במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין
שיעור שני בכיתה י', בית חינוך בר אילן. אחרי המפגש הראשון, אנחנו כבר לא מופתעים נוכח ההצטברות של כ-30 ריבועים, צמאים וצמאות למפגש ולשיחה.
הפעם אנחנו פותחים בפילוסופיה וחוזרים לשאלה האחרונה ששאלנו בשיעור הקודם: האם האדם זקוק לפילוסופיה, ומדוע?
רוני פותח ומתמצת כמה מהמסקנות של השיעור הקודם: פילוסופיה היא הבנה; פעולה המבקשת להבין את העולם ואת האדם באשר הם. זו הבנה כוללת ולא רק חלקית. מכאן הנטייה של הפילוסופיה לשיטות מכלילות.
התלמידות והתלמידים משיבים: פילוסופיה מאפשרת לי לחיות חיים בעלי משמעות, חיים עמוקים יותר ולא רק שטחיים. הן טוענות בלהט, "אי אפשר לחיות ללא משמעות, ללא החיפוש אחר המשמעות". זה הדבר האנושי. זה מה שמבדיל בינינו לבין חיות.
רוני מוסיף ומחדד את השאלה: האם העולם זקוק לפילוסופיה? שהרי, בפועל העולם יכול להתנהל ללא פילוסופיה; הפילוסופיה היא נחלתם של מעטים.
אך מהו עולם ללא פילוסופיה? אולי זהו עולם אלים? מהי אלימות, ומהיכן היא נובעת?
וכאן אנחנו מגיעים לטקסט הפילוסופי הראשון השנה: קטע מתוך ספרו של ההוגה הצרפתי פרנסואה שטלה על אפלטון, שנכתב ב-1965. על-פי אפלטון, כפי שמפרש אותו שטלה, אנו זקוקים לפילוסופיה כדי לצאת מהאלימות שנובעת מריבוי הדעות. שהרי עבור אפלטון, הדעות אינן פשוט מרובות – הן ממש נלחמות זו בזו. מכאן הביקורת של אפלטון נגד הדמוקרטיה, שאינה מכירה דבר מלבד ריבוי הדעות.
רוני מסכם, זמנית, בטענה (מסקנה?) לפיה הפילוסופיה מבקשת את האמת. את מה שנמצא מעבר לדעות של כל אחד ואחת.
הדיון היה מרתק ופורה, ובהשתתפות ערה של רבים ורבות, למרות מגבלות הזום.
יצאנו להפסקה קצרה ושבנו אל החלק השני. יפעל מזכיר אמירה של אחד התלמידים מהחלק הראשון, על התנ"ך כטקסט שהוא חוק; כזה שמארגן את החיים סביבו באופן חד-צדדי. אמירה שהצטרפה לעמדות נוקבות נוספות שנשמעו בדיון, ביחס לדת ובפרט ליהדות. יפעל מנסה להכניס מעט גמישות לעמדות האלה, מבלי לבטלן כמובן: לשאול למשל, האם יהודים חרדים אורתודוקסים מתנהלים בדומה ליהודים דתיים רפורמים? מובן שלא, ומכאן אנחנו מגיעים לטענה חשובה: התנ"ך (בין אם כספר-דת ובין אם כקובץ מיתי או אפּי) הוא טקסט הראוי לפרשנויות רבות, לעתים אף מנוגדות. העיסוק שלנו הוא בטקסט, והשאלות שנשאל – עמוקות ויסודיות ככל שיהיו – ינבעו מתוכו.
מכאן אנחנו ממשיכים את העיסוק בשאלת הטוב והרע שהתעוררה למעשה בחלק הראשון – ובהשראתה של אילה (תודה אילה!) אנחנו קוראים את "איך מסתיימות האגדות" של אלכס אפשטיין.
המחשבות של התלמידים והתלמידות מפתיעות בבהירותן ובעומקן.
כשהדיון מתקדם אני מצביע על האופן שבו טקסט ספרותי כה קצר מסוגל לייצר דיון פילוסופי כה יסודי, ומפנה את תשומת הלב אל הצורה – דיאלוג. שואל, מה היה קורה לו מספר כל-יודע היה "מספר" את הסיפור? "זה לא היה עובד", משיבה תלמידה. "זה היה נראה כמו מאמר פילוסופי שמדבר על טוב ורע", אומר מישהו אחר, ואני מוסיף – אז איך זה קורה, הקסם הזה, ש"סיפור" בן פחות מעשר שורות, שנמסר לנו כדיאלוג (בין מבוגר לילד, כך נדמה) – מצליח "להחליף" ספרים שלמים שעוסקים באותה הסוגיה?
