במגמה המשולבת (ספרות ופילוסופיה):
בכיתה י' של יפעל ביסטרי ורוני קליין:
חזרנו לנוכחות גבוהה – 30 תלמידים ותלמידות השתתפו בשיעורים שלנו. אחרי ההפסקה אור מיישרת קו בנושא היעדרויות ואיחורים – האם אנחנו באמת יכולים להיאחז בשגרה? – ואנחנו מקווים שהמפגשים עד לסיום השנה יהיו מלאים ומסודרים יותר מבחינה זו.
רוני – פילוסופיה:
אנו מתכנסים וחוזרים לנושא שהעסיק אותנו בשבוע שעבר: הטקסט של ניטשה על מות האלהים (המדע העליז, 125).
אני מתחיל ואומר שמה שמעניין אותי אינו האמונה עצמה, אלא ההשלכות והמשמעות של האמונה באלוהים על כל תחומי החיים, כולל השאלה המוסרית המעסיקה אותנו השנה.
ניטשה הוא זה ששואל את השאלות האמיתיות על הקשר בין דת ומוסר, על משמעותה של האמונה ושל קריסתה בעת החדשה.
חוזרים לטקסט, אם כן, ואני מזכיר שמדובר בטקסט ספרותי לכל דבר: יש בו עלילה קטנה, והוא מציג גם דמויות. הגיבור הוא האיש המשוגע, אך הוא פונה אל אנשים הנמצאים בכיכר העיר, אותה אלה "שאינם מאמינים באלהים". הטקסט כולו רווי במטפורות על מותו של אלהים... מה שמעניין הוא שה"מסר" של ניטשה אינו פשוט או חד-משמעי. הוא אינו אומר שאלהים אינו קיים, אלא שהוא מת, וש"אנחנו הרגנו אותו". אותו איש משוגע דווקא "מחפש את אלהים".
ניטשה אינו אתיאיסט צר אופקים, כמו האנשים בכיכר השוק, אלא הוא דווקא רואה את ההשלכות הקודרות של המודרנה, שהוציאה מהעולם שלה את אלהים, דרך המדע או המהפכות הפוליטיות שלה.
אני מחלק כעת טקסט אחר, שבא להשלים את הראשון. מדובר בטקסט מאותו ספר של ניטשה, המדע העליז", והפעם פסקה 343.
כעת, ניטשה מדבר יותר מפורשות על "מות האלהים הנוצרי" ולא רק על מות האלהים. ניטשה פונה לנוצרית, ומדבר לאירופה, שהרי מדובר באירוע אירופאי, לדבריו.
בהמשך הוא גם מציין שעם אלהים, מה שמתמוטט הוא גם "המובר האירופי". הוא מתייחס כאן למוסר הנוצרי, אבל אולי גם ליהודי, למרות שיהדות הייתה פחות מוכרת לניטשה מהנצרות. אך כאן, ניטשה כורך יחדו בין הדת והמוסר, דבר שהוא מאוד מעניין בפני עצמו.
האם ניתן להיות מוסרי מבלי להיות דתי? זו שאלה שרדפה הוגים רבים במאה ה-20, למשל סארטר וקאמי בצרפת, שביקשו לייסד מוסר אתיאיסטי. לעומת זאת, ניטשה מנבא באופן מצמרר את המאה ה-20 כעידן קודר, שבו הערכים המוסריים קורסים כולם.
הוא ראה בנבואה ממש את מה שקרה במאה ה-20, אך הוא כמובן לא יכול היה לנבא שיעשו שימוש בשמו שלו כדי לבצע פשעים נוראיים!
אנו ממשיכים לקרוא בטקסט הנפלא הזה, והנה ראו איזה פלא: בסוף הטקסט, במחצית השנייה שלו, אנו עדים לתפנית: ניטשה טוען שהעידן שלאחר מות האלוהים יהיה אמנם קודר, אך לא עבורו, עבור אנשים מהסוג שלו, שהוא קורא להם "הפילוסופים ההוגים החופשיים". עבור אנשים כאלה, הים דווקא נפתח לרווחה, האופק הוא אינסופי. אכן, עבור אלה שאוהבים לחשוב, סופו של עידן האמונה באלוהים מציין אפשרויות רבות לחשיבה, חשיבה מעבר לדוגמות הצרות של הכנסייה, מעבר לדעות הקדומות שהיו נחלתם של ה"דתיים", בעיקר הנוצריים, אבל לא רק.
