השבוע ה 11 בקמפוס בר אילן. לא יודע מה איתכם, אני מסתחרר מכל העושר הזה!
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
בשיעור אתמול ערכנו היכרות מבואית עם אסכולת הפורמליזם הרוסי בחקר הספרות. דיברנו על חתירתם של הפורמליסטים להגדיר את מחקר הספרות כדיסציפלינה אקדמית-מדעית ולהבחין את הספרות מיתר האמנויות ומסוגים אחרים של מבע לשוני. שאלנו מדוע השאלות האלה צפות דווקא בתחילת המאה ה-20, ודיברנו עליהן כתגובה לתהליכים דרמטיים שחלו באמנות באותם ימים: תקופה של פריצת אמנות האוונגרד ושל הולדת תנועות כמו הדאדא, הסוריאליזם והפוטוריזם, שעסקו באופן אינטנסיבי בשבירת הכללים של המדיום האמנותי.
אחרי שהשאלות התחדדו והתלמידים ניסו את כוחם בהתמודדות עימן, התמקדנו בניסיונו של ויקטור שקלובסקי ליישב אותן באמצעות מושג ה"הזרה". שוחחנו על המושג תוך דיון בקביעה הידועה של שקלובסקי, שהאמנות קיימת כדי "להשיב לתיקנה את קליטת החיים שלנו, להפוך דברים למורגשים, להחזיר לאבן את אבניותה". המשכנו לקריאת הקטע "הוראות לעלייה במדרגות" של חוליו קורטאסר, ושאלנו באיזה אופן הוא מפעיל את תחבולת ההזרה.
התבוננו גם בליתוגרפיה המפורסמת של אשר, "יחסות", שגם היא עורכת בדרכה הזרה של חוויית העלייה במדרגות (או בניסוחו של קורטאסר, האופן שבו "לעתים קרובות הרצפה מתקפלת"), וחשבנו על השונה ועל הדומה בין היצירות.
יצאנו להפסקה עם משימה: לחזור ממנה עם תיאור ״מוזר״ של חפץ יומיומי.
בחצי השני של השיעור כתבנו יחד על הלוח שיר אהבה קלישאתי שמורכב מתיאור גנרי לחלוטין של אהובה גנרית לחלוטין, ואז ערכנו אותו והחלפנו את הדימויים והמטפורות השחוקים בכאלה זרים ומוזרים.
אז קראנו את “סונטה 130״ של שייקספיר וחשבנו עליו גם כשיר אהבה, וגם, דרך מושג ההזרה, כשיר שנושאו האמיתי אינו אהבה אלא שירה. שלחתי את הכיתה לכתוב שירי תגובה מהאהובה לדובר השירי, וחתמנו את השיעור בקריאת שירי תגובה מלאי כעס, לעג, אהבה, אכזבה ודימויים מוזרים להפליא.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
סיימנו את קריאת המחזה "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. הדיון שהתפתח עם תום הקריאה עסק בהבדלים שבין הרומן לבין המחזה, ובאופן שבו הסוף של כל אחד מהם מבנה סיפור לאומי אחר. בהקשר הזה, דיברנו על מותו של אורי בהתאבדות ברומן, לעומת מותו ההירואי במחזה. בעקבות זאת עלו שאלות כמו: איזו גבריות מבנה כל מוות? ומה היחס בין המוות לבין הסיפור הלאומי?
בחלק השני של השיעור קראנו את הסיפור של עסאן כנאפני "ארץ התפוזים העצובים". עצם מעשה הקריאה של הסיפור עורר התנגדות בקרב מספר תלמידים, ושאלה האם ראוי בכלל שטקסט זה, הנמצא בתוכנית הלימודים, ילמד במערכת החינוך, וזאת בשל עברו של עסאן כנאפני. השיחה נסבה לשאלת הזהות הישראלית, ולכך שלא כל "ישראלי" הוא בהכרח "יהודי", ושהישראליות והסיפור הישראלי כולל בתוכו את הסיפור הפלסטיני, את האסון של האחר.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה:
השבוע ערכנו שיחות אישיות. בחלק הראשון של השיעור הראשון התלמידים כתבו לעצמם הערכות מילוליות של כמה משפטים ושלחו לי. לאחר מכן סגרנו את נושא משל המערה. בשבוע שעבר התעורר דיון בנושא דת ומצאנו שאפשר להבין את משל המערה גם על רקע דתי אך באופן מהופך. גילינו שלמעשה הדתות, בהכללה, תופסות את עצמן כאוחזות בחכמה הנשגבת באופן אבסולוטי. לעומתן אפשר להבין את הפילוסופיה כמציעה מסע בלתי נגמר עבור האדם המבקש
לרכוש לו דעת. כהשוואה קראנו את משל ארמון המלך אשר במורה נבוכים לרמב"ם (ג, נא). הקריאה ברמב״ם עוררה סקרנות רבה בקרב התלמידים, בעיקר סביב תפיסותיו הפילוסופיות, לצד אלה החברתיות והדתיות. ביקשו עוד.
בשיעור השני ערכנו שיחות אישיות.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
דיברנו על בחינת הבגרות המתקרבת, על אופי השאלות והנושאים אותם כדאי לחדד. בהמשך הצגתי פרק מקיף על בעיית האינדוקציה. התחלנו מיום והבעיה הקלאסית, פגשנו את התרנגולת של ראסל.
משם פנינו לפופר, המקבל את טענת יום כפשוטה: המדע פשוט אינו מבוסס על האינדוקציה אלא על הדדוקציה. לאורך ההיסטוריה בני אדם ניסחו תאוריות והעמידו אותן במבחן הניסיון. כשהניסיון הפריך אותם (והפרכה היא יחס דדוקטיבי) ניסחו תאוריה חדשה אך עם הזמן התאוריות שלנו הפכו ליותר מדויקות דרך הצטברות תאוריות מופרכות- נתיבים בהם ידענו לא לצעוד עוד. חזרנו לפוזיטיביסטים שביקשו לנסח את הלוגיקה של יחס האישוש ושאלנו איך נבחין בין הכללה דמוית חוק להכללה מקרית.
כל זה היה בשביל להוביל אותם לדובדבן על הקצפת: בעיית האינדוקציה החדשה של גודמן. ברגע הראשון התלמידים התקשו להבין את המהלך אך לפתע, נפל האסימון והשיעור הסתיים בהשתוממות והתרגשות רבה.
Commentaires