אוניברסיטת בר אילן 21.02.2021

שבוע 18. מריחים כבר את החזרה לשגרה 😊 :

במגמת הספרות:

בכיתה יב' של יעל איזנברג:

המשכנו לקרוא את ״בין לילה ובין שחר״ של קנז. הפעם התמקדנו בחברות של אלי ואריק. בעקבות התוכחה של אלי, פתחנו בכיתה את השאלה אם יש משהו בעולם הזה שהוא מעל לידידות נפש.

התיאור המיוחד של ידידות בין בנים (כולל עלבון, געגוע, קנאה זה לזה ולאו דווקא זה בזה) עורר בנו התפעלות. חשבנו על כך שזה נושא לא מספיק מיוצג תרבותית, בספרות ובכלל (בניגוד לנושאים קרובים אך שונים כמו רעוּת בשדה הקרב).

תוך כדי שיעור נפתחו גם הרבה נושאים שקשורים לענייני השעה הציבוריים: הטרדות מיניות, הבחירות, חיסונים, תיאוריות קונספירציה; וגם ענייני שעה אישיים: אהבה, שנות שירות וקעקועים.

בכיתה יא' של ד"ר מורן בנית:

השלמנו את הקריאה בסיפור "האף" מאת גוגול. קראנו יחד את החלק השלישי והתלמידים שמו לב כי בחלק זה חוזר המשפט: "כאילו שלא קרה דבר" כמה פעמים. שוחחנו על המשמעויות של החזרה הזו, והתלמידים הציעו כי המשפט נאמר בהקשר של קובאליוב. כלומר, קובאליוב חוזר לקדמותו, כאילו לא קרה דבר, כאילו זה עתה לא איבד את אפו, וחיפש אחריו ברחבי העיר.

דיברנו על האופן שבו החזרה של המשפט האמור, והעובדה כי קובאליוב לא השתנה במהלך הסיפור משרתות את הפרשנות של הסיפור ככזה המעביר ביקורת חברתית. מדובר בביקורת כלפי הערכים שעל בסיסם נמדד האדם, ובעיקר הגבר הרוסי.

מדובר בעולם ערכים לא מוסרי, אינטרסנטי, יהיר, וחסר חמלה כלפי הזולת. קובאליוב, למרות שאיבד את אפו, ובעצם את כבודו וגבריותו, לא לומד את הלקח, וחוזר לקדמותו. בהקשר זה, דיברנו על תפיסת העולם העוגמה המשתמעת מהסיפור ביחס לטבע האדם, וביחס לאפשרות של שינוי חברתי.

בחלק השני של השיעור התמודדנו עם שאלות בגרות על "האף". דיברנו על המבנה הכללי של תשובה לשאלת בגרות, ולאחר מכן חולקו התלמידים לשני חדרים, כאשר כל קבוצה התמודדה עם שאלת בגרות אחת. התלמידים ניסחו יחד את תשובותיהם, ובמליאה שוחחנו על האתגרים והקשיים שכל קבוצה התמודדה איתם.

בכיתה י' של ד"ר אודליה חיטרון:

אתמול הייתי חולה, וכיוון שכך המרנו את מפגש ה״זום״ בשיעור-בהתכתבות, שבו התלמידים יצאו לתרגילי כתיבה עצמאית בחוץ. ֿ

פתחנו בקטע וידאו מתוך ראיון עם פול אוסטר (מתחילת השנה אנחנו קוראים את מר ורטיגו שלו, בשקיקה רבה). אוסטר קושר בראיון בין כתיבה לתנועה: ״המוזיקה של הגוף היא שפה״. וכך, ההנחיה הראשונה לתלמידים היתה לצאת החוצה, ולהתמקם בחברת מחברת, עט, מעיל ופנס בסביבה נוחה. ביקשתי מהם להתחיל מכתיבת רצף של 15 דקות, ולהתייחס במהלכה להנחיות הבאות (מתוך ״White Spaces״, קובץ פואטי מוקדם של אוסטר):

1.       להגיד את הדבר הפשוט ביותר האפשרי;

2.       לא להרחיק לכת מעבר למה-שזה-לא-יהיה שבמקרה נמצא מולי;

3.       בראש ובראשונה, למשל, הנוף הזה.

