השבוע ה 31 למניין שבועות הלמידה בבית החינוך למדעי הרוח באונ' בר אילן. סערת המכנסים הקצרים תפסה מקום משמעותי בשיח שהתפתח השבוע בכיתות.
ומה אתםן חושבות/חושבים?
במגמת הספרות:
בכיתה י' של מורן בנית - הקדשנו את השיעור הראשון לקריאה עצמית וכתיבה. התלמידים קראו את סיפורה של קלריס ליספקטור "אושר סמוי", וניסו להתחקות בכתיבתם אחר סיפור התבגרותה של הגיבורה, ולהסביר את מרכזיותה של המטאפורה אירוטית לסיפור זה, המסתיים במשפט: "לא הייתי ילדה עם ספר: הייתי אישה עם אהובה".
התלמידים הציעו קריאות מרתקות בסיפור, והצביעו על הפנים הרבות של המטאפורה האירוטית שמבנה הסיפור. בין השאר כתבו התלמידים כי לאחר שהשיגה את הספר, הגיבורה בוחרת באיפוק, היא איננה מתמסרת ל"איחוד" עם האהוב, כלומר, לקריאה בספר, ומתענגת על עצם הציפייה לדבר. עוד כתבו התלמידים כי המאמץ של הגיבורה להשיג את הספר, והתמדתה, מסמלים את חניכתה של הגיבורה לספרות ולעולם הידע.
בהמשך ביררנו יחד את פשר הכותרת של הסיפור "אושר סמוי". לקראת סוף הסיפור אומרת המספרת: "הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי". התלמידים הציעו כי ב"אושר סמוי" הכוונה לאושר הסמוי מעיניה ולבה של המספרת. הוא סמוי מכיוון שהמספרת מרחיקה אותו מעליה מבחירה. היא מערימה מכשולים, שנועדו להאריך את הציפיה, ולדחות את האיחוד האפשרי.
בשיעור הבא נחזור לסיפור, ולחיבורים שכתבו התלמידים, ונשרטט יחד מודל אפשרי של תשובה, שיסייע לתלמידים בהמשך בכתיבה.
במגמת הפילוסופיה:
בכיתה יא' של ד"ר אושי שהם קראוס – עשינו הפסקה עם שפינוזה. כבר קשה לנו להמשיך איתון בלי כיתה פיזית. קשה לתלמידים וקשה גם לי לתת סקירה ארוכה על המהלך שלו בלי הלוח בכיתה והדינמיות שיש בה.
אתמול גם חסרו חלק גדול מהתלמידים בגלל הכנה למבחן גדול בבית הספר (תחליף בגרות), ולכן עצרנו והתמודדנו עם אחד מכתבי החידה המסובכים ביותר בפילוסופיה של המאה העשרים; העמודים הראשונים של הטרקטט של לודוויג ויטגנשטיין.
עברנו במשך כשעתיים על חמישה סעיפים וניסינו להבין – מבלי שאני מסביר או "מגלה מה נכון" – למה התכוון הפילוסוף.
התלמידים גיששו יפה סביב השאלות של אונטולוגיה שהיא לא בדיוק מוחשית. ולא בדיוק פיזית. אבל מה יכולה להיות תפיסה אונטולוגית של עובדות לוגיות? ומה זו אונטולוגיה שמורכבת מאבנים לשוניות? עד לשם הגענו. גם פה, דרך טובה להבהיר לתלמידים מה הם חושבים ומה הם מבינים מהחומר היתה בעזרת איורים שהם נתבקשו לייצר; איורים לכל סעיף.
לאחר ההפסקה עשינו אתנחתא: דיברנו על מכנסונים קצרים, בנים ובנות, אבל הפכנו למספר קטן של משתתפים והדיון לא המריא מספיק בעיני.
בכיתה י' של ד"ר רמי גודוביץ – את השיעור הראשון אתמול הקדשנו לדיון בגל המחאה של תלמידות בתי ספר נגד תקנות לבוש שונות לתלמידים ולתלמידות. ראשונות היו שתי תלמידות שטענו שזוהי כל מהומה על לא מהומה:
״ישנם הבדלים ברורים וגלויים לכל בין גוף האישה לגוף הגבר, וזה אך הגיוני שהבדלים אלה יובילו לכללים ואיסורים שונים!״. הטענה, שראוי לציין כי התלמידות הגנו עליה באופן עיקש ומנומק לאורך כל הדיון, זכתה לתגובות לא פחות נחרצות:
״נניח שיש הבדל עובדתי כזה״ (התלמידה גם פקפקה בכך שניתן להצביע על כזה הבדל כסממן מבחין קבוע בין גברים ונשים) ״האם יש בו כדי להצדיק אפליה של נערות? ההבדל אינו רלוונטי להצדקת הענקת זכויות וחובות. אי שיוויון דורש הצדקה, לא רק הסבר.