כשאנחנו מדברים על שתי הדמויות שמרכיבות את הדיאלוג, אני מבקש להתעקש ולנמק מדוע – ממש מתוך הטקסט – אנחנו מניחים שמדובר במבוגר וילד. לסיום אני שואל, האם אותו הילד הוא היחיד בסיפור שלמד משהו על העולם. תלמידה משיבה, "מובן שגם המבוגר למד". נכון. הרי הוא, כמו מורה טוב, לא נותן לילד מייד את התשובה אלא מניח לו להגיע אליה בעצמו. הנס הגדול הוא, שהתשובה הזו, לא הייתה ברשותו של המבוגר, המורה, קודם לכן. וזה חברות וחברים, בדיוק מה שקורה כאן, במפגש שלנו, ובדיוק מה שיקרה לאורך כל השנה. אנחנו, מורים לפילוסופיה ולספרות, לא באים רק ללמד אתכן ואתכם; אנחנו באים ללמוד מכן ומכם. ללמוד כולנו ביחד. אלה הם לימודי רוח במיטבם.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר
קיווינו לקיים שלושה שיעורים אולם נשארנו עם שני שיעורים בני 45 דקות כמו בשבוע הקודם. המשכנו ללמוד את משל המערה של אפלטון עד סופו, ובסיומו דנו בתורת האידיאות והיחס בינה ובין המשל. העלנו שאלות לגבי הרעיון של אידיאות, והקשר בין טוב, יפה וצדק. דנו מעט בדמיון שבין התפיסה הזו ותפיסה דתית מונותאיסטית, עם אפשרות שנחזור לקשר בין נאו-פלטוניזם לדתות המונותאיסטיות אחרי שנדון גם באריסטו מעט. שמחנו לראות נוכחות מלאה. עם זאת, הלמידה בזום השבוע הייתה לנו מפרכת יותר, ולתחושתנו גם לתלמידים. אני מניח שמעבר ללמידה בזום, מצק הדחק המתמשך נותן את אותותיו. כדי להתמודד עם זה, ומתוך הבנה שייתכן שפנינו לסמסטר שלם בזום, ננסה בשיעור הבא לצמצם את זמן המסך ולהגדיל את זמן העבודה העצמית, גם על חשבון הספק בחומר.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי קראוס:
איך מלמדים בימים מתוחים כל כך?
מלמדים? מדברים על רגשות? קוראים טקסטים מופשטים וצוללים לתוכם?
או אולי פשוט שמחים לראות את חצי הכיתה שמגיעה?
יעל ואני בחרנו ללמד, אבל לימוד עדין, דגימות קטנות של לימוד. יחידות דיון קטנות סגורות מלוות במשימה.
פתחנו את השיעור במשימה. ביקשנו מהתלמידים לגשת לאתר החינמי שבו כל יצירותיו של חנוך לוין, לבחור מונולוג או דיאלוג ולהציג אותו מתוך משבצת הזום שלהם בצורה דרמטית מתאימה.
אחרי כעשר דקות התכנסו שוב והאזנו לדיאלוג הידוע בין גברת פוקס למר גורביץ' שעסק (לפחות ברמה הקונקרטית שלו) בנושא השטחים תמורת שלום.
דיברנו על התוכן (אנכרוניסטי?) ועל אופי היצירה והמשכנו, איך לא, לרמטכלית של צבא סין.
נפרדנו מהחייל שיוצא למלחמה בתחנת הרכבת ומבת זוגו שמבטיחה לשכוח אותו, ויצאנו להפסקה.
בחלק השני ניהלנו דיון קטן ומדויק: כל תלמיד בחר יצירת אומנות מסוג שונה. יצירה מוזיקלית, שיר של משורר, פרוזה, פסל – מיצג, ציור.
ניסינו להבין מהי אומנות מתוך ניסיון לזקק מה משותף (אם יש) לכל המופעים האלה שנבחרו.
היה מעניין, אבל עצרנו אחרי 20-30 דקות, כדי לא להכביד.
המשימה הבאה: כל אחד מתבקש לקחת את הטקסט החנוך לויני שלו, ולתרגם אותו למדיה אחרת.
לא להלחין מוזיקה לטקסט ולשיר אותו, לייצר אוסף צלילים ש"יתרגם את מהות המשימה". האם זה אפשרי? מה משמעות המשימה שלנו?
הדבר הזה פתח דיון מעניין כשלעצמו. האם יש מהות ליצירה? מעין גרעין אמת יחיד שהוא – היצירה? ואם לא (כנראה שלא) איך מתרגמים? מה "מתרגמים" (זו טרנספורמציה, לא תרגום) ולפי איזה כללי תרגום.
תגובות