4.       או, אפילו, לרשום את הדברים הקרובים ביותר. כאילו שבעולם הזעיר שלפניי, אני עשויה למצוא דימוי לחיים שמעבר לי. […]

בהמשך הראיון אוסטר מספר איך הוא הפך לכותב, בשני שלבים: הראשון, כשנשאר חולה בבית כשהיה ילד בכתה ב׳. והשני שנה לאחר מכן, כשברגע קריטי במיוחד הוא לא הצליח למצוא עפרון או עט.

בעקבות הסיפור התלמידים כתבו תרגיל בשני שלבים: הם נזכרו (או המציאו) מאורע שבו חסר להם באופן נושא כלי כתיבה, ותיארו אותו בכמה פסקאות.

לאחר מכן, הם שחזרו את הטקסט שלא יכלו לכתוב אז —  מכתב שלא נכתב, מספר טלפון שלא נרשם (והשיחה שלא התקיימה…), פריט מידע שהיה חיוני לזכור, ולמה הוא חשוב.

אני מודה שהתפעלתי כהוגן מהיכולת שלהם לשתף פעולה עם שיעור כזה, וגם להיות בחברת עצמם. אולי כמו אוסטר, גם הם זקוקים לפעמים ל׳יום מחלה׳, לסטייה רגעית של רכבת ההוראה ממסלולה, להעדרי, לכפות רגליהם.

לאורך השיעור היינו בקשר בווצאפ, ובסופו החלו להצטבר פנינים בתיבת המייל שלי. אחת מהן אני מצרפת כאן, להנאתכם. קטע מתוך פסקת הרצף של תלמידה מופלאה, שביקשה (בינתיים) להישאר עלומה.

<< 

אני דיי בסדר. הוא אומר שלא ממש. אני שותה עכשיו קפה. קר. עם מלא קרח. יש לי שאריות מתפוח שאכלתי מקודם בין השניים. הצלחתי להוציא אחת. כמו שלג'ואי נתקעה אחת מלא זמן ואחרי יום שלם של ניסיונות להוציא אותה

הוא סוף סוף הצליח ופיבי הריעה לו. ביום רביעי פורים. אני שמחה. מה עובר לי בראש. כל מני דברים. זה מונח שאני משתמשת בו די הרבה. 'כל מני'. מה את מרגישה? כל מני. מה את עושה? כל מני. מה הסיבה? כל מני. זה באמת כל מני.

כל המינים. כל הסוגים. יש פשוט הרבה מהם. קל לסכם את הכל בשתי מילים ולא להרחיב יותר מדי. לפעמים אני גם מסכמת ב'בסדר'. מה נשמע? בסדר. מה קורה? בסדר. זהו.

ככל שאני יותר משתמשת במילה הזאת ככה היא יותר מאבדת מהמשמעות שלה. ב-סדר. להכל יש סדר. הכל מסודר. לא ממש. אבל לא נורא. זאת במילא התשובה שהם מצפים לה כשהם שואלים אותה במורד המדרגות ואין באמת זמן לענות בכנות.

במגמת הפילוסופיה:

בכיתה יב' של ד"ר אושי שהם קראוס:

אתמול בכיתת הפילוסופיה הפסקנו קצת את הלימוד האינטנסיבי, לטובת התארגנות. ניהלנו שיחה מוזרה בזום. לפי התור שאלתי כל תלמיד "מה מעניין אותך בחיים?" ובעזרת המליאה

ניסינו לגבש, תוך כדי שיחה פילוסופית קצרה, נושא לעבודת המחקר שכל תלמיד יצטרך להגיש אחרי בחינת הבגרות. עלתה רשימה מעניינת מאוד. החל מביו - אתיקה ועד לקשר של הפוליטיקה לחיים.

