שבוע 15 של לימודים בבית החינוך באונ' בר אילן הסתיים לו אמש. התלמידים לומדים מהצוות, הצוות לומד מהתלמידים.
הנה תלמדו גם אתםן:
בכיתת הפילוסופיה של ד"ר אושי שהם קראוס:
התחלנו להתמודד עם הטקסט על התועלתנות של מיל. התלמידים חולקו לזוגות ושלשות,
וישבו לעבוד על הטקסט.
המשימה הייתה ממש לא פשוטה; הם נדרשו להבין כל פסקה בנפרד ולסכם אותה בשורה אחת בלבד. בהמשך, כאשר יצברו כ10 פסקאות, כלומר, כ-10 שורות טקסט יתבקשו לנסות לסכם את השורות האלה בשלושה ארבעה משפטים.
התחושה הייתה שזו עבודה מאוד לא פשוטה עבורם. חלק מהתלמידים רצו מהר יותר על הטקסט, זכו בפרספקטיבה טובה יותר, אבל לא זיהו קשיים בחומר שקראו. אחרים התמודדו לאט לאט עם כל קושי או חוסר הבנה של הטקסט.
בסיום הקריאה התכנסנו והתלמידים הציגו במליאה את הסיכומים שלהם. ואז התפתח מטה – דיון מעניין; האם זו הדרך הנכונה ללמוד פילוסופיה.
ואם לא, מהי הדרך?
היו שביקשו שאני אקרא איתם תמיד את הטקסט, אחרים ביקשו שאסביר את "החומר" בלי לקרוא. ומעטים הזדהו עם האופן שבו נהגנו בפועל.
הצעה חכמה לסדר עלתה מאחת התלמידות, ובדיעבד אני חושב שהיא צדקה לגמרי: כדאי לבקש קריאה ראשונה על כל הטקסט מבלי להתעכב על מקומות לא מובנים ואז לחזור לקריאה איטית. למדתי!
בחלק השני התחלתי להציג באופן שיטתי את התועלתנות. אבל הדיון זז הצידה לשאלות של אושר לעומת דיכאון ודיכאון כרוני.
נעזרנו בטליה, מנהלת בית החינוך, שלה השכלה פסיכולוגית ודיברנו על דכאון.
בשיעור הבא: התועלתנות, בצורה מסודרת, כשהתלמידים לא מוציאים הגה 😊.
בכיתת הספרות של יעל איזנברג:
קראנו אתמול את שירה של אנה הרמן ״בובות ישנות שלי״. מעבר להפתעה הראשונית מכך שמדובר במשוררת חיה ופעילה (יצור שטרם נתקלו בו), השיר עורר בהלה של ממש. התגובות היו חזקות, חלקן ביטאו רתיעה ופחד, וקשרו את הבובות המתות-בנות-אלמוות שבשיר לעולם סרטי האימה והצ׳יזבטים. השאלה הראשונה שהעסיקה אותנו הייתה אפוא מה מפחיד בשיר.
היא הובילה אותנו לריקוד זהיר סביב מושג האלביתי (את העיסוק השיטתי בו החלטתי לשמור להמשך), שהוסט בהדרגה מתחושות ואסוציאציות למחשבה על בחירות פואטיות ותוצאותיהן. התעכבנו במיוחד על השאלה מה נותנת כאן ההקפדה על חריזה. אחת התלמידות הציעה שהחריזה הופכת את השיר לשיר ערש, ניגון חזרתי ומרדים של ילדה שמערסלת את עצמה לקראת השינה. בעקבות הרעיון היפה הזה קראנו ושמענו מספר שירי ערש (הצטמררנו במיוחד מ״מיהו המיילל ברוח״, שתלמידות תרגמו לנו גם את גרסתו המקורית ברוסית), וניסינו לאפיין אותם כז׳אנר ספרותי.
השיחה הזו עוררה בתלמידים זכרונות ילדות והרהורים נוגים, וגם את השאלה המעניינת ״מה ׳מרגיע׳ בעצב?״. תלמידה אסוציאטיבית במיוחד ביקשה להשמיע לנו את השיר ״מלנכוליה אהובתי״, ואחרי ששמענו אותו לא היה מנוס מלדבר קצת על ״אבל ומלנכוליה״ של פרויד (מפחיד: להבנתי, באותו רגע ממש נפתח דיון לא מתוכנן במושגיו של פרויד גם בכיתת פילוסופיה). מושג המלנכוליה עורר עניין רב, ואני חושבת ששווה לחזור אליו בהמשך.
עוד הפתעה נעימה הייתה שהתלמידים נזכרו בשיר ״בובה ממוכנת״ שלמדו בבתי הספר. מזל שהיו לנו מחשב ומקרן - הקרנו את שירה של רביקוביץ על המסך וחשבנו על הדמיון והשוני בינו לבין שירה של הרמן, השוואה שהתבררה כפורה מאוד!
לסיום חזרנו אל נושא החריזה ושאלנו עליו שאלה אחרונה: אם הבחירה בחריזה מעניקה לשיר איכות מערסלת של שיר ערש, מה תפקידה של שורת הסיום, החורזת, באופן מפתיע, ״קרח״ ב״קרח״? ההצעות העידו שהשיר חדר ממש מתחת לעור. תלמידה אחת דיברה על הפרת הציפייה לחרוז כהפסקה פתאומית של תנועת העירסול המרדימה, שמביאה להתעוררות מבהילה. אחרת השוותה בינה לבין הסיום חסר הפתרון של שירה של רביקוביץ, ששניהם ״סודקים״ את הביטחון המדומה שמקנה צורת השיר. ההצעה המצוינת שסגרנו בה את השיעור היא ששבירת המבנה ה״זוגי״ של החריזה, המזווגת מילים זו בזו, מעניקה ביטוי מוחשי ליחידותה האיומה של הילדה. מבטן הקפוא של הבובות, במקום לתת לה מוצא מ״חייה הקרים כקרח״, מחזיר לה את המילה ״קרח״ ללא מילה תאומה וללא נחמה.
Comentários