שבוע תשיעי. תוקעים יתד ב'אוהל שם' ושמחת הפגישה רבה:
במגמת הספרות:
בכיתה יב' של יעל איזנברג:
קראנו קטע נוסף בסיפור ״קולנוע״ של יצחק בן נר. בקטע זה הדוד, בעל בית דפוס חובב קולנוע, משוחח בהתרגשות עם היפסטר מעצבן של שנות ה50 - צעיר מזוקן ומשובץ מכנסיים, במאי סרטים (שהוא בעצם במאי פרסומות), שמתנשא על טעמו של הדוד בסרטים ומתהדר בכך שהוא צופה רק בסרט אחד בשבוע מרוב אנינות טעם.
דיברנו על החוויה העדינה והחמקמקה שמתוארת בקטע - חוויה של מבוכה עבור מישהו אחר, מבוגר יותר אך פגיע, שבכלל לא מבין שצוחקים עליו. ניסינו לזהות כיצד הטקסט יוצר את הפרספקטיבה הזאת מבלי לנסח זאת במפורש. הקרינג׳ כחוויה אוניברסלית של התבגרות.
מתוך השיחה, תלמידה הכירה לכיתה מושג שלא שמעתי לפני והתגלה כרלוונטי מאוד לדיון בטקסט, ובכלל למפגש שלנו ככיתת ספרות - ״גייטקיפינג״. גייטקיפינג הוא מה שהבמאי עושה לדוד בסיפור: דורש גילויי ידע ובקיאות וטעם מעודן כמבחן סף לקבלת התואר ״חובב קולנוע״, מי שמחשבותיו על סרטים הן בעלות תוקף. זה הוביל אותנו לשאלות כלליות יותר על חינוך אסתטי: האם השתכללות הטעם היא עדות לצמיחה או לפיחות של אהבת האמנות? האם אפשר להגן על עומקו ורצינותו של הדיון באמנות גם בלי להיכנס לתחרויות השתנה מטופשות? האם יש יצירות ש״חייבים״ להכיר לפני שנוכל לטעון טענה בעלת תוקף על יצירת אמנות? כמובן שלא... ואולי כן?
השאלות האלה מעסיקות אותי מאוד והטיעונים החכמים של התלמידות היו מרתקים בשבילי.
במסגרת השיעור שלוש תלמידות גם ביקשו להקריא טקסטים שכתבו, שקשורים ואינם קשורים לחומרי השיעור, ולקבל עליהם פידבק מהכיתה. השיחה עליהם השתלבה להפליא בנושאים שמעסיקים אותנו - חיפוש עצמי, התבגרות מינית, שאלות כמו ״האם אני מבינה מספיק? מוכשרת מספיק? כותבת טוב מספיק?״ והשאלה האם (או באיזה אופן) זה בכלל משנה.
בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:
פתחנו את השיעור בהקדמה לז'אנר הדרמה, ולשייקספיר. דיברנו על הדרמה מנקודת מבטו של אריסטו, ועל שלושת האחדויות: הזמן, המקום, והעלילה. הבחנו בין טרגדיה וקומדיה, ותהינו עד כמה האחת נתפסת ראויה יותר לעומת האחרת, והאם זה מקרה שרובנו מכירים דווקא את הטרגדיות של שייקספיר ולא את הקומדיות.
התלמידים אמרו שהתכנים שבהן עוסקת קומדיה הם קלילים, ולא מלווים אותנו אחרי כן, או מעצבים אותנו מחדש, כאשר תכנים טרגיים פועלים עלינו, ומשפיעים עלינו. בהקשר הזה הזכרנו את מושג הקתרזיס של אריסטו, אבל שמנו לב שגם בקומדיה יש קתרזיס שהוא.
אחרי כן התחלנו לקרוא את המחזה. כל תלמיד קיבל דמות אחרת. תוך כדי קריאה הסבירו התלמידים בקצרה את ההתרחשות העיקרית. במהרה צחוק, ובדיחות מילאו את חלל הכיתה. קראנו את שתי התמונות הראשונות, ובין לבין התבוננו ביצירות אומנות שעסקו בחלום ליל קיץ, או בסיפור "פירמוס ותסבי", שמוזכר כבר במערכה הראשונה.
את השיעור סיימנו בסבב של שיתופים בנוגע לספרים טובים שקראנו לאחרונה, או סדרות שצפינו בהן. היו הרבה המלצות מעולות.
בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:
שעורי אתמול היו גדושים ומרגשים. יחד עם כמה תלמידים חדשים ומבריקים שהצטרפו אלינו, שיגרנו שתי גשושיות לחלל הכתה כדי לברר באמצעותן את שאלת הקשר בין טקסט לבין מרחב:
בשעה הראשונה קראנו את תשלח לי שקט של יונה וולך, שמיד עורר אותנו לדיון על מגוון אפיקי פרשנות אפשריים - היסטורית, ביוגרפית או ברוח הnew criticism. התלמידים היו קשובים מאד למשאלת הדוברת בשיר, לשקט שיגיע מ״מקום אחר״, ארוז בקופסא מ״ארץ רחוקה״. מאידך, הצליחו להאזין לקולה הנוקש, המפציר והרועם, שמייצר בכאן והעכשיו של השיר חלל רועש להפגיע, דחוס וכאוטי.
