורך הסרט והשתעממו. חלק מהתלמידים רואה במהלך של הגיבורה אקט של השתחררות מהכפייה החברתית נורמטיבית, ובניה של מערכת משחררת.
וכמו בפגישות רבות של בית החינוך, הצוות והתלמידים נמצאים באותו מקום, שווים ונלהבים במידה דומה.
אנחנו (אנשי הצוות) גדושים באמרות, בתגובות לתלמידים, אנחנו מתפרצים כמוהם, מתווכחים איתם. יעל ואביגיל מנסות לתת מקום גדול יותר לתלמידים (רוב הקהל), אבל החן שבשיתוף בולט לעין.
ושכחנו לציין: את כל שלוש השעות שלנו מלוות התפרצויות אדירות, קולניות ועמומות (למזלנו) של אוהדים נלהבים מהמסיבה בחוץ.
Comments