במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
אמש רוני לימד לבד, גם ספרות וגם פילוסופיה.
סיגל היא האורחת שלנו בשיעור הראשון.
אנחנו חוזרים לשאלת המוסר, המלווה אותנו כבר כמה שיעורים, דרך העיון בקאנט.
ואני שואל: מה יש לקאנט לומר לנו על השאיפה לאושר?
התלמידים עונים: לא הרבה דברים טובים...
אכן, הם כבר הבינו שקאנט רואה את הפעולה המוסרית כוויתור על האושר, כלומר על כל הנאה פרטית, אגואיסטית.
אנו קוראים קטע מתוך קאנט שבו הוא טוען שאם הטבע היה "מעוניין" שהאדם יהיה מאושר, הוא לא היה "מתקין" בו תבונה, שכן התבונה אינה כלי ראוי לאושר. עדיף היה להפוך אותו ליצור אינסטינקטיבי, כמו בעלי-החיים. אכן, היא אינה מקנה לנו אושר, אלא בעיקר דאגות ומחשבות כואבות. זהו קטע פיקנטי, שבו קאנט מסתמך על כוונת הטבע כדי להוכיח שהתבונה נועדה לפעול באופן מוסרי, על-פי צו החוק, ולא להקנות לאדם אושר.
טיעון זה מוביל אותנו ישירות לאריסטו, שהרי אריסטו היה ההוגה שטען שהטוב העליון הוא האושר. הרי כל בני האדם מסכימים שהאושר הוא התכלית העליונה של החיים, התכלית העומדת בפני עצמה, ולא כאמצעי עבור מטרות אחרות.
אך השאלה נותרת פתוחה: כיצד מגיעים אל האושר. וכאן אריסטו חושף שישנן כמה דרכים: דרך ההנאות, דרך הפוליטיקה (חיים ציבוריים), ודרך העיון.
גם כאן, כמו אצל אפלטון, ישנה היררכיה ברורה בין שלושת הדרכים האלה: ההנאות נועדו לאדם הנחות או הנמוך, שחושב שהנאות הגוף הן פסגת החיים האנושיים, הכבוד הפוליטיקה היא כבר דרך יותר גבוהה, אך עדיין לא הגבוהה ביותר. רק חיי העיון, החיים בצל החשיבה והמחקר האינטלקטואלי, עשויים לגרום לאדם אושר אמיתי, שאינו האושר מן הסוג הנמוך, אלא האושר העילאי של התבונה.
התלמידים מביעים עניין רב בתפיסה זו של אריסטו, תפיסה מאוד שונה מזו של קאנט.
בהמשך, אנו דנים באותה סוגיה דרך טקסטים של מיל ושל דוסטוייבסקי. מיל, פילוסוף אנגלי בן המאה ה-19, מבקש לנסח מחדש את יסודות המוסר מתוך המסורת של אריסטו. הוא גם מדבר על החיפוש אחר האושר כיסוד המוסר, אך כעת, הוא טוען: אמת-המידה למעשה המוסרי אינו החיפוש אחר האושר הפרטי שלי, אלא אחר האושר של הכלל. העדפת האושר של הרוב היא המעשה המוסרי.
כך הוא כותב בהמשך דבריו שלא מעשה ההקרבה בפני עצמו הוא הטוב, אלא ההקרבה עבור האושר של הרבים.
העלנו מספר שאלות לגבי התזות של מיל.
האם באמת ניתן לחשוב על המוסר במושגים של אושר? האם כשאני הולך לעזור לזולת, אני ממש חושב על האושר שלו, או של האנושות? או שאני פשוט מציית לצו מוסרי הקורא לי לעשות את חובתי, כפי שאומר פשוט קאנט? והאם התזה של מיל אינה אופימית מדי, כאשר הוא אינו רואה את המתח בין האושר שלי והאושר של הכלל? הוא חושב שניתן למזג ביניהם, אך האם זה תמיד נכון? האם רוב הזמן אנו לא חווים דווקא מתח בין השאיפות שלנו והשאיפות של הכלל? ההרמוניה של מיל מזכירה לי את ההרמוניה הכלכלית שדיבר עליה אדם סמיס, שחשב שהאינטרס של הפרט מביא בסופו של דבר לטוב הכללי.