בשעה השנייה התוודענו לעבודתו של ז׳ורז׳ פרק ולנסיון ליצור טקסטים כמבנים ועל פי מבנים. למדנו על קבוצת אוליפו ועבודתם הניסיונית, וחתמנו בקריאת ההקדמה להחיים הוראות שימוש. פרק יוצר הקבלה בין יחסי קורא וכותב לבין יחסים בין פותר הפאזל ֿלבין מי שיצר אותו. הופתעתי מהיכולת של התלמידים לעקוב אחר ההקבלה המורכבת הזו, ולעורר באמצעותה שאלות פרשניות מגוונות.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:
המשכנו להתכונן במרץ לבגרות. הכנתי לתלמידים את מבחן הדמה מספר 2 ויאנו לדרך. לאחר ההלם של מפגש על המבחן הראשון, התלמידים התרגלו לקונספט, כבר לא היו מבוהלים והבינו שעכשיו הזמן לעבוד קשה על החומר.
ההיענות משמחת ואפילו מרגשת. כולם עובדים. וכולם עובדים מתוך מוטיבציה ולא כלאחר יד או כדי לצאת ידי חובה. התלמידים נחלקו לצוותים ויצאו לעבוד. נותרתי לבדי, אבל בניגוד לבדידות ולשיעמום של הפעם הקודמת, הלבד היה זמני.
הוצפתי בפניות של התלמידים: התלבטויות לגבי ניסוחים, לגבי מושגים, לגבי פגמי ניסוח שלי בכתיבת השאלות.
התחושה שלי היתה שאני נמצא בלב מנוע כבד שנמצא בשיא של עבודה מאומצת (של לימוד). היה לימוד עמוד, מורכב ויסודי שכלל מחשבה, קריאת מקורות, עיבוד שלהם וניסוח שלהם בפורמטים מורכבים של שאלות לבגרות. המון סיפוק. והמון שמחה.נמשיך ככה עד פברואר.
בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:
פתחנו אתמול בתרגיל על ״ארבעת הסיבות״ של אריסטו, בו התבקשו התלמידים להתמודד עם הטקסט באופן עצמאי. בהמשך ערכנו חזרה אחרונה על המטפיסיקה של אריסטו.
נראה שסוף סוף התלמידים החלו להשתכנע מהמאמצים שלי להציג באריסטו אלטרנטיבה מאתגרת לתמונה המטפיסית הרווחת גם היום, זה המדעית-רדוקציוניסטית. בהמשך קישרנו את תפיסתו המטפיסית של אריסטו לתפיסתו האתית, והשלמנו את התמונה כשלמדנו על מושג ה- ״טבע השני״. יצאנו להפסקה וחזרנו לעולם חדש או ליתר דיוק, לפילוסופיה החדשה ובאופן יותר ספציפי, לדקארט. כיוון שקראנו בדקראט כבר בשנה שעברה, החלטתי להציג לתלמידים זווית אחרת וקראנו את הריאיון שערך המראיין המופלא, ברייאן מגי עם הפילוסוף ברנרד וויליאמס על דקארט.
הבחירה היתה מוצלחת והתלמידים מצאו עצמם שוקעים בדיוק בנקודות בהן הטקסט הקרטזיאני, אותו קראנו במקביל, מזמין לשקוע בהן- בהוכחות לקיום האל, במחשבות בתפקידן של המחשבות הבהירות ובחובה האתית שיש לבני האדם לחשוב בצורה בהירה ורציונלית. נמשיך.
בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:
המשכנו בהעמקה בתורת האידאות האפלטונית. התלמידים השתתפו באופן עירני וביקשו להמשיך לעסוק בזה עד תום השיעור הראשון. חלקם הביעו הסתייגות ואף העלו טיעונים נגד תורת האידאות וביטויה בטקסטים שקראנו.
התלמידים מרבים לערוך שיח עירני בינם לבין עצמם, להציע פרספקטיבות חדשות ורעיונות מקוריים.
בחלק השני של השיעור ערכנו תרגיל כתיבה לקראת מתן הערכות מחצית. התלמידים התבקשו לכתוב חיבור על אחד העקרונות הפילוסופיים המופיעים באפולוגיה ואותם למדנו לעומק. הכתיבה הייתה קולחת עבורם וניכר שעל אף השעה המאוחרת וחוסר הריכוז, המפגש הבלתי אמצעי עם הטקסט ריתק אותם ויצר רצף של עבודה עצמית.
המפגשים פנים מול פנים, על אף הקושי של חלקם להגיע, מיטיב מאוד עם התלמידים ומוציא מהם המון.
Comments