השבוע השמיני בבית החינוך למדעי הרוח לתלמידי תיכון באונ' בר אילן. הנה זה מה שהתרחש אמש:
במגמת הספרות:
בכיתה י' המשותפת של יעל איזנברג וד"ר אושי שהם קראוס:
אתמול התקיים שיעור פתוח. אולי פתוח מדי. תכננו שיעור רציני על קאנט, אבל אני לא רציתי ללמד קאנט. רציתי שהתלמידים ישברו את הראש עם הטקסט ויתחילו לייצר שריריי טקסט.
המשימה הראשונה: לקרא את המאמר על הנאורות של קאנט (כמה שמספיקים בארבעים דקות) ועל כל פסקה לכתוב, בשורה, מה קאנט אומר בפסקה ולהגיב: כלומר, לכתוב את דעתך – הקורא – על קאנט.
המטרה: לא להיות פסיביים מול טקסט פילוסופי.
אין דבר כזה שקוראים בלי עיפרון ביד.
אין דבר כזה שלא רבים עם קאנט, מתווכחים, מעריכים, תומכים או מתנגדים.
התלמידים דפקו את הראש בקיר – הטקסט. ולא היה פשוט. חלקם "לא הבינו", אחרים הבינו וכעסו על דרך הניסוח, און על התוכן.
היה קשה.
לאחר חצי שעה נתבקשו התלמידים לקרוא את הערך הויקיפדי על המאמר (סליחה אם נראה לכם שטחי) ולסכם בפסקה מה טוען כותב הערך על המאמר.
ואז. הפסקה. אנחת רווחה.
בחלק השני היה צפוי תרגיל מלא ערך חינוכי, יצירתי, חכם ומלא פדגוגיה מתקדמת.
התלמידים היו צריכים לייצר את אופן הלימוד וההוראה שלנו בכיתה בהתאם לערכים של קאנט, ותוך שימת לב לפרדוקס שעולה מיישום של קאנט, הקורא לנו לא להיות שפוטים של טקסט.
כמו הרבה תרגילים מלאי ערך ופדגוגיה, התרגיל לא פעל (יעל קצת פחות ביקורתית ממני לגבי העניין).
נראה לי שלתלמידים נשבר מהמאמץ.
היתה כאן טעות פדגוגית (למורה לא יזיק לעשות בעצמו תרגילים פדגוגיים מלאי ערך, על איך לא להגזים בהעמסת מאמץ על תלמידים), היה עמוס מדי.
אבל שרדנו ונזלנו לתוך דיונים מעניינים על הטקסט.
השיעור הבא על קאנט יהיה שיעור ישן וטוב: המורה יעמוד מול הלוח, יסכם, ויכתיב ויסגור את הנושא.
בכיתה יב' של ד"ר מורן בנית:
התחלנו לקרוא את המחזה "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. את תחילת השיעור הקדשנו לרומן "הוא הלך בשדות", ולמעבר מהז'אנר של הרומן, לז'אנר של המחזה, תוך התייחסות לשינויים שהוכנסו בתהליך העיבוד.
התמקדנו בעיקר באירוע המוות של אורי, ובאופן שבו שתי המיתות, השונות זו מזו בתכלית, מבנות גבריות אחרת, ומציעות פרספקטיבה אחרת על הלאומיות המתהווה.
הקריאה במחזה הייתה נהדרת, ואט אט התלמידים השתחררו, והקריאה נעשתה למשחק על הבמה. התלמידים נכנסו לדמויות, ושיתפו במחשבותיהם במקומות שהרגישו צורך. כך למשל שוחחו התלמידים על השיחה בין אורי למיקה,
ולפער שיש בין הצרכים שלהם: הפער בין הפרטי - הרצון של מיקה לבית ולמשפחה, לבין הקולקטיבי - הרצון של אורי להיות כמו כולם, ולהצטרף לחבריו בפלמ"ח.
עוד התייחסו התלמידים לעניין הבין דורי ולאופן שבו אורי, למרות הביקורת שלו על הוריו, הולך למעשה בדרכיו של וילי, ומגשים מחדש את הקרע המשפחתי בחייו שלו. נמשיך בקריאת המחזה בשבוע הבא.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של אדם לויד אלפיה:
התחלנו בשיחה על בחירת קריירה ביוזמת התלמידים. השיחה נעה על הציר שבין שתי הדעות: ללכת עם הלב בלי קשר לפרנסה, או להשקיע במקצוע מכניס גם אם הוא לא מהנה, כדי להרוויח איכות חיים.
התלמידים עסוקים בשאלות האלה יותר מדי וזה מדאיג. הם חווים את הנעורים כתקופה שבה מתכננים את הקריירה (כמובן שזה התחיל ממחשבות על 5 יח״ל מתמטיקה בעד/נגד) במקום לחיות את הרגע ולחוות חוויות.
לאחר מכן המשכנו עם אפלטון וחידדנו את ההבדל בין ידיעה לבין דעה. התעמקנו בתורת האידאות. לאחר מכן קראנו את משל השמש. התלמידים תרגלו קריאה אקטיבית עצמאית.
הם סימנו לעצמם דברים חשובים, כתבו הערות על המקראה ושאלו שאלות (בכתב). לאחר מכן ראינו שרובנו סימנו אותם מקומות ודנו בהם באריכות. לקראת הסוף התלמידים התקשו מאוד להחזיק בריכוז אז סיימנו כמה דקות לפני הזמן.
בכיתה יב' של ד"ר רמי גודוביץ:
פתחנו את השיעור אתמול בחזרה חופשית על כמה מההוגים המרכזיים אותם למדנו בשנים האחרונות ועליהם יבחנו התלמידים בבחינת הבגרות בסוף השנה. אני הייתי השואל והתלמידים/ות העונים.
המשכנו בקריאת שתי מסות של יונית נעמן, המתארות את הכבלים החברתיים והפסיכולוגיים המשמרים את תקרת הזכוכית העומדת בפני נשים מזרחיות באקדמיה ובחברה בכלל. המטרה היתה להכין אותנו לפגישה עם נעמן שתתקיים בשבועות הקרובים וכן למצא האם ניתן לזהות בתאוריה ובניתוחים החדים שהיא מציעה את שורשי הדיכוי שהמבקרות הפמיניסטיות והאפריקאיות-אמריקאיות טוענות ששורדת במסגרת תפיסת הצדק הרולסיאנית.
המשימה היתה מרתקת ומאירת עיניים. בהמשך, חזרנו לדבר על יום. זה נעשה כמעט הרגל בשלוש שנים האחרונות. נמשיך בשבוע הבא.
Comments