ולגבי מעשה ההקרבה, ניתן לטעון שמעשה ההקרבה של היחיד תמיד נעשה עבור האחרים, כך שהטיעון של מיל קצת תמוה.
בשיעור השני, נתתי לתלמידים לקרוא מתוך "כתבים מן המחתרת" מאת דוסטוייבסקי, שכן בטקסט זה הוא תוקף בחריפות את המסורת המערבית כולה, עם הרציונליזם שלה, אך גם האופטימיות שלה. האם אינו מעוניין באושר, ולא בתבונה. הוא מעוניין בחירות, ותו לא! לא מעניין אותו אם המעשה שלו הוא תבוני, אם יש בו תועלת או אם הוא מביא אותו לאושר. הוא פועל מתוך גחמות לעיתים אבסורדיות, ולפעמים מתוך רוע טהור.
דוסטוייבסקי חושף את הנקודה העיוורת של הפילוסופיה המערבית כולה. והוא עושה זאת מתוך אינטואיציה, לא מתוך גישה פילוסופית מנומקת.
הדיון היה ער, כאשר הבאנו דוגמאות מתוך המציאות הישראלית של היום, המספקת לנו אין-ספור דוגמאות לטענות של הפילוסופיה המוסרית של כל הוגה והוגה.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
לאחר שעזבנו את פונס הזכרן שבנו לדקארט החושב. את השיעור היום העבירו התלמידים בעזרתנו - כל אחד קיבל קטע מתוך הפרק השני בהגיונות לקרוא ולהציג בכיתה. תחילה דנו בשאלה מהי גופניות לעומת נפשיות לפי דקארט.
שמנו לב לאספקט הטמפורלי של טיעון הקוגיטו, אותו דקארט מחדד - מ"אני חושב משמע אני קיים" ל"כל עוד אני חושב אני קיים". שמנו לב שהניסוח הזה מניח את רציפות המחשבה כתנאי לרציפות הקיום, ותהינו מהי רציפות מחשבה בהקשר זה.
העלנו את השאלה האם מדובר בעניין צורני או תוכני - האם מספיקה רציפות של מחשבה כלשהי, או שיש תלות בתוכן המחשבה.
הצענו שיש למחשבה אינטנציונליות - שהמחשבה היא על אודות משהו, ושיש משמעות לעל מה היא נסובה. בהמשך לכך, הוצע שהמחשבות צריכות להיות כאלה שמובלעת בהן מלכתחילה מודעות למצבי שלי - הן מחוברות לציר הזמן האישי, לחוויות קודמות ולאפשרויות שעומדות בפניי. הצענו שרק מחשבה כזו תחשב רציפה.
מנגד, תהינו האם אין בכך הדרה של המשוגעים? אלה שאין להם את היכולת למחשבה רפלקטיבית בכלל? שאלנו על משוגע אחד בשם קיחוטה.
הכיתה הגנה על כושרו של דון קיחוטה לרציפות מחשבתית ולרפלקטיביות. הרי אמנם הוא מצוי בפער מול העולם, אך בתוך חוויתו שלו קיימת רציפות, ומכאן שבטיעון הקוגיטו היה נופל בצד שמסוגל לזהות את קיומו, וגם את רציפות קיומו.
הוספנו שכמו קיחוטה, דקארט עצמו מתייחס בשלב זה לחוויותיו הפיזיות משל היו שייכות למטורף, מוטעות על ידי השד, או חלק מתוכנו של חלום.
לבסוף ניסינו להבין מה כלול בחשיבה מבחינתו - ראינו מגוון של פעילויות שנכנסות לסל של "מחשבה" מבחינת דקארט - ביניהן גם הרגשה ותחושה, ותהינו על הטריוויאליות של הדבר.
את השעה האחרונה הקדשנו לשיחות אישיות.
Comments