בהמשך ניהלתי שיחות אישיות עם רוב תלמידי התכנית. שיחה עם כל תלמיד בנפרד. ניסיתי להבין בדיוק מה המצב הרגשי, והתחושות לגבי החומר ומה החסרים העיקריים לקראת השלב האחרון בהכנה לבחינה.

יש לי רשימה של מטלות לעצמי, מטלות ביחס לתלמידים מסוימים: כל תלמיד והצורך שלו, ואני מתחיל לבצע.

בשבוע הבא פורים ואחכ, מרתון הכנה וכמעט כמעט...אנחנו אחרי הכל.

בכיתה יא' של ד"ר רמי גודוביץ:

אתמול חזרנו לתורת ההכרה של יום. בחנו שלב שלב את יסודות שיטתו ואת מה שמצטייר כמתח בין עמדתו האמפריציסטית, הבונה, לבין מחויבותו הדקדקנית למושגי המתודה האמפריציסטית, באופן המתנער משאריות דוגמטיות ורציונליסטיות, כאלה שחילחלו לעמדותיהם של לוק וברקלי, ומוביל אותו במדרון החלקלק בדרך למסקנותיו ההורסות, הספקניות. מהסקירה הכללית, כזו הניתנת מנקודת מבט של צופה מן הצד, עברנו לקריאה עצמאית, או יותר נכון, לתרגיל בו היה על התלמידים לזהות את האפיונים השונים של יסודות שיטתו ולזהות מתחים ביניהם.

האם יום עמד במשימה שהציב לפניו: לאפיין את יסודות מחקר טבע האדם, התפיסות, מבלי להגניב לאיפיונם יסודות זרים להם- הלקוחים מן הטכנים האובייקטיביים שתפיסות אלה מתיימרות לייצג?  התלמידים התמודדו עם הטקסט התמודדות אמיצה אולם כשחזרנו לקרוא בו יחדיו נוכחנו כי הטקסט חמקמק ומסתתרות בו טענות משמעותיות המאיימות על לכידות תפיסת יום. נמשיך מכאן.

בכיתה י' של אדם לויד אלפיה:

התחלנו בקריאת פרידה של אריסטו. אף על פי שלא סיימנו לחלוטין את מה שתכננו לקרוא, החלטנו שדי לנו איתו ושאנחנו רוצים להמשיך ולחקור מחוזות חדשים. עם אריסטו בדקנו בדיוק מה ההבדל בין פעולה שנעשית מתוך רצון ופעולה שנעשית בכפייה/שלא ברצון. הבחנו בין פעולה לא-רצונית לבין פעולה שנעשית שלא מרצון. גילינו שבסופו של דבר אריסטו לא נותן לנו תשובה חד משמעית באשר למוסריותה של פעולה שלא נעשתה ברצון הפועל.

הוא תולה את הדברים בנסיבות המקרה אך לא מנדב פרטים נוספים שבאמצעותם אפשר לשרטט כלל ברור. מכאן גלשנו לשיחה על הסדקים השונים בתורתם של הפילוסופים שאנו לומדים ולעובדה הבלתי נמנעת שכולם, בסופו של דבר, אנושיים.

בחלק השני של המפגש ערכנו היכרות עם קאנט. צפינו בסרטון קצר המספר על פועלו ומתמצת, עד כמה שניתן, את עיקרי תפיסותיו.

פתחנו בקריאה של כמה משפטים מתוך ׳הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות׳ וניסינו לבחון האם ישנה סגולה שניתן לומר עליה שהיא טובה באופן מוחלט, בניגוד לקביעתו של קאנט. זה היה תרגיל מחשבתי טוב לקראת סוף השיעור :)

התלמידים שמחו על המעבר לחומר חדש. היה שיעור נעים ודיון פורה