לטענה זו ענו תלמידות עמדת ה״לא מהומה״: ״במציאות, זה לבוש של נערות מפריע לקיום שיעור מסודר. זו פשוט עובדה. לא מדובר כאן באפליה״. אני הצטרפתי לדיון (בקושי זכיתי לזכות הדיבור, ראוי לציין) ושאלתי:
״ומה אם מפריע לתלמידים אירופאים שלומד איתם בכיתה ילד יהודי עם כיפה? ומה אם מפריע למישהו שלומד איתו ילד שחום עור?״ זה לא אנלוגי, הן התעקשו.
זו באמת עובדה שתשומת ליבם של נערים בגיל שלנו מוסחת ממראה נערות הלבושות בצורות מסוימות.
כאן, מספר תלמידים ותלמידות מחו: ״אתן מציגות את הבנים כאילו הם בעלי חיים בלי שליטה על עצמם. הם לא יכולים להתרכז בגלל מראה הבנות? שיתאמצו! לא מצליח להם? שיכשלו בלימודים״.
אני שוב הצטרפתי וטענתי שהטענה ש״גברים הם יצורים כאלה וכאלה (כלומר כאלה שאינם יכולים לשלוט על עצמם או שדברים מסוימים מסיחים את דעתם) אינה טענה עובדתית-מדעית אלא היא טענה ערכית מוסרית, ולא סתם, אלא טענה ערכית מוסרית ראויה לגנאי.
שאלתי אם אין זה בדיוק תפקידו של בית הספר ללמד ילדים כי זה לא עניינם המראה של אחרים, לא איך הם מתלבשים, לא מה הגובה שלהם, צבע העור שלהם.
תפקידה של מערכת החינוך, טענתי, הוא לחנך צעירים שמראה ולבוש אינם הזמנה לתקשורת, ההזמנה היחידה לתקשורת היא תקשורת הדדית רצונית. אנו חיים בחברה שרחוקה מלמגר לא רק את האלימות נגד נשים, אלא גם את הסלחנות לאלימות זאת, הוספתי.
אני חושש שהדרישה להגן על בנים מפני הסחת הדעת שבלבוש בנות היא צעד ראשון למתן לגיטימציה לסלחנות כזו.
כאן, הצטרפה אחת התלמידות והוסיפה: ״איזה מסר מעביר בית הספר לנערות אם הוא מלמד אותן שהן צריכות להסתיר את עצמן כדי למנוע הפרעה לבנים? ואיזה מסר הוא מעביר לבנים אם הוא מלמד אותם שמגיע להם שיגנו עליהם מפני ״הפרעות״ כאלה?״ אחד התלמידים ביקש, למרות שקיבל את רוח הדברים, לשאול האם לא נמצא לעיתים הבדלים טבעיים בין בני אדם שכן יצדיקו כללים שונים שלא נראה בהם אפליה. השאלה החזירה אותנו לדיון במאמרו של ג׳ון רולס: ״הצדק כהוגנות״.
נזכרנו בעקרון שאין להגביל את חירותו של אדם כל עוד מימושה של חירות זו אינה פוגעת באפשרותו של האחר לזכות באותה מידה של חירות. נזכרנו גם בתנאים בהם רולס טוען שאי שוויון הוא מצודק ובשאלה לאילו הבדלים נקרא ״אי שוויון״
(לא לכל הבדלים בתפקידים ובמשרות). ההקשר היה מרתק אך ראינו כי כדי שתפיסת רולס תעשיר את הדיון היא דורשת העמקה שהזמן כבר לא איפשר לנו. במהלך הדיון עלו עוד עמדות מעניינות וויכוחים שזכו להגנה מנומקת מצד המתפלמסים.
אחת ההצעות ביקשה לנתח את עצם הויכוח בכלים תועלתניים תוך מאמץ לאזן בין ה״הפרעה״ לבנים וה״רצון״ של הבנות. כאן, רולס התגלה כמועיל יותר בחשיפת החולשה של העמדה, המנתחת סוגיה ערכית כמאבק כוחות בין גחמות שרירותיות.
לסיכום, הדיון היה מרתק ואחרי מספר ימים של קריאת אינספור דיונים סוערים ברשתות החברתיות בסוגיה, שמחתי לגלות כמה רצינית יכולת הדיון המנומק והרציני של התלמידים והתלמידות.
ראוי לציין כי לאחר השיעור פנו אלי מספר תלמידים ואמרו כמה חשוב להם דיון כזה וכמה הוא חסר להם בדרך כלל, וכמה חשוב להזכיר לתלמידים כמה מהמסרים שעלו בו. הם נתנו כדוגמה את הטענה שלבוש ומראה אינם ״הזמנה״ לתקשורת, ושההזמנה היחידה לתקשורת היא תקשורת הדדית.
בשיעור השני, חזרנו למאמרו של פטנם, ״מוח בקדירה״, ואיתו נמשיך גם בשבוע הבא.
Comments