בסוף השיעור, אני מבקש מהתלמידים לחזור לשני הטקסטים האלה, המשלימים אחד את השני, ולנסות לסכם את הטיעונים של ניטשה.
בינתיים אני תוהה לעצמי: למי ניטשה פונה? לנוצרים? לאירופאים? מעניים שבדיוק לאחר שהוא כתב, יהודים כה רבים באירופה, כמו ברדיצ'בסקי, ביאליק, ברנר ואחרים במרחב דובר העברית המתפתח, קראו את ניטשה והושפעו ממנו עמוקות. רבים כבר ציינו את העובדה המפתיעה שניטשה הוא אחד מהאנשים המשפיעים ביותר על התרבות העברית המתחדשת...כולנו נכדים ונינים של ניטשה, וכל אחד רואה בו משהו אחר...
חומר למחשבה...
יפעל – ספרות:
אחרי ההפסקה אנחנו חוזרים לרצ'יטאטיב של טוני מוריסון. הקריאה איטית ומהנה במיוחד, והעובדה ש-30 תלמידים ותלמידות יושבים על כיסאות רכונים קדימה בשעה 20:00, מרמזת על כך שמוריסון עשתה משהו טוב גם בסיפור הקצר היחיד שהיא כתבה.
חזרנו על מה שקורה בתחילת הסיפור עבור מי שלא היו, ועם הקריאה המשכנו להוסיף משמעויות: מעבים את הדמויות של טוויילה ורוברטה, ועכשיו גם האימהות שלהן שמצטרפות; שואלים שאלות על תמות שונות שעולות, פרט לשאלת הגזע – שתמיד מרחפת באוויר באופן מטריד.
בקריאה מצאנו את עצמנו מתעניינים במיוחד בקשר בין טוויילה, הדוברת, לאימה. מה זה אומר שהיא מכנה אותה "מרי" ולא "אימא שלי"? האם שמנו לב שהיא "רוצה להרוג אותה" לא פחות משלוש פעמים בסיפור? ואיך הספרות מצליחה להעביר חוויה שלמה של הורות מזניחה, באופן מורכב ומתוחכם: אימא שמעוררת כל כך הרבה בושה ומבוכה, ובה בעת – יפה ועם ריח כל כך טוב, עד ש"רציתי להישאר צמודה אליה כל היום".
בחלק השני של הסיפור אנחנו בקפיצה הראשונה בזמן. טווייה עובדת כמלצרית בדיינר ופוגשת אחרי כל השנים את רוברטה, שמגיעה כספק-היפית עם שני "בחורים שעירים" בדרך לחוף המערבי, כדי לפגוש את הנדריקס. טוויילה לא מבינה כמובן שמדובר בג'ימי הנדריקס, ונבוכה כהוגן כשרוברטה והבחורים לועגים לה בגלגול עיניים. אקורד הסיום של השיעור, עם סיום החלק השני של הסיפור, היה הקרנת קטע מהופעה של הנדריקס מ-1970. "מעניין מי היו הקהל של הנדריקס, יותר שחורים או יותר לבנים", מתעורר שוב העיסוק בגזע ורודף אותנו, במטרה "לחשוף" את זהות שתי הגיבורות. בסרטון (המדהים כשלעצמו) נראה שהנדריקס והבסיסט הם שני האפרו-אמריקנים היחידים בכל המתחם... מה זה בכלל אומר? האם זה בכלל חשוב? נמשיך לקרוא ונגלה.
בכיתה יא' של מורן בנית ושי אטר:
השבוע, לאחר שחגגנו למורן יום הולדת, חלקו הראשון של השיעור הוקדש לתחילת ההכנות ובניית התשתית לקראת עבודות החקר עליהן נעבוד מעתה ועד סיום השנה.
הצגנו את המשימה, את הטקסטים שיהיו רלוונטיים, ופענחנו ביחד כיצד יוצאים מטקסט אחד לעבודה המשלבת טקסט נוסף. לאחר מכן ניסינו זאת בכיתה, בחרנו שניים מהטקסטים שעבדנו עליהם, והתחלנו לשאול לגביהם שאלות, כדי להבין איך מרכיבים שאלת חקר מתוך האינטואיציות שלנו, וכיצד מבצעים פרובלמטיזציה לנושא שמופיע בטקסט. ראינו שניתן לצאת מטקסט לשאלה וממנה לטקסט נוסף, או להפך, מטקסט לטקסט נוסף על בסיס תחושת בטן, ומשם לשאלה. בשבוע הבא לאחר שהתלמידים יבחרו טקסטים, נתחיל לעבוד על התאמת טקסטים נוספים לטקסטים אותם בחרו.
חלקו השני של השיעור הוקדש לקריאה במשתה לאפלטון. התחלנו ברקע קצר על המאורעות שקדמו למשתה, הנפשות הפועלות, והסביבה התרבותית בה הוא מתרחש. שמנו על השולחן את נושא הפדרסטיה כדי להסיר אותו ממנו (לפחות בינתיים). לאחר מכן התחלנו בקריאת המשתה, רק הפתיחה, עוד בטרם הנאומים, ושמנו לב לכמה דברים מעניינים: הראשון, הציטוט. כולם כל הזמן מצטטים ומייחסים לאחרים את דבריהם. השני, שפת הטקסט - זה בכלל לא מרגיש כמו פילוסופיה! השלישי, דמותו של סוקרטס. הוא מוזנח מצד אחד, ונערץ מן האחר. הוא תימהוני אבל רוחשים לו כבוד ולא מפרים את דרכו. האם הוא מודע לתדמיתו ומטפח אותה או נוהג פשוט כפי דרכו? הוא צנוע, או אולי איננו? מיד חשנו שהיחסים בינו ובין אגתון מתוחים, אך תהינו כיצד יש לפרש את המתח הזה - כפלירטוט או כהתגרות, או שניהם גם יחד. לבסוף הצענו שהעובדה שסוקרטס הגיע בטעות לביתו של השכן בעודו שקוע במחשבות ונתקע שם אינה מקרית, משום שדיסאוריינטציה היא חלק מהלך הרוח הפילוסופי שלו.
בשבוע הבא נמשיך בשני הדברים בדיוק מהיכן שעצרנו.
בכיתה יב' של יעל איזנברג ואושי שהם קראוס
שיעור מגוון, קטן ואינטימי. כל תלמידי בית ספר זומר נמצאים בשבוע מגמה ואנחנו בהרכב מצומצם.
פותחים בשאלה השבועית לבגרות:
"הצג את טיעון החלום של דקארט ואת תפקידו במהלך הכללי של הפילוסוף"
זו לא ממש שאלת בגרות (שאלות הבגרות מורכבות יותר), אבל זו התחלה טובה.
התלמידים מקבלים חצי שעה עם חומר פתוח והתשובות מעניינות.
את הטיעון מציגים כל המקריאים.
ויפה לראות את ההבדלים שברך ההבנה וההצגה בין האומנים שלנו לבין אנשי המתמטיקה והלוגיקה, בין הספורטאי לבין הלמדנית...".
את התפקיד של הטיעון מתקשים חלקם לנסח ואני, כמובן, תוהה אם הניסוח שלי היה מספיק ברור.
אחר כך אנחנו מתפנים לשיעור העשרה שבקשו ממני כבר לפני חודש; מהו כסף ומה מקור הערך שלו.
אנחנו יוצאים לדרך ממיתוס הברטר ומבינים מהו בנק מודרני. אבל כאן מאותתים לנו תלמידי הפילוסופיה שעם כל הכבוד לכלכלה......הם מוטרדים מנושאים אחרים.
אחת התלמידות עברה לפרדס חנה לאחרונה, אבל רשומה עדיין כתושבת רמת גן. האם, היא שואלת, זה מוסרי להצביע ברמת גן ולהשפיע על אופייה של עיר שבה לא תגור?
ויכוח מתחיל להתלהט ואני מנסה לעשות סדר, כלומר להמשיג את שלד הדילמה.
מנסה מנסה, אבל אז אחת התלמידות שואלת האם לאב (ואולי גם לעובר) יש זכויות על גוף האישה? גוף שאותו יעזוב (העובר?)
האם ההשוואה מחזיקה?
במה כן ובמה לא
ואיך ניתן ללמוד מהתשובה על שאלת העיר והבחירות?
איזו שאלה?
מרגע שנגענו בשאלת האתיקה של ההפלות נשכחה שאלת הבחירות ואנחנו נכנסים לדיון.
ומעניין, שלמרות שהנושא הזה נטחן ודובר כל כך הרבה, אני נתקל בטיעונים חדשים ומעניינים, בהתלהבות מחשבתית ובלהט של חשיבה.
משמח